הסיבה לשורות הבאות היא ידיעה קטנה שהופיעה באתר MySay לפני זמן מה. בינתיים mysay הפסיק לחיות ועדיין לא נקבר סופית אבל רק נס יחזירו לחיים ממש כמו עם אריק שרון המנוח. מי מאמין בניסים? לעיתים נס זה לא רק קפה כי אם מזומנים המוכנים להישרף שוב. זה הזכיר לי עד כמה המרחב שלנו קטן ונגיש ואיך בעצם הכל כל כך אישי ומשפחתי, גם אם לא נרצה בזה. ובכן הרי ההתחלה של סיפורנו.
קראתי את הידיעה באתר MySay ומיד נזכרתי במשהו אישי. זו אחלה הזדמנות לסיפור מהחיים. קראתי ששולי דיכטר מונה לתפקיד מנכ"ל עמותת יד ביד לחינוך יהודי ערבי דו לשוני. זה הקפיץ לי בשניה סיפור נחמד עם שולי ממש לא מזמן.
איך מתחילים את הסיפור? מההתחלה לסוף או אולי הפוך? ננסה ונתחיל מבראשית.
שישה מיליון יהודים נספו בשואה. כשליש מהם נשארו עלומי שם
אבא שלי אהב מאד את העיירה שלו ואת תושביה מפולין. מאורעות השואה לא עזבו אותו מעולם. הורי חיו עם נושא השואה 25 שעות ביממה. הנצחת הנרצחים הייתה לנגד עיניהם מהיום הראשון שהגיעו ארצה. אבא היה בקשר מצויין עם מכריו משם, שאת כולם גם אנחנו בני המשפחה, הכרנו ונפגשנו לרוב. ועדיין היינו בית נורמלי לחלוטין. פוסט טראומה חיה עם ההווה והעתיד בשלום יחסי. מי שאמר שהכל יחסי בחיים צדק.
זה היה קצת מפתיע לשמוע ממנו בקשה חריגה , כפי שאמר לי באופן אישי בשנים האחרונות לפני שנפרד מאיתנו. בדרך כלל אבא שלנו ידע לסדר עניניים בעצמו ללא צורך עזרה. כשהיה צריך להגיע למישהו עשה זאת ביעילות מדהימה. נדמה לי שהוא המציא בפועל את המושג "מבחן התוצאה".
אמא שלנו הייתה בעיקר בענין התיאורטי, כלומר התיכנון, החזון והדחיפה. אבא הוא איש המעש והתכל'ס. לכן הייתי מופתע מבקשתו החריגה. "תעשה קשר עם דיכטר מהשב"כ ותשאל אותו אם אבא שלו מהעיירה שלנו?". זה היה בהחלט חריג אבל הבנתי שבשל מצבו הכללי הוא מנוע מלעשות זאת בעצמו. בזמנים אחרים אבא שלי היה מגיע לכל מי שצריך. ראש שב"כ, cia, ואפילו ראש האריות. שמעתי אותו ובפועל לא קרה כלום. אין לי תרוץ טוב.
"תעשה קשר עם דיכטר מהשב"כ"
זה קרה יותר מפעם אחת שהתבקשתי לעשות את אותו קשר פשוט עם אבי דיכטר, לבירור השאלה החשובה "האם אבא שלו מהעיירה קליין סעלישץ בווהלין". קצת הפתיע אותי שיש מישהו מאותה עיירה שבעצם לא מוכר לנו ולשאר בני המושבה החקלאית,איתם שמרנו על קשר בהחלט רציף. אבא שלי אמר ככה בהסבר קצר, שהוא יודע שיש מישהו בארץ, שבעצם לא יוצר קשר עם עברו והקשורים לכך. כל מה שאבא שלי ידע זה שקוראים לו דיכטר והוא סוג של נעלם בהרבה מובנים. נדמה לי שאולי רמז על היותו קיבוצניק או מושבניק. לא מוכן לחתום על זה, אבל אולי. אני מבחינתי שומע את הבקשה ובפועל גורנישט - כלום.
לא יודע למה, אולי מרוב מחשבות ותיכנונים איך להגיע לאבי דיכטר האשקלוני, שכבר לא ראש שב"כ, כי אם עוד פוליטיקאי בהתהוות,שאוהב לשחק אותה במופעי ראווה ובערבית פלסטינית, בעגה דאווינציקית של ווזווז מצוי,לא קרה בשטח דבר.
ארורה הספינה שהביאכם הלום
גם אני יודע משפט או שנים בערבית הקושר אותנו להעפלה לארצנו הקדושה. רוצים דוגמא? בבקשה. "אינעל דין בבור אילי ג'בהום" ובתרגום ספרותי חופשי, ארורה הספינה שהביאכם הלום.
יכול להיות שבעצם קראתי כתבה על האיש והבנתי שהוריו אכן ניצולי שואה, אבל לא מהמקום שלנו. יכול להיות שבעצם כל מעשינו מכוונים מלמעלה על ידי היושב במרומים שבעצם צוחק כשאנחנו חושבים ומתכננים. מענטש מיינט און גאָט לאַפס. הכל יכול להיות חברים יקרים.
הזמן מתקדם באופן מתמיד וקבוע. אבא שלנו שמואל בן יעקב ורחל לידרמן הי"ד, נפרד מהעולם הזה בשנת 2008. אבינו זכרונו לברכה הלך מבלי שקיבל תשובה לגבי הדיכטר שלו שמשמעות השם היא משורר בגרמנית. ידעתי שאקבל ממנו דרישות שלום בהמשך. אם הוא לא בא בחלום אז לפחות בצורה אחרת.
"שלום קוראים לי שלום דיכטר ובקיצור שולי"
יום אחד הגיעה דרישת שלום בצורה של שיחה טלפונית. מהרגע הראשון חשתי שיש בשיחה הזו משהו מיוחד, חשוב ומרגש. בדרך כלל זה גורם לי להתייבשות חלל הפה ולדופק מהיר. מהצד השני של הקו נשמע קול נעים והחלטי של גבר בגילי פלוס, וזה היה בערך כך "שלום, קוראים לי שולי ואני מבין שאני מדבר עם לידרמן" עניתי לו ש"עד עכשיו הכל נכון", ובלבי חשבתי איזה שם מוזר לגבר גברי מסוקס בשם שולי. קצת מוזר אבל אנחנו בתל אביב הפתוחה ולא מופתעים משום דבר, רק מהחיים עצמם.
שולי הסביר לי שבעצם הוא כבר בשלב שהוא מבין שהוא מדבר עם הבן של שמואל המנוח שאותו הוא מחפש. כן הוא כבר קרא את קורות חייו של אבא שלי באתר ובעצם חבל שהשיחה הזו לא התקיימה לפני 10 שנים ויותר, כשאבא שלו עדין בחיים, כי אז אולי היינו יודעים יותר. כמה חבל שלא ניתן להזיז את הזמן לאחור ברוורס? כמו בשעון חורף/קיץ. האם חשבתם שמימד הזמן נולד במפץ הגדול? האם השואה הייתה מפץ?
הפרעת דחק פוסט טראומטית, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה
שולי דיכטר הסביר לי שאבא שלו אכן היה מאותה עיירה. הם לא שמעו ממנו דבר אודות השואה וקורות משפחתו. הוא נצר הכל בליבו פנימה. הוא לא שיתף אותם בדבר. הם לא שמעו ממנו כלום. משפחת דיכטר חיה בקיבוץ מענית.
בעבר הכרתי שני אספנים וטיפוסים מיוחדים ואפילו חריגים מקיבוץ מענית. שולי דיכטר עצמו אפילו לא ידע על שם מי הוא עצמו קרוי. אחרי שבדק ביד ושם הגיע לדף-עד, אותו מילא אבא שלנו וככה הוא כעת מכיר מקצת מהעבר המשפחתי שלו.
שולי דיכטר מספר על אביו
נפגשתי עם שולי בחנות בתל אביב ועשינו השלמות מידע כלליות. שולי סיפר על אביו יצחק בשורות הבאות.
יצחק דיכטר ז"ל נולד ב-1916 בסלישץ'-זוטא במערב אוקראינה/פולין. ב-1939 עלה לארץ עם גרעין של השומר הצעיר והיה בין מייסדי קיבוץ גלאון בנגב (1946).מאוחר יותר עבר עם אשתו, מלכה ז"ל, ושלושת ילדיהם לקיבוץ מענית. הוא היה חקלאי מבית, היה בין ראשוני המגדלים של אבוקדו בארץ, והקים את הענף בקיבוץ מענית. יצחק ז"ל היה פסל, ועבד בחומרים שונים, מגבס, בטון, ויציקות ועד לפיסול בקרטון גלי ואף בנייר עיתון.
עבודתו "מאשפות ירים אביון" (1972)הוצגה בתערוכת "פיסול – תהליכים" במוזיאון תל אביב בשנת 1983 בין גדולי הפסלים מהארץ והעולם. פסליו מוצבים בקיבוץ מענית.
יצחק דיכטר ז"ל נפטר בשנת 1988.
כיצד מתמודדים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית?
יש מניצולי השואה שלא שיתפו איש בעברם. אמא שלנו תמיד אמרה שלא הסתירה דבר. צריך לשים את הדברים בצורה גלויה. לא לכסות ולהסתיר מהילדים. ואכן ידענו מילדות הכל אודות השואה. יש שיגידו שאולי יותר מידי. אז שיגידו. תמיד לאנשים יש מה להגיד. כל זמן שאומרים משהו סימן שאתה חי.
אבא שלנו מילא עשרות דפי עד שונים. אפשר לבנות טיפולוגיה שלמה של דפי עד, שהקים מתקופות שונות. ככה גם רואים את התפתחות הדפים ועיצובם. עידן המיחשוב עשה מהפכה בתחום. הכל יותר נגיש ומהיר. ועדין ספירה כללית של ניספי השואה חסרה שמות רבים. לעולם לא יושלם המצאי המלא של שמות הניספים היהודים בשואת אירופה. מתוך שישה מיליון שמות חסרים כנראה כמעט שליש. החסר הזה נובע בחלקו מאותה הדחקה והסתרה של אלו שסגרו נושא זה בכל מיני דרכים מקוריות. זה גם חומר טוב לאותם מכחישי שואה הצצים כל הזמן. יד ושם עושה עבודה חשובה
הייתי עד לשני סבבים בהם עשה זאת אבי. את הפעם הראשונה שמילא את אותם דפים לא ראיתי כי עדין לא נולדתי. היום ניתן לצפות בכל דף שהקימו אבי ואמי וגם שאר בני המשפחה לדורותיהם. מבחינתם זה היה המעט, שיכלו לעשות עבור אותם אלו שלא יכלו לזעוק ולספר את עברם וסופם המר.
אנשים שעברו את השואה ושרדו , רוצים בהשארת סיפורם לדורות. לא תמיד הם יגידו זאת ולא תמיד יודו בכך. יש גם כאלה שיברחו מזה כמו מאש. ממש כמו אבא של שולי דיכטר. הרוב לדעתי רוצה בהנצחת העבר. היה לי יותר ממזל עם סיפורו של אבא שלי שזכיתי להקליטו בשנת 2,000 וככה נשאר משהו מסודר.
לידרמן שמואל קורות חיי
לפעמים מישהו חיצוני חייב להיות מעורב. רצוי גם מקצוען היודע לשאול ולתחקר. יד ושם וגופים שונים בעולם עשו זאת. תמיד זה נראה לא מספיק. גם אני היום טוען, שהייתי צריך למצות את הנושא טוב יותר. חסרה לי אינפורמציה המציקה לי לעיתים.
רובין ברי יליד פלוצק - פולין, היה הדוד שלי. הקלטתי אותו מספר את קורות חייו. אני חייב לתעד את סיפורו. זה יקרה בתקווה, שאמצא את הקלטות. ניסיתי לעשות זאת גם עם חבר של אבא שלי. זה היה מאוחר מדי. השיחה כבר לא זזה ונתקעה. מימד הזמן אכזרי להכעיס.
נותן עצות ובחינם!
עצה יחידה ואחרונה להפעם. יש לכם מישהו הקרוב לליבכם? תעדו את סיפורו. הקלטה זה הכי זמין וקל. עשו זאת אתמול.
דיכטר, ולא מהשב"כ פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
שולי דיכטר ממענית צילום יצחק רביחיא
קראתי את הידיעה באתר MySay ומיד נזכרתי במשהו אישי. זו אחלה הזדמנות לסיפור מהחיים. קראתי ששולי דיכטר מונה לתפקיד מנכ"ל עמותת יד ביד לחינוך יהודי ערבי דו לשוני. זה הקפיץ לי בשניה סיפור נחמד עם שולי ממש לא מזמן.
איך מתחילים את הסיפור? מההתחלה לסוף או אולי הפוך? ננסה ונתחיל מבראשית.
אבא שלי אהב מאד את העיירה שלו ואת תושביה מפולין. מאורעות השואה לא עזבו אותו מעולם. הורי חיו עם נושא השואה 25 שעות ביממה. הנצחת הנרצחים הייתה לנגד עיניהם מהיום הראשון שהגיעו ארצה. אבא היה בקשר מצויין עם מכריו משם, שאת כולם גם אנחנו בני המשפחה, הכרנו ונפגשנו לרוב. ועדיין היינו בית נורמלי לחלוטין. פוסט טראומה חיה עם ההווה והעתיד בשלום יחסי. מי שאמר שהכל יחסי בחיים צדק.
זה היה קצת מפתיע לשמוע ממנו בקשה חריגה , כפי שאמר לי באופן אישי בשנים האחרונות לפני שנפרד מאיתנו. בדרך כלל אבא שלנו ידע לסדר עניניים בעצמו ללא צורך עזרה. כשהיה צריך להגיע למישהו עשה זאת ביעילות מדהימה. נדמה לי שהוא המציא בפועל את המושג "מבחן התוצאה".
דיכטר מאשקלון וגם מהשב"כ צילום: איציק אדרי, דוברות קדימה
"תעשה קשר עם דיכטר מהשב"כ"
זה קרה יותר מפעם אחת שהתבקשתי לעשות את אותו קשר פשוט עם אבי דיכטר, לבירור השאלה החשובה "האם אבא שלו מהעיירה קליין סעלישץ בווהלין". קצת הפתיע אותי שיש מישהו מאותה עיירה שבעצם לא מוכר לנו ולשאר בני המושבה החקלאית,איתם שמרנו על קשר בהחלט רציף. אבא שלי אמר ככה בהסבר קצר, שהוא יודע שיש מישהו בארץ, שבעצם לא יוצר קשר עם עברו והקשורים לכך. כל מה שאבא שלי ידע זה שקוראים לו דיכטר והוא סוג של נעלם בהרבה מובנים. נדמה לי שאולי רמז על היותו קיבוצניק או מושבניק. לא מוכן לחתום על זה, אבל אולי. אני מבחינתי שומע את הבקשה ובפועל גורנישט - כלום.
לא יודע למה, אולי מרוב מחשבות ותיכנונים איך להגיע לאבי דיכטר האשקלוני, שכבר לא ראש שב"כ, כי אם עוד פוליטיקאי בהתהוות,שאוהב לשחק אותה במופעי ראווה ובערבית פלסטינית, בעגה דאווינציקית של ווזווז מצוי,לא קרה בשטח דבר.
ארורה הספינה שהביאכם הלום
גם אני יודע משפט או שנים בערבית הקושר אותנו להעפלה לארצנו הקדושה. רוצים דוגמא? בבקשה. "אינעל דין בבור אילי ג'בהום" ובתרגום ספרותי חופשי, ארורה הספינה שהביאכם הלום.
יכול להיות שבעצם קראתי כתבה על האיש והבנתי שהוריו אכן ניצולי שואה, אבל לא מהמקום שלנו. יכול להיות שבעצם כל מעשינו מכוונים מלמעלה על ידי היושב במרומים שבעצם צוחק כשאנחנו חושבים ומתכננים. מענטש מיינט און גאָט לאַפס. הכל יכול להיות חברים יקרים.
הזמן מתקדם באופן מתמיד וקבוע. אבא שלנו שמואל בן יעקב ורחל לידרמן הי"ד, נפרד מהעולם הזה בשנת 2008. אבינו זכרונו לברכה הלך מבלי שקיבל תשובה לגבי הדיכטר שלו שמשמעות השם היא משורר בגרמנית. ידעתי שאקבל ממנו דרישות שלום בהמשך. אם הוא לא בא בחלום אז לפחות בצורה אחרת.
יום אחד הגיעה דרישת שלום בצורה של שיחה טלפונית. מהרגע הראשון חשתי שיש בשיחה הזו משהו מיוחד, חשוב ומרגש. בדרך כלל זה גורם לי להתייבשות חלל הפה ולדופק מהיר. מהצד השני של הקו נשמע קול נעים והחלטי של גבר בגילי פלוס, וזה היה בערך כך "שלום, קוראים לי שולי ואני מבין שאני מדבר עם לידרמן" עניתי לו ש"עד עכשיו הכל נכון", ובלבי חשבתי איזה שם מוזר לגבר גברי מסוקס בשם שולי. קצת מוזר אבל אנחנו בתל אביב הפתוחה ולא מופתעים משום דבר, רק מהחיים עצמם.
שולי הסביר לי שבעצם הוא כבר בשלב שהוא מבין שהוא מדבר עם הבן של שמואל המנוח שאותו הוא מחפש. כן הוא כבר קרא את קורות חייו של אבא שלי באתר ובעצם חבל שהשיחה הזו לא התקיימה לפני 10 שנים ויותר, כשאבא שלו עדין בחיים, כי אז אולי היינו יודעים יותר. כמה חבל שלא ניתן להזיז את הזמן לאחור ברוורס? כמו בשעון חורף/קיץ. האם חשבתם שמימד הזמן נולד במפץ הגדול? האם השואה הייתה מפץ?
הפרעת דחק פוסט טראומטית, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה
שולי דיכטר הסביר לי שאבא שלו אכן היה מאותה עיירה. הם לא שמעו ממנו דבר אודות השואה וקורות משפחתו. הוא נצר הכל בליבו פנימה. הוא לא שיתף אותם בדבר. הם לא שמעו ממנו כלום. משפחת דיכטר חיה בקיבוץ מענית.
בעבר הכרתי שני אספנים וטיפוסים מיוחדים ואפילו חריגים מקיבוץ מענית. שולי דיכטר עצמו אפילו לא ידע על שם מי הוא עצמו קרוי. אחרי שבדק ביד ושם הגיע לדף-עד, אותו מילא אבא שלנו וככה הוא כעת מכיר מקצת מהעבר המשפחתי שלו.
הפסל יצחק דיכטר קיבוץ מענית 1974
שולי דיכטר מספר על אביו
נפגשתי עם שולי בחנות בתל אביב ועשינו השלמות מידע כלליות. שולי סיפר על אביו יצחק בשורות הבאות.
יצחק דיכטר ז"ל נולד ב-1916 בסלישץ'-זוטא במערב אוקראינה/פולין. ב-1939 עלה לארץ עם גרעין של השומר הצעיר והיה בין מייסדי קיבוץ גלאון בנגב (1946).מאוחר יותר עבר עם אשתו, מלכה ז"ל, ושלושת ילדיהם לקיבוץ מענית. הוא היה חקלאי מבית, היה בין ראשוני המגדלים של אבוקדו בארץ, והקים את הענף בקיבוץ מענית. יצחק ז"ל היה פסל, ועבד בחומרים שונים, מגבס, בטון, ויציקות ועד לפיסול בקרטון גלי ואף בנייר עיתון.
עבודתו "מאשפות ירים אביון" (1972)הוצגה בתערוכת "פיסול – תהליכים" במוזיאון תל אביב בשנת 1983 בין גדולי הפסלים מהארץ והעולם. פסליו מוצבים בקיבוץ מענית.
יצחק דיכטר ז"ל נפטר בשנת 1988.
דף עד של שלום דיכטר ז''ל צילום: יד ושם ירושלים ישראל
כיצד מתמודדים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית?
יש מניצולי השואה שלא שיתפו איש בעברם. אמא שלנו תמיד אמרה שלא הסתירה דבר. צריך לשים את הדברים בצורה גלויה. לא לכסות ולהסתיר מהילדים. ואכן ידענו מילדות הכל אודות השואה. יש שיגידו שאולי יותר מידי. אז שיגידו. תמיד לאנשים יש מה להגיד. כל זמן שאומרים משהו סימן שאתה חי.
אבא שלנו מילא עשרות דפי עד שונים. אפשר לבנות טיפולוגיה שלמה של דפי עד, שהקים מתקופות שונות. ככה גם רואים את התפתחות הדפים ועיצובם. עידן המיחשוב עשה מהפכה בתחום. הכל יותר נגיש ומהיר. ועדין ספירה כללית של ניספי השואה חסרה שמות רבים. לעולם לא יושלם המצאי המלא של שמות הניספים היהודים בשואת אירופה. מתוך שישה מיליון שמות חסרים כנראה כמעט שליש. החסר הזה נובע בחלקו מאותה הדחקה והסתרה של אלו שסגרו נושא זה בכל מיני דרכים מקוריות. זה גם חומר טוב לאותם מכחישי שואה הצצים כל הזמן. יד ושם עושה עבודה חשובה
אנשים שעברו את השואה ושרדו , רוצים בהשארת סיפורם לדורות. לא תמיד הם יגידו זאת ולא תמיד יודו בכך. יש גם כאלה שיברחו מזה כמו מאש. ממש כמו אבא של שולי דיכטר. הרוב לדעתי רוצה בהנצחת העבר. היה לי יותר ממזל עם סיפורו של אבא שלי שזכיתי להקליטו בשנת 2,000 וככה נשאר משהו מסודר.
לידרמן שמואל קורות חיי
לפעמים מישהו חיצוני חייב להיות מעורב. רצוי גם מקצוען היודע לשאול ולתחקר. יד ושם וגופים שונים בעולם עשו זאת. תמיד זה נראה לא מספיק. גם אני היום טוען, שהייתי צריך למצות את הנושא טוב יותר. חסרה לי אינפורמציה המציקה לי לעיתים.
רובין ברי יליד פלוצק - פולין, היה הדוד שלי. הקלטתי אותו מספר את קורות חייו. אני חייב לתעד את סיפורו. זה יקרה בתקווה, שאמצא את הקלטות. ניסיתי לעשות זאת גם עם חבר של אבא שלי. זה היה מאוחר מדי. השיחה כבר לא זזה ונתקעה. מימד הזמן אכזרי להכעיס.
נותן עצות ובחינם!
עצה יחידה ואחרונה להפעם. יש לכם מישהו הקרוב לליבכם? תעדו את סיפורו. הקלטה זה הכי זמין וקל. עשו זאת אתמול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה