אווה מאחורי הדלפק באלנבי 91 תל אביב טלפון 6295790 03
המסעדה של אווה נמצאת באלנבי 91 ואיש לא ביקש ממני לכתוב עליה ובטח שלא תמורת משהו. אפילו לא בעבור ארוחה ובכל זאת אני ממליץ עליה בכייף כמקום אימהי וטוב ומהרבה היבטים. אווה זה השם של אווה עצמה, ככה כתוב בתעודת הזהות וגם השם של המסעדה. אין פשוט מזה ותמיד שווה לעשות טלפון כי אחרי חמש אווה לא עובדת. טלפון 036295790 כדאי גם לזכור שאווה נותנת מנה גדושה ויפה ויחד עם המרק המקדים תרצו בסוף לנוח. אז קחו את הזמן ובתאבון.
יש אנשים האוכלים כדי לחיות. אחרים חיים כדי לאכול. אני שייך לאחרים כלומר לאלה החיים כדי לאכול. קחו לי את האוכל ולקחתם לי כמעט את הכל. מי יכול להסתדר בלי אוכל? מחיר של 40 ש"ח לארוחה אצל אווה בהחלט אינו מעורר התנגדות. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
מי שחושב שאפשר להסתדר בלי אוכל שיחשוב גם על השואה. רעב במידה לא מדודה מוביל לאסון. עסקי המזון בכל מקום בעולם דינמיים. אנשים אוהבים לאכול. אוכלים בחוץ, בבית, במסעדות גורמה וגם בכאלה שיש גורמטים. השמן לעולם לא יבין את הרזה. אוכל מרגיע אנשים.
אוכל זה דבר בלתי גמיר. אנשים מתפרנסים מלכתוב על אוכל, ואפילו מבלי שחתכו עגבניה אדומה ואפילו עגולה. בשנים האחרונות האוכל תופס נתח אדיר מתוכניות הטלוויזיה. חיים כהן מסוגל להופיע אצלי במסך בכמה תוכניות שונות בו זמנית. בקיצור אוכל זה נושא המדבר לכולם. אני תמיד מעדיף לאכול.
בתל אביב יש המון עסקי מזון. מסעדות ביתיות ופועלים, בתי קפה, קיוסקים ומקומות מפוארים. יש כאלה המציעים את מרכולתם מתוך סל כשהם עוברים מדלת לדלת. אפשר ללכת כל יום למקום אחר, ועדיין לא יגמרו המקומות הבסדר. בסדר זה אומר מקום טוב, עם אוכל במחיר סביר. מה זה מחיר סביר? כל אחד והסביר שלו. אצל אווה הכי סביר אם לא למעלה מזה ובהרבה.
המסעדה של אווה-אוכל נהדר. מגוון עשיר, טעים, חם ובמחיר נוח לכולם
היום אני מספר לכם על אווה והמסעדה שלה ברחוב אלנבי 91, כמעט על הפינה של מונטיפיורי בתל אביב. בסך הכל 40 שנה וקצת של נוכחות במקום. המקום של אווה מאכיל אותך ב-40 ש"ח לארוחה מלאה וטעימה כולל שתיה. היום ב 2014 המחיר מעודכן ל 45 ש"ח.
אני לא מכיר עוד מקום כזה. סלטים בצלחת, מרק גדול חם ורותח, מנה עיקרית עם תוספות ושתיה. אין כמו המרק של אווה. האם יש יותר טוב ממרק בחורף? אני מת על המרק קרפלך הנהדר של אווה, עם השמיר והפטרוזיליה. אפשר גם להוסיף לימון. יש עוד הרבה מרקים נהדרים. יש רק בעיה אחת. אחרי ארוחה שכזו, קשה לקום ולהמשיך בסדר היום. חייבים לנוח שעה פלוס שעה. אמרתי שיש גם חסרונות. אוכל ולישון זה סידור נהדר בחורף.
גחלת הייתה הטובה בתוכניות החיסכון. גם כסף וגם השכלה וגם חינוך
תמיד כשאני בא לאווה אז מיד עולה לי הזיכרון הממש לא רחוק, של משרדי "גחלת" ששכנו שם בזמנו ממש בקומה שמעל המסעדה שלה והכתובת מונטיפיורי 25 תל אביב. גחלת זה לא רק המחלה או הדבר שצריכים לשמור עליו. הגחלת שאני מתכוון זה גמול חסכון לחינוך בע"מ שהיה שייך לעיריית תל אביב. חיפשתי ברשת קצת מידע מסודר ולא מצאתי, אז כל הנאמר הינו על אחריותי ומידע אישי והכי חשוב- מניסיון שלי. אפילו הלוגו וטופס הדיווח שצילם אליעזר מורב הוא שלי מהבית. ותודה לאליעזר.
גחלת - גמול חסכון לגמל של עירית תל אביב צילם ועיבד אליעזר מורב
נכון! "גחלת" הטובה בתוכניות החיסכון
פעם חשבו בעיריית תל אביב יפו, שכדאי להורים לחסוך באמצעותה לחינוך הדור החדש. אז שילמו על לימודי התיכון, טרום חוק החינוך חובה חינם. על מנת להקל, הקימו את גחלת. ההורים יפקידו סכום קטן כל חודש כחיסכון שמטרתו הראשונה היא לימודים. בינתיים העיריה תשתמש בכסף שאין לה, ובבוא היום היא תשלם את שכר הלימוד במוסד שיבחר הסטודנט/ית לעתיד.
אז לא היו מוסדות פרטיים והחשיבה הייתה לדעתי חכמה ונבונה. אם החוסכים ילמדו באוניברסיטת תל אביב, אז יש לנו כאילו העברה מכיס לכיס. אני כאבא צעיר פתחתי לשני ילדי (ניר וגילי), תוכניות כאלו שהבטיחו ריבית קבועה וכיסוי התשלום של שכר הלימוד המלא בערך. זה היה ממש תשלומים זניחים עם ריבית והצמדה של 7% לשנה. היום נחשוב שזו ריבית של מאפיה. אז זה היה בסדר ומקובל. לקבל ריבית זה מצוין. לשלם זה רע. מאוחר יותר למדתי גם שניתן היה לעשות יותר מתוכנית אחת לחוסך. לדעתי אחלה עסק וחבל שלא עשיתי כמה כאלה.
לכל דבר יש סוף. גם לדברים טובים
כשרציתי לפתוח תוכנית כזו למיכלי שלנו הקטנה התברר ,שהעסק נסגר. הגחלת לא נשמרה לעד. משרד האוצר שחשש שעיריית תל אביב יפו לא תצליח לעמוד בהתחיבויותיה, הטיל וטו. הכסף הישן של החוסכים הובטח, אבל לא איפשרו פתיחת תוכניות חדשות. החל מיוני 2005 "אוצר החייל בע"מ" קיבל לידיו את הניהול התפעולי של התוכנית. לאחרונה למדתי שהשכן שלנו בשכונה, רואה חשבון משה מנור היה המנהל האחרון של גחלת ועליו הוטלה המשימה של סגירת הקופה של גחלת.
חבל אבל לא נורא. תמיד צריך לחשוב על החצי המלא. שני חצאים מלאים שווה לכוס מלאה. היו שם בגחלת הרבה פקידי עירייה וכמובן תה וקפה ,עם שולחנות וכיסאות וטפסים וניירות, בקיצור עוד מנגנון. הרעיון טוב ונראה אולי שיחזרו אליו בצורה קצת שונה. אווה ובעלה הכינו אז הרבה אוכל, גם לאנשי גחלת.
טלכרד ארבעים שנה למדינה 1988 חולק חינם ושווה הכי הרבה
המספר 40, ארבעים, מ', M ,forty
אווה החליטה על 40 ש"ח כמחיר סופר דופר סביר. יאיר נחמני שלנו קורא לזה "מחיר שלא מעורר התנגדות". יש חוכמה רבה והגיון רב בתימחור הולם. "מחיר המעורר התנגדות" מעיד על בעיה פסיכולוגית וכשל מסחרי. גרידיות = חמדנות אכן קיימות בכל דבר ותחום.
אני לא בטוח שאווה חשבה על המספר 40 כמספר עם יותר מידי משמעויות רוחניות. פה באים לאכול ולספק צורך קיומי. אבל ארבעים הוא מספר עם המון משמעויות. בספר הספרים תמצאו אותו הרבה פעמים. אולי אפילו 40 פעם. רוצים דוגמאות? בבקשה, באדיבות ויקי המהירה:
משה עולה להר סיני לארבעים יום ולילה (שמות כ'ד) "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר; ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". במבול (בראשית פרק ז'): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". בסיפור דוד וגלית (שמואל א פרק י'ז): "ויגש הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום". משה הוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה. בתקופת השופטים כתוב שלוש פעמים "ותשקוט הארץ 40 שנה". יש יותר מסברה שהמספר 40 הוא סימלי. גם לסיסמה שהחיים מתחילים בגיל 40 יש רגליים.
אסימון ברכה לחגיגות הארבעים של החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות
צילום פנחס בר-זאב קטלוג שקל
יום העצמאות הארבעים 1988 היה ממש בסדר אולי כי היינו יותר צעירים. ובדיוק אז התחילו עם הטלכרד הכי הכי של ישראל הראשון והכי יקר. בתערוכת הארבעים של ישראל עם המפיק הראשי יעקב אגמון היה די מעניין.
הייתי שם וממש לא חשבתי שאם אקח את כרטיס הפלסטיק הזה זה ישתלם מאד. הטלכרד המיוחד הזה בכלל חולק חינם. הוא הגיע בשיאו למחיר של 3,000 דולר ירוקים. היום הוא שווה רק 1,000 דולר בקושי. גם אלף דולר זה משהו מכובד למתנה בחינם. יש המון פריטי אספנות עם יום העצמאות ה-40 למדינה. ממש הרבה.
בכלל, הסקס בגיל הזה יותר עדיף מ-80. אמי נהגה להגיד שמי שלא התחתן עד גיל 40 זה מקרה מאד קשה. אני מאד לא אהבתי לקבל ציון 40 אבל זה קרה, ועוד איך.
40 נומיה ביזנטית עם האות m BYZANTINE, Justinian I, 527-65 AD, bronze follis http://www.anythinganywhere.com/
האות M גדולה עם ראש גדול ומכוער
יש גם הרבה נומיסמטיקה עם המספר 40. הראשונים כנראה, הם החבורה הביזנטינית עם המטבע הכל כך נפוץ ועליו העריך 40 נומיה והאות M הגדולה במרכז. ניתן לראות בתמונה. כל אספן ינוקא נתקל במטבעות האלה, שבתחילה מרשימים בגודלם ובהמשך מבינים שהגודל רק לפעמים קובע.
יש גם אפילו מדליה-אסימון לא ברור, שהונפק לרגל יום ההולדת ה40 של החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ. אני ממש זוכר את יום ההולדת הארבעים שהכינה ספי לנועם נונק שלנו. זה היה מאד מיוחד. אני מאד מבקש מבני משפחתי לא לעשות לי מסיבות הפתעה בשום גיל.
לצרפתיים, לאיטלקים ולברזילאיים היתה יחידת מטבע של 40. אפילו בזהב יש כמה וכמה מטבעות עם העריך 40. גם לטמפלרים פה בארצנו הקדושה היה אסימון ועליו ארבעים (פארה). שטרות אני לא מכיר. אלון מליס מזכיר את איי קיימן עם שטר של 40 דולר. ותודה לאוהד מספר אחת של הפועל חודרוב תל אביב, ושוב ד"ש לננסי ולילדים. מה דעתכם על שטר של 40 ש"ח ישראלי בצבע סגול?
40 דולר של איי קיימן banknotes-steinberg.com
האופניים של אווה
אווה אשה נחמדה וטובה. אוהבת לדבר ולא מעט והכי דוגרית שבעולם. תמיד עם מכנסיים ובבוקר יש סיכוי טוב שתיראו אותה מדוושת על אופניה האדומים באלנבי בדרך אל שוק הכרמל. יש מצב שתפגשו אותה דווקא בכיוון השני כשהיא חוזרת מהשוק, עדיין עם האופניים האדומים הקשורים תמיד לעץ הפיקוס הגדול ממול למסעדה.
למה גונבים כל כך הרבה אופניים בתל אביב? למה? ידעתם שפעם היה צריך רשיון עירוני לאופניים? כששוטר היה תופס אותך מרכיב מישהו אז היה אומר לך להוציא את הונטיל וללכת ברגל. נשמע דבילי אבל מאד יעיל.
יש משהו מאד אנושי אצל אנשים המבשלים בעצמם ומאכילים אחרים, גם אם זה תמורת כסף. היכולת להאכיל אנשים ברצון ובחדווה היא מתת אל. זה ממש לא בנוי למיזנטרופים. האם שמעתם על מסעדן שזרק אוכל על סועדיו? עלי פעם מישהו זרק טלפון נייד בלי מטען.
אווה והאופניים באלנבי בדרך אל השוק
מלך שורק מוכר אופניים באלנבי פינת רמב"ם 19 למר ישראל אקשטין - 1948
האוכל של אמא שלנו ולמה אנשים אוהבים חריף. למה?
אצל אמא שלי עליה השלום האוכל היה דבר מאד מרכזי. זה התחיל איתנו הילדים שהייתה מאכילה בכל הדרכים ואפילו סוגרת לאחותי אראלה את האף על מנת שתפתח את הפה. בהמשך עם הנכדים. לכולם הייתה דוחפת אוכל. אין כמו האוכל של אמא ולפעמים אפילו של הסבתא. עובדה ידועה לכל ובכל מקום.
לכל אחד יש חוויות קולינאריות שלא ישכח. אני מת על האוכל של מינה. יש בו שיפורים והשאלות ללא הפסק ומכל הגזרות. את החוויה עם מרק העגבניות והסלרי עם דוד ראובן מאמריקה לא נשכח לעולם. זה היה פשוט משהו בלתי מזוהה בעליל. לכל אחד יש חוויה עם אוכל. ספרו לי בבקשה.
את הדגים של אמא שלי לא אמצא עוד בשום מקום בעולם. זה נכון לגבי הגפילטע פיש עם הרוטב המתקתק והגזר שתקוע לדג בפה כדי שלא יהיה משעמם, וגם לגבי דגי הקרפיון החמוצים ברוטב עגבניות לימוני.
אותו דבר לגבי הדגים האפויים בתנור, עם שלל ירקות צבעוניים. אצלנו מעולם לא אכלו אוכל חריף. מה כל כך מיוחד באוכל חריף? רק מי שבלוטות הטעם שלו נפגעו מסיבה כלשהי, ממשיך עם האוכל החריף ללא מחשבה נוספת. המון אנשים מתפארים ביכולתם לאכול מאד חריף. האם זה קשור לחריפות השכל?
יוצאי לוב אוהבים הרבה חריף. תראו מה קרה לקדאפי כשלעם שלו עלה החריף לראש!
למה כל השפים גברים זכרים?
יש גם אבות היודעים לבשל הכי הכי. לנו במשפחה יש את אודי פאר שף מקצועי ואלוף קולינארי מקומי באוכל מיוחד ואפילו רגיל. אודי חמודי של חילינקה האחיינית שלי מצד אחותי דבורה. הוא גם אבוש של מיה ועמית וכמעט ולא מדבר הרבה. החיוך שלו עם הפנים הצפונבוניות שלו, הולכים נהדר ביחד עם תקרובות מעולמות קסומים. חיים כהן לא לבד. הסלטים של אודי לוקחים את כולם בהליכה. אודי'לה שלנו מוכיח שגברים יודעים לבשל טוב ואפילו מצויין. האם מישהו מבין למה אין שפיות-על בעולם הקולינארי?
לא על האוכל לבדו
חזרנו לאווה ולמסעדה שלה שהחלה יחד עם בעלה. אווה שכטר, ילידת 1941, נולדה בשם אווה גרסטל בתל אביב, והיא בת בכורה מתוך שני ילדים. אביה יואכים, יליד ברלין, נשא שלושה תארי דוקטור ובבעלותו היו מספר מפעלים, ואמה עליזה, ילידת האנובר (גרמניה). למעשה, אמה נישאה פעמיים. מהנישואים הראשונים לא נולדו לה ילדים נוספים. אחיה של אווה הוא ד"ר יונה גרסטל, שלמד רפואה בהאנובר ומתגורר בה עד היום, עם אשתו ובנותיו.
לאווה נולדו שני ילדים: יורי (מלשון "יורה דעה") נולד כתוצאה מנישואיה הראשונים, ויואח (על שם אביה) מנישואיה לגסטון שכטר, לו היתה נשואה במשך 41 שנים. גסטון נפטר כתוצאה ממחלה קשה. הצייר מנשה קדישמן כתב לו לבוב היפה.
לאווה ארבעה נכדים: עומר (יליד 2004), גל (יליד2006) שנולדו ליואח יחד עם עידית קינר, והתאומות יעל ומאיה (ילידות 2010) שנולדו ליואח עם אלון צרפתי.
אווה היא בעלת מסעדת "אווה" הקרויה על שמה וממוקמת ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. המסעדה פועלת כבר 41 שנים, והתפריט שלה מבוסס על אוכל יהודי מזרח אירופאי, בהם כבד קצוץ, גפילטע ועוד, לצד מנות מקוריות שהמציאה כגון עוף בקולה ועוף עם ביסלי גריל.
המרק של אווה פורסם לראשנה באתר MySay במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה