"יש תערוכה על אייכמן. מתאים לך, יום ראשון בבוקר? אז תאסוף אותי מהרכבת בתחנת האוניברסיטה ונלך לשם. זה בבית התפוצות. טוב אז קבענו ביום ראשון סביב 10". ככה אמרה לי אחותי הבכורה, דבורה שכנאי מחדרה.
דבורה אחותי מחדרה מבקרת את מבצע פינאלה
אייכמן ביקר פה פעמיים. הראשונה בפלשתינה 1937 למשך שש שעות. השניה בישראל ב-1960. בסוף זה נגמר ממש לא טוב.
כשתפסו את אייכמן הייתי ממש פיצפון. אפילו לא בגן ילדים. כשהוצא להורג בתלייה הייתי בן 4. ברור שאני לא זוכר דבר מזה אבל נדמה לי שעם השנים הסיפור שלו, כמו גם המשפט, הפך להיות משהו מאד מוכר לי.
המשפט שלו והדמויות שהיו שם נדמה שלא נשכחו. תמיד צץ משהו שניתן לקשור אותו לארוע היחידאי בתולדות מדינת ישראל שבו הוצא להורג מישהו אחרי משפט. שחור לבן זה מאד אופנתי.
כל אחד והאייכמן שלו. כל מוצר מתכתי מהעיר solingen, עיר הולדתו, מזכיר לי אותו.
על אייכמן כתבו וייכתבו עוד הרבה דברים. יובל שנים אחרי, זה ארוע שצויין בתערוכה, בול, ספרי זכרונות והמדליה שאולי תצא. יש הרבה איזכורי אייכמן. מחנה ארנדט עם הבנאליות של הרוע ועד לעמוד הקפיצה בתל נוף של הצנחנים. אני לא צנחתי מעולם. כל אחד והאייכמן שלו. כשאני רואה מוצר מתכת משובח עם החותמת solingen מיד קופץ לי האייכמן אדולף שלי, שממש נולד שם.
אייכמן והמשפט בשחור לבן
עונש מוות ואייכמן
חלק מהמורשת השואתית שלנו התעצבה עם אייכמן. אייכמן הפך להיות מושג. רע, אכזר והיחיד שהוצא להורג בדין בישראל שאחרי 1948.
עונש מוות הוא סוגיה מעוררת מחלוקת בכל קהל. אני סבור שעונש מוות זה דבר רע. בראש שלי היום אין עונש מוות לאף אחד. בטח לא באמצעות בית משפט. ברשות ובסמכות בסימטה או בזריקה זה אופרה אחרת. כנראה שזה גם לא מונע פשע עתידי. אין בעונש מוות שום תועלת מלבד החסכון בעלויות האסיר.
שישה מיליון קטגורים (בול ישראלי על פי ציור של מירון סימה)
דואר ישראל השירות הבולאי
למה לא עשו מאייכמן סבון? כי הוא לא היה יהודי!
ייתכן והורי המנוחים ניצולי השואה לא היו תמימי דעים איתי. ממש לא בטוח. קשה לי לחשוב מה הם היו חושבים היום על הנושא. מותר לשנות דעה בכל זמן. חוץ מזה תזכרו ששואה זה אחלה תחום ויש בו הרבה כסף ובכל המובנים. תעשיית הפיצויים ומה שסביבה פירנסה המוני אנשים ואני לא מדבר על המקבלים עצמם. יש אפילו אספנות שואה והכי חשוב לענין הכסף שלנו, שיש גם המון זיופים. חברים אני מרגיש שאני מתחיל לסטות מעניני אייכמן אז לנושא בבקשה.
הלכתי לתערוכה משתי סיבות מרכזיות ועוד אחת שולית. הראשונה כי אחותי דבורה ביקשה ממני והשניה כי ידעתי שאמצא שם משהו חדש. מה בדיוק? זהו שתמיד ניתן למצוא משהו חדש. אני ממליץ לכם ללכת לראות כי אולי גם אתם תמצאו משהו חדש. מקסימום תפסידו 15ש"ח פלוס הוצאות חניה, פלוס זמן, פלוס ביזבוזים במזנון. התערוכה בסדר אבל ממש לא חובה. רק למושבעי שואה וספיחיה היא מומלצת בחום. הסיבה השולית היא שתמיד טוב לא לעבוד. למרות שהעבודה משחררת רצוי לעשות כמה שיותר פסקי זמן ותזכרו שעבודה לעולם לא נגמרת והחיים דווקא כן.
אין לי כוונה לסקר את התערוכה. עכבר העיר עשו זאת במקומי והבאתי הקישור. ניתן שם לראות הרבה
משפט אייכמן מוטו כללי - שלט מתוך התערוכה
"משפט אייכמן היווה חוויה מכוננת לחברה הישראלית, לעם היהודי ולעולם כולו. מדינת ישראל בחרה לקיים את המשפט בירושלים, בירת מדינתו הריבונית של העם היהודי.
זו היתה הפעם הראשונה שעדויות הניצולים נשמעו בפומבי וקיבלו לגיטימציה להאמר. זו היתה הפעם הראשונה בה נגלתה ונפרשה השואה בתהליך שהיה במכוון חושף ומלמד ומקיף ופרטני מעבר לנדרש בחוק. שלא כמשפטי נירנברג, שעסקו בפושעי ופשעי מלחמה, משפט אייכמן עסק בשואה וביהודים. השואה חדלה להיות עניינם של הניצולים בלבד והפכה להיות עניין לאומי.
השפעותיו של משפט אייכמן ניכרות עד היום. חמישים שנה לאחר קיומו, והן מעצבות תודעה ורגש, מחקר ומדיניות, שיח ציבורי, חינוכי ותרבותי." סוף ציטוט.
למה עשו תערוכה? ואיפה דוד איצ'ה?
להבנתי הדלה, התערוכה הוקמה כי אלו שהיו מעורבים בנושא, רצו להשאיר מזכרת מאוחרת לעצמם, למשפחתם ולכולנו. המוסד והשב"כ חברו ופתחו את הארכיון וחשפו מוצגים מעלי אבק ויש לנו תערוכה. לכל מי שניתן להודות הודו שם. רשימה ארוכה וכמעט אינסופית. יש המון אנשים שהיו מעורבים בלכידת אייכמן. אני ממש לא. אבל איפה הדוד איצ'ה שלנו? אמא שלי תמיד אמרה ש"יצחק שלנו, שפיון(סוכן) והיה בארגנטינה באותו הזמן ולא יספר כלום". לא חשוב אולי פעם יעשו עוד תערוכה. אגב, כמה אנשים היו על האלטלנה? סתם שאלה מטופשת ומרגיזה.
כשהיינו בתערוכה עדיין לא היה מוכן שום חומר כתוב בדמות דפדפת קטלוגית או חוברת צנועה. הבטיחו לנו ש"המוסד" יארגן משהו בימים הקרובים. זה משום מה, הזכיר לי מאוד את נושא המדליות של השב"כ והמוסד שלאורך שנים הונפקו בחשאי ובסודיות מוחלטת ולא זכו לשום איזכור רישמי בקטלוגים באופן מכוון.
החלטה מאוד מוזרה אבל תודו שמאד מקורית. אם זה היה תלוי בי הייתי מפרסם את המדליות שכמעט כל אספן מכיר, אבל מעולם לא מנפיק אותן בפועל. לדעתי יותר עדיף בשיטה שלי. מה דעתכם?
ועוד על התערוכה מהאתר של בית התפוצות מערב הפתיחה. אני לא הייתי שם וסליחה אבל למה הדוד שלנו יצחק לא הוזמן?
מיכאל גולדמן גלעד - המכה ה 81 ועד משפט אייכמן
מצאתי בתערוכה שיחה מוקלטת עם מיקי גולדמן גלעד,מי שחקר את אייכמן והעוזר האישי של התובע גדעון האוזנר. זה היה בהחלט מרגש לשמוע אותו באופן ברור מספר על התקופה בה שירת באותה יחידה משטרתית (06) שהוקמה לענין ופורקה כעבור פחות משנה.
מיקי גולדמן שירת במשטרה באותו פרק זמן שגם אבי היה שוטר. בזמן שאייכמן הועמד לדין אבינו שמואל היה כבר נהג מונית ולא שוטר. את השם שלו שמעתי יותר מפעם אחת.
מיכאל (מיקי) גולדמן גלעד
אני זוכר כתלמיד תיכון שאבא שלי סיפר את הסיפור הכללי על המכה השמונים ואחת. לא בטוח שהפנמתי זאת באופן מלא. באחד השיעורים, כנראה באחד מימי השואה, עלה הסיפור של המכה ה-81. סיפרתי בכיתה שהאיש עם המקרה של השמונים מכות שירת עם אבא שלי במשטרה והוא איש חי ונושם בישראל.
נדמה לי שהתלמידים לא הבינו מה בדיוק רציתי מהם. זה היה נראה כאילו משהו לא ברור ומבורבר באוויר. אולי גם אני התחלתי לפקפק במה שאבי סיפר לי. כילד וכנער לא יכולתי לחבר עובדות עם אנשים חיים. תמיד נדמה היה לי שזה קרה לאנשים אחרים. נדמה לי שאת הכאב האישי ממש, קלטתי רק בשלב מאוד מאוחר. ממש כמו בסיפור האמיתי על המכה השמונים ואחת. ועוד על כך
מיכאל (מיקי) גולדמן גלעד נולד בשנת 1925 בפולין, הוריו, אחיו ואחותו נספו בשואה, אך הוא עצמו ניצל ועלה ארצה כמעפיל. מספרו האישי במשטרה ממש קרוב לזה של אבא שלנו. במאי 1960 צורף כקצין חקירות ללשכה 06.
במשפט אייכמן שימש עוזרו האישי של גדעון האוזנר התובע הראשי. כיום חבר מועצת יד ושם והוועדה לציון חסידי אומות העולם, וחבר בדירקטוריון מוסד ביאליק. מיקי מספר באתר של יד ושם את סיפורו האישי כמו גם את משפט אייכמן והחיבור של המכה השמונים ואחת. הקישור מומלץ בחום.
חליפה חד פעמית לתלייה מסודרת
אחותי דבורה סיפרה לי לאחרונה עוד משהו הקשור למשפט אייכמן. כשאייכמן נתלה, הכינו מבעוד מועד בגד או אם תרצו מארז לתלייה. זה היה מבד קשיח. מי שתפר את אותה "חליפה" היה בן העיירה של אבא שלנו. קראו לו ישראל קרפל שהיה מורה ומדריך בבתי הספר של אורט.
שרוליק כפי שקראנו לו, היה גם הוא שותף לסיפורו של אייכמן.
אייכמן. ועכשיו התערוכה - מבצע פינאלה פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
עד לכאן הכתבה שפורסמה בזמנו במגזין שלי באתר MySay שבינתיים החזיר את נשימתו לבוראו וירד מהאויר. בעקבות הכתבה קרו כמה דברים וכנראה ללא שום קשר לכתבה שלי אבל גם מקריות דורשת מזל טוב וכנראה שזה קרה. נוצר לי קשר עם אוצר התערוכה א. אבנר וגם רצה הגורל שהדוד שלנו יצחק אלרון ביקר במקום ואו אז נפתח סיפור חדש וחלקו של יצחק אלרון איצ'ה פורסם בהרחבה בעיתון הארץ עם תצלומים מדליקים ותודה לעפר אדרת
כשאני אומר הדוד שלנו יצחק אסביר שאבא של יצחק אלרון ישראל הלפרין היה האח של סבא שלנו יחיאל הלפרן שנספה בשואה. משפחתו של יצחק מלובלין ושם גם נולד. אני זוכר הייטב את ישראל והדסה הוריו של יצחק שגרו ברחוב זמנהוף כמו גם את אחיו אלכסנדר ואחותו דבורה. כשגרנו בסוקולוב 93 אז יצחק ושרה אלרון והבנות נירה ודורית גרו ברחוב יחזקאל פינת עובדיה, ממש מול גן הנביאים שזה ממש כמטווחי קשת. בהמשך יצפינו ויעברו את הירקון. התנועה צפונה באזור המרכז מאד מענינת ושווה פעם דיון נפרד. כילד הייתי אמור בנוסף למשחקי הכדורגל למנוע פגיעות מיותרות ברכב הצבאי של יצחק. ועוד על יצחק אלרון מהויקיפדיה https://goo.gl/qZk4fz
אז אחרי שכולם נחשפו לסיפור החדש ביקשנו מדוד יצחק שיעשה לנו מצגת משלו בתערוכה עצמה עם אבנר ונעמי יצהר כמדריכה פרטית. אז אחותי אראלה הבלונדה מחדרה באה וגם ברוך וגם אלון ואילנה שמש (שם בדוי) ורק אפי המשיך לעבוד. שמענו כמה סיפורים , ראינו כמה מסמכים , שתינו קפה ומאפה במזנון של בית התפוצות וכולנו היינו מבסוטין לאללה.
קטלוג התערוכה ראה אור יחד עם השמות של הדודים יצחק ושרה אלרון.
עם דוד יצחק אלרון בבית התפוצות בתערוכה על לכידת אייכמן 24.10.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה