עונג שבת - הוואריאנטים במטבעות מנדט / מרק קפוטקין, ברטרם מרק כץ

 המשך המחקר של תגליות הוואריאנטים במטבעות מנדט, הפעם 50 מיל עם רושמה גבוה ונמוכה לפי התיאורים והמאפיינים שתוארו בהרצאה ומצגת שפירסמתי,

להלן שני מטבעות 50 מיל 1935, השנה נבחרה לתצוגה כי היא מאוד דרמטית ומפוארת מבחינת התיאור, ניתן לראות בבירור את סוגי הרושמה ואת המרחקים - בולטים המאפיינים הם בספרה 5 בלועזית שקרובה ורחוקה מהעץ, והחמש בערבית שיש בין הסוגים מרחק גדול אחד מהשני

כתבו וצילמו: מרק קפוטקין, ברטרם מרק כץ

לעצור את הדם והמלחמה

 לאחרונה אני מקבל כל מיני "ריקושטים" ותגובות לפוסטים שאני כותב או משתף בהקשר למלחמה הנוראה בעזה. גם בבית אני נתקל בשאלות לא פשוטות. אגיד רק את זה וזהו. חייבים לנסות לגמור את הסכסוך הזה. הדם, השכול והנקמות זה לא הפתרון. בסוף זה מגיע לכל בית כמו במקרה הזה.

"קובי שלום...צר לי לראות הפוסטים שלך לאחרונה על תמיכה ודאגה לעזתים המסכנים, שאין להם לאן לברוח כשיש מלחמה...( שאגב הם התחילו)...מעניין אם קרובי משפחה שלך שעברו השואה ...היו דואגים לילדי הנאצים כדי למנוע הפצצות על הגרמנים כדי לסיים המלחמה.

ודרך אגב...יחד עם האלפים שנהרגו על ידי החמאס, גם בני הבכור נהרג בעזה".

עונג שבת 2 - הוואריאנטים במטבעות מנדט / מרק קפוטקין, ברטרם מרק כץ

המשך המחקר של תגליות הוואריאנטים במטבעות מנדט, הפעם 100 מיל עם רושמה גבוה ונמוכה לפי התיאורים והמאפיינים שתוארו בהרצאה ומצגת שפירסמתי,

להלן שני מטבעות 100 מיל 1935, השנה נבחרה לתצוגה כי היא מאוד דרמטית ומפוארת מבחינת התיאור, ניתן לראות בבירור את סוגי הרושמה ואת המרחקים - בולטים המאפיינים הם בספרה 5 בלועזית שקרובה ורחוקה מהעץ, והחמש בערבית שיש בין הסוגים מרחק גדול אחד מהשני, ושוני בספרה 9 בערבית.

כתבו וצילמו: מרק קפוטקין, ברטרם מרק כץ

סיכת יהדות ווהלין / עידו סבן

היכל יהדות ווהלין בגבעתיים הוקם ב1969 על ידי האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין.

ההיכל נועד להנציח את 142 אלף היהודים מחבל ווהלין שנרצחו במהלך השואה.

חבל ווהלין ממוקם בצפון מערב אוקראינה ואחרי כיבוש האזור על ידי הגרמנים, התבצעו פוגרמים רבים נגד הקהילה היהודית גם על ידי הגרמנים, וגם על ידי התושבים האוקראינים. בניגוד למקומות אחרים, בווהלין לא הוקמו מחנות השמדה או מחנות עבודה, ודרך ההשמדה העיקרית הייתה ירי לתוך קברי אחים באזור היערות.

חלק מסויים מקהילת ווהלין הצליח לברוח מהגטאות שהיו באזור והקים קבוצות פרטיזנים שונות (וגם הצטרף לקבוצות פרטיזנים סובייטיות קיימות) ונלחם בנאצים. חלק מהאנשים שברחו גם הצליחו להצטרף לצבאות בעלות הברית כחיילים.

בנוסף היו עדויות לנסיונות מרד בגטאות, נסיונות שלצערנו כשלו בעיקר בגלל מחסור חמור בנשק וכוח אדם.

בהיכל ווהלין עצמו יש ספרייה, המהווה שלוחה של ספריית "יד ושם" בירושלים, ובהּ מצויים ספרי מחקר וזיכרונות, כתבי עת, ספרות יפה ותוכניות לימודים בנושא השואה, וכן תוכניות לימודים להוראת השואה, עבודות שנכתבו בידי מורים, עבודות גמר של סטודנטים ותלמידי תיכון ואף אוסף סרטים בנושא השואה. נוסף על כך יש גם בהיכל אודיטוריום המארח אירועים שונים.

על גבי קיר הכניסה להיכל ווהלין חרותים כאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים יהודים יוצאי ווהלין - אלו שנפלו בקרבות ואלו שנפטרו לאחר המלחמה.

מחוץ להיכל ישנה אנדרטה לזכר הפרטיזנים יוצאי ווהלין שהוקמה ב1994

הסיכה חולקה בטקס חניכת ההיכל ב1969, ופרט יפה בה זה שניתן לראות את המילה "ווהלין" כתובה בלהבות

כתב וצילם עידו סבן יליד 2001 אספן של יותר מידי תחומים ושריונר

אסימון מרדי גרא / גולן ארביב

היום בחרתי להביא לכם אסימון מרדי גרא, בשת״פ קובי לידרמן, אסימונים אלה לרוב עשויים אלומיניום, בצבעים זרחניים והיו נזרקים בתהלוכות המרדי גרא שמקורן במסורת הנוצרית, ונחוג ביישובים נוצריים רבים בעולם, כחלק מחגיגות הקרנבל החל משנת 1960, עם השנים הן הפכן לפריטי אספנות. האסימון הורדרד משנת 1972 נושא על האוברס שלו את דמות של רוברט אדוארד לי היה קצין צבא אמריקאי, שערק לטובת הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית, ונלחם למען המשך מוסד העבדות. במהלך המלחמה זכה לניצחונות מזהירים, אך גם להפסדים צורבים, והעיקרי בהם בקרב גטיסברג, שעצר את פלישת כוחות הדרום למדינות הצפון. בחודשים האחרונים למלחמה מונה למפקד הכללי של צבא הקונפדרציה, וזמן קצר לאחר מכן נכנע לכוחות ארצות הברית ב-9 באפריל 1865, בסיומו של קרב אפומטוקס. לאחר שהניח את נשקו, פעל לפיוס בין הצפון לדרום. ברברס בנין הרדיו ההיסטורי טופ אוף דה מארט

כתב וצלם גולן ארביב

ושבו בנים לגבולם, גאולה מעבירים

ושבו בנים לגבולם

גאולה מעבירים

ש. קרצמר

יש המוסיף?

Ploni פלוני

הי קובי מה שלומך?

חקרתי קצת עוד על הסמל, אם מעניין אותך אשתף את מה שמצאתי.

כנראה שמדובר על סמל שחולק ל-"מעבירים" של אוניית "גאולה" לאחר שאלו שבו ממחנות המעצר בקפריסין בשנים 1948-1949.

יצא קצת ארוך אבל לדעתי מאוד מעניין.

-

המונח "מעבירים" במוסד לעלייה ב' (הזרוע של "ההגנה" שאחראית על העלאת יהודים לארץ ישראל בניגוד לחוקי המנדט הבריטי) התייחס לקבוצה ייחודית של שליחים ואנשי פעולה שפעלו בכל שלבי ההעפלה: מתכנון, דרך ליווי המעפילים, ועד לניווט והובלה ממשית של האוניות.

ה"מעבירים" היו:

1. אנשי הפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח) – הלוחמים הימיים של ארגון "ההגנה".

2. שליחים מישראל או מאירופה שאומנו והוכשרו לפעול בשטחי הגולה.

3. מלווים ומתנדבים יהודים מחו"ל (בעיקר מצפון אמריקה או צרפת).

4. ימאים ומפקדים, לעיתים גם רב-חובלים מקצועיים שהוזמנו לצוותים.

תפקידיהם של המעבירים:

1. הכנת האונייה – תיאום קניית הספינה, הכנתה לקליטת מאות מעפילים, וציודה.

2. איסוף וליווי המעפילים – ליווי העולים ממחנות המעפילים באירופה לנקודת ההפלגה.

3. הובלת ההפלגה בפועל – כאנשי צוות, מפקדים, קשרנים, רופאים, טבחים, אחראים על הסדרים הפנימיים.

4. עמידה מול הבריטים – לעיתים התמודדו עם הבריטים כשנתפסו, תוך שמירה על זהותם הסודית.

רשימת המעבירים באוניית "גאולה" ותפקידיהם:

1. רב החובל: רודולף (רודי) פצרט – אמריקאי לא יהודי, פיקד על ההפלגה.

2. מפקד האונייה: מרדכי (מוקה) לימון – איש הפלי"ם, אחראי על ניהול המבצע ולימים אלוף בצה"ל.

3. מנחם קלר – איש הפלי"ם, גדעונים, תפקידו היה להפעיל את מכשירי הקשר ולשמור על תקשורת עם הגורמים הרלוונטיים.

4. בנימין קלברש – איש הפלי"ם, גדעונים, שימש כקשר נוסף.

5. חיים וינשלבוים (רימון) – איש הפלי"ם, סייע למורדכי לימון בניהול, ליווה את המעפילים במהלך ההפלגה והיה אחראי על חלוקה לקבוצות.

6. קצין ראשון: מיגואל בואיזה - ספרדי בעל ניסיון ימי משירות בצי הספרדי. סייע לרודי פצ'רט בניווט ותפעול האונייה.

יתכן כי היו עוד כ2-3 אנשי פלי"ם שכן אוניות מעפילים דומות כללו בדרך כלל כ-4 אנשי פלי"ם לניהול הארגוני והביטחון וכ-3 קשרים (גדעונים) אך שמותיהם לא מוזכרים.

בנוסף לאנשי הפלי"ם, הקפטן והקציו הראשון, היו עוד כ-23 אנשי צוות נוספים - מתנדבים יהודיים - מלחים/ימאים, אנשי צוות, אנשים טכניים לתפעול המנועים, אנשי שירות רפואי ולוגיסטי.

האונייה נעצרה על ידי הבריטים והמעפילים ואנשי הצוות גורשו למחנות מעצר בקפריסין (כמה עשרות נשלחו למחנה המעצר בעתלית).

המקורות עליהם ביססתי את הכתוב למעלה הם בעיקר אתרי הפלמ"ח הפלי"ם ורישומי יומן המבצעים של המוסד לעלייה ב'.

כרטיסי ברכה של ספינות גאולה. 

בעליונה אמי, בגיל 17, ובתחתונה הורי. 

הראשונה בסביבות 1936/1935, 

השניה אחרי המלחמה, 1948, 

קצת לפני עלייתם לארץ בפסח 1949.

באדיבות חנן שפיר

מדליה שנפלה סיפור קצר ואמיתי

יעקב אגם ביקר בתערוכה בירושלים בה היה לי דוכן (יעני בסטה), עם פריטים שונים. הראתי לו את המדליה שלו עם חלום שלום מכסף. לא זוכר מה בדיוק קרה אבל המדליה נפלה וכדרכן של נפילות ומדליות נהיה קווץ' יעני מעיכונת וזה בקרב אספנים פגם.

יעקב אגם לא נבהל, לקח המדליה והוציא מכיסו טוש ונתן נגיעה אישית ופסק "כעת זה יפה יותר, עם הקדשה ואפילו שווה יותר". כל מילה אמת. בקלפי. והיום המדליה הזו אצל אבנר ואני מאד מאד שמח ומאמין שהשלום אינו רק חלום. הוא פה וגם יגיע בהמשך.

חלום שלום של יעקב אגם 30 שנה לעצמאות ישראל 1978 מדליה כסף

מאוריצי גוטליב בתל אביב

בכל פעם שהשם גוטליב עולה, אני נזכר בסיפור שסיפר לי מישהו בשם יבנאי שגר במגדלי אורי והיה בזמנו מנהל בנק יעסור. פעם זה היה כשהייתי עובר ליד רחוב גוטליב הפוגש את גורדון קצת לפני הבית של הסורי. היום זה קורה עם אחת בשם טלי גוטליב, המצליחה לתת זמן איכות בכנסת ותודו שאלו מראות שטרם נראו.

אדון יבנאי היה איש מכובד עם אוספים מגוונים, ציורים, מטבעות עתיקים וגם קשרים נחמדים. אני זוכר שנסע עם רכב צנוע שעליו היה צמוד קונסול כבוד של משהו. אני זוכר אותו מגיע לחנות עם מישהו ממשפחת סוראסקי הידועה שחיו בדרום אמריקה. כן זה אותו אחד מבית החולים, הספריה באוניברסיטת תל אביב ואפילו גן יעקב צמוד להבימה. הסיבה להגעתם לחנות, מספר מתנות שאדון סורסקי אמור לתת בביקורו בארץ וזה היה בשנת 1988 והמטבע היפה מזהב ל40 שנות המדינה היה באמת בסדר, עם בן גוריון והכרזת המדינה.

אדון סורסקי דיבר יידיש עם אבא ואיתי אנגלית ואני מקווה שאני לא מדמיין לגבי היידיש. הוא אמר שבישראל כולם אוהבים מתנות. בהמשך השנים סיפרה לי אישה אחת בשם אסתר יפה, שהיא זו שהסבירה למשפחת סורסקי שבישראל כולם אוהבים מתנות ואם הוא רוצה שישאר משהו מהמתנות שלו לפרק זמן מכובד אז שיתן בית חולים, ספריה, גן אבל בשום אופן לא כסף כי אז הכל הולך פיפן.

לאדון יבנאי היה אח שעבד בדרום תל אביב ברחוב וולפסון כמדומני ועשה מסגרות לתמונות והיה איש נפלא ועדין, עם בן נהדר שגם הלך בדרכו ופעם אפילו הזמין אותי לטיש אצל שמוליק כהן ביום שישי בבוקר והיו שם דמויות נחמדות כמו חיים בסוק ומוישלה ברנשטיין.

עד היום תלויות תמונות שמסגרתי אצל האבא והבן בדרום העיר. הייתה גם אחות בראשון לציון וכולם היו בערך בגילו של אבא.

פעם אדון יבנאי הזמין אותי לביתו על מנת שאנסה להעריך את האוספים שלו והיה מדובר במטבעות.

הוא סיפר מתי ואיפה, רכש כל דבר וגם כמה זה עלה והקטע שעם השנים דברים השתנו כלומר שקלים עתיקים התייקרו ודינרים ירדו וזה היה מעניין מאד אבל שכחתי כמעט הכל. לימים האוסף הזה ימכר אצל ד"ר רוברט דויטש מכירות פומביות. הבית של יבנאי היה בית מידות מכובד וזו הייתה הפעם השניה שביקרתי במגדלי אורי ויש טענה שאלו היו הבתים המפונפנים הראשונים בתל אביב הגבוהה. נדמה לי שראיתי שם תמונות מיוחדות ואפילו יקרות מאד מאד. אולי שאגאל, רובין ואז הגענו לסיפור עם תמונה של גוטליב, בה היה מעורב הסוחר שטיגליץ מרחוב אלנבי ששם ביקרתי פעם אחת ויחידה עם אבי שמואל.

ציור של גוטליב 1878 יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. 

שמן על בד. רוחב 191.8 ס״מ גובה 245.1 ס״מ

הציור נמכר לאספן מוורשה במחיר של 10,000 רובל. 

החל משנת 1939 מוצג הציור במוזיאון תל אביב לאמנות, 

לאחר שנקנה בידי סידני למון, אספן אמנות אמריקאי, אשר השאיל אותו למוזיאון.

בשנת 1975 הוציא השירות הבולאי הישראלי בול ועליו הופיע ציורו של גוטליב, 

כחלק מסדרת בולים בנושא חגי ישראל. ויקיפדיה

יבנאי סיפר שקנה אצל שטיגליץ תמונה נהדרת של גוטליב ואז כשבא אליו אורח מברזיל, האיש היה בשוק והסיבה שהייתה לו תמונה מאד דומה ואולי אפילו זהה. כולם היו מופתעים. יבנאי הלך לשטיגליץ שהיה גדול סוחרי העתיקות והאמנות בשנים הראשונות של המדינה ובהמשך וסיפר לו את הסיפור עם הקרוב מברזיל. שטיגליץ לא התבלבל ולא גימגם ומיד אמר ליבנאי אין בעיה בכלל, אם החשש שלך שהציור הזה מזוייף, אתה יכול לקבל את מלוא כספך. הוא הוסיף ואמר ליבנאי שכבנקאי יצרף לזה ריבית. יבנאי עשה ככה והכסף חזר אליו והתמונה חזרה לשטיגליץ. יבנאי אמר לי שמאד הצטער על זה ובהמשך הבין שהציור היה אמיתי.

מאוריצי גוטליב 1856-1879. 

דרשה של ישוע בבית הכנסת בכפר נחום. 

צילם במוזיאון הלאומי הפולני בוורשה אבי הלפרט

תחרות שואתית

הייתי עד לתחרות בין הורי מי סבל יותר בשואה ותוצאותיה. זו לא הייתה תחרות הוגנת באמת. לשני הצדדים היה ברור שאבא לוקח בגדול. לאימא נשארה אחות תאומה ועוד אחות בכורה ועוד בני משפחה שעלו ארצה לפני המלחמה. אבא נשאר בודד בודד כמו אבן. אז אם בתחרות הזו ידוע מי ניצח אז בכל זאת הייתה תחרות מי מקבל יותר רנטה. אימא מהאוצר שבקריה ואבא מהגרמנים שברחוב פריש שם היה מתייצב אחת לשנה להוכיח שהוא חי וקיים ונושם. התחרות הזו הייתה הפכפכה ובסוף שתדעו שאימא והאוצר שבקריה ניצחו את הגרמנים ששילמו באירו. אין נצחון מוחלט.

הרצלינה מורתי

r

ליום האישה 8.3.24 החלטתי להביא משהו שכתבתי לפני כמה שנים.

הרצלינה זה שם מאד מיוחד. אם שמעת פעם אחת זכרת לתמיד. לא מכיר עוד הרצלינה ולך תדע מה שם כזה עושה לבעליו במהלך השנים ואני כמעט בטוח שזה מאד מאד מחייב לדוגמא אישית. מעניין למה קיבלה שם כזה יחידאי ומה ביקשו הוריה אם לא למעלה מזה.

סופיה בולגריה 1944

משפחת כָּלֵב: סבא שלמה, סבתא בוקיצה, האחיות נינה ומדי והקטנה בת השנתיים, הרצלינה, עם הסרט.

בסבב הראשון הכרנו למשך 4 שנים. 1973 - 1977 והיום אני יודע שאלו שנים עם מהפכות בחברה הישראלית. בתיכון היית גם מחנכת וגם מורה ולא בסדר הזה. עברו שנים לא מועטות ובזיכרון המתעתע שלי היית המחנכת היחידה שלי ושלנו לכל אותה תקופה. רק משנפגשנו מחדש פה בסלון הספרותי אצלכם בבית הפרטי הבהירו לי שלא ככה הם הדברים. זה היה מוזר אבל עם עובדות קשה להתווכח. לגבי הפרשנות והפסיכולוגיה זה כבר פרק אחר. בשנתיים הראשונות בתיכון היו לי בעיות משמעת שהצריכו הבאת הורים. לא מצליח להבין למה תמיד צריך לערב הורים כשיש בעיות ואחר כך מתפלאים למה הורים עושים בלאגן. כמובן שמבחינתי הייתי ממש בסדר שלא עשה שום נזק. אמא שלי תמיד הזכירה לי ולכל המשפחה דברים שיוחסו לי ואיך היא נדרשה לסנגר עלי בפני סגן המנהל עם הזקנקן וגם עם ד"ר לנדא. זה היה מעט מוזר משום שלא הבנתי איך הרצלינה המחנכת שלנו נדרשה לאותו כוח עזר משמעתי כאילו היא לא יכולה להתגבר בעצמה על התופעה ובסוף אתם מבינים שאלו היו שנתיים בהן היו לנו מחנכות אחרות והרצלינה הגיעה רק בשביעית ובשמינית. שם אני לא זוכר עניני משמעת אבל אל תסמכו על זכרון מתעתע.

הפגנת תלמידים. הרצלינה עם המשקפיים והתסרוקת במרכז

בצבא נחשפתי לאנשים ממקומות אחרים. עד אז לא הפנמתי את המשפט שאמרה לנו יותר מפעם אחת הרצלינה אודות נוער טעון טיפוח ונוער אחר טעון קיפוח שזה אנחנו. אבא שלי תמיד אמר בשפתו "יותר מדי טוב לכם". ואנחנו לא ידענו זאת. אכן היינו בסביבה מוגנת ועוטפת והיה לנו את התנאים הכי הכי שניתן לבקש. עירוני ה' זה לא ארץ ישראל כי אם רק משהו חלקי. יש הטוענים שבגיל הזה מעוצבת הדרך בהמשך החיים ואני לא סגור על זה. דוגמא אישית של הורים ומורים זה הכי עובד. מורה שעובר לגור בארץ אחרת ולא חשובה הסיבה יתקשה למכור לי ציונות.

חלפו שנים והקמתי משפחה והקשר עם התיכון היה שולי, כלומר אין קשר ואין לי נימוק מקל וטוב. בשביל קשר חייבים שניים. לא הייתי שם למרות שמדי בוקר אני עובר לידו מצד רחוב הירקון בדרך לחנות ובערב שוב מצד הכניסה בבן יהודה. פעם היה מיפגש של המחזור שלנו אבל זה היה בקטנה כי החיים ממשיכים וזה הכי טבעי והקשר שנשמר היה עם מספר חברים וזהו.

ד"ר לנדא נפטר ויש התכנסות כלל מחזורית והמתים מצליחים לחבר את החיים לפרק זמן לא ידוע. שם באולם ההתעמלות בעירוני ה' אני שומע כל מיני דברים של נואמים ומספידים והדבר הכי מיוחד מבחינתי היה בחור ממש צעיר שדיבר באופן נפלא שהצליח לרתק אותי. לא ידעתי מיהו ומה תפקידו בכוח. מישהו מהכיתה שלנו שגר ברחוב פרץ, הסביר לי שזהו רני הבן של הרצלינה וזאב ואיך זה שאני לא מכיר אבל לא הכרתי. גם הורי הצטרפו לד"ר לנדא ואפילו באותו גוש וחלקה בבית החיים של קריית שאול וככה נשארנו גם יתומים וגם כאלה המתחילים ללקט פיסות עבר שרק אתמול נכחו ממש פה ועכשיו. נוצר קשר חדש עם רמי כהן המורה שלנו להיסטוריה ואזרחות שאיתנו החל את דרכו בהוראה. מרמי הבנתי שהוא והרצלינה זה סוג של הלחם כלומר פיוז'ן בולגרי מקומי ויש הזדמנות עסקית של שניים במחיר אחד. כשנפגשנו מחדש דיברנו על המון דברים ותמיד אבל תמיד הגענו לדבר על השואה וברור שגם על התיכון. לא אשכח שהפעם הראשונה בה ראיתי על אמת את אותו כפתור צהוב מבקליט שהיה הטלאי הצהוב של יהודי בולגריה, בבית של הרצלינה .

בסלון של הרצלינה

הסבב השני החל לפני מספר שנים עם רעיון מופלא ואוהב אדם שהגתה מירית שניידר ברמן. מאד שמחתי ולא ידעתי מה כוונת המחברים והיזמים. המפגשים האלה נהדרים לטעמי. גם מעשירים את הידע והנפש וגם מפגש חברתי. לכאורה באים, נפגשים, אוכלים, מדברים ובסוף הולכים עם ביי נשיקות ואולי גם חיבוקים. למעשה יש פה הרבה יותר. יש את מי שטורח על התוכן, מתכנן, משנה, מעדכן, מוסיף, מוריד מתארגן ובכלל. מה עם המתח והחשש שמא משהו לא יעבוד ובכלל. למה היא עושה את זה? האם זה משהו נפשי וצורך בלתי מובן? אולי תיקון על העבר? מה אומרת המשפחה? מה אומרים אלה שיודעים? אולי זה משהו לעתיד הבלתי נתפס בגלגול ובעולם הבא? המון פעמים שאלתי את עצמי והתשובות לא משהו. מצד שני ואני מדבר רק על עצמי כרגע רציתי והבטחתי ואמרתי ותיכננתי שפעם אחת לפחות אזמין את הרצלינה אלי הביתה שתראה את סביבת חיי וארון הספרים שלי ובכלל פעולת תגמול ממש מינימלית ועובדה שזה לא קרה. הרצלינה יכולה עשרות פעמים והכל בקלי קלות חיצונית ואתה רק מחשבות ובקיצור פקה פקה.

נוסעים לבולגריה

יש לי קבוצה סודית של אנשים שאני קורא לה אנשי האמת ואין זיהוי פוליטי לאותיות אמת. אני הקובע מי הם וזהו. מעולם לא גביתי דמי רישום וכניסה ושמם לא פורסם בשום מקום. אלו אנשים שאני מאמין להם ואוהב אותם. יש שם חברים וחברות בני משפחה כאלה ואחרים שאני איתם בראש עד הסוף. הרצלינה היא הוותיקה שבהם.

רמי והרצלינה ועוד מישהו בגן העם הבולגרי ביפו שפעם היה הלונה פארק

לחבר שלי

הרבה פעמים אנחנו האספנים והסוחרים בכל מיני שטויות שתופסות מקום וגם אבק נעזרים בביטוי חבר שלי או לחבר שלי יש משהו כזה וכזה וגם חבר שלי רוצה למכור משהו וצריך לעזור לו או להציע לו וחבר שלי מתלבט ונדמה לי שאני לא זוכר חברה שלי או חברה של חבר שלי אבל אולי שכחתי. במקרים רבים, (לא תמיד) ידוע לכל שהחבר הזה הוא אני או אתה או ההוא ששואל בשביל החבר וזה בסדר מהרבה בחינות. יאיר נחמני ז"ל אמר שאנשים מגרדים אוזן שמאל, אבל מה שמגרד זה בימין וגם שואלים כמה זה לקנות אבל רוצים למכור ובקיצור הפוך מלהפך.

פעם הלכתי (כן זה כבר סופר) לרופאת עור ומין ברמת השרון ובאמת רציתי לשאול משהו בשביל חבר שלי וד"ר אברהם אמרה בסדר בסדר, אבל תוציא חבר שלך בבקשה.

כל מילה אמת. בקלפי.

לשון בלי עצמות

היום בחינות בגרות בלשון וככה נזכרתי במורה לעברית, דקדוק, תחביר ועוד.

בבן יהודה 81 ליד השופרסל הראשון הייתה חנות העתיקות של קאופמן שאפילו פרסם באחרית ימיו ספר נחמד וצהוב באנגלית על מטבעות חשמונאים לא מתועדים. זה לא ליאו קדמן קאופמן המפורסם, שגר ברחוב של"ג הקרוב, כי אם חיים קאופמן אחר שהיה סוחר עתיקות. הייתה גם פעם חנות וילונות עם הדקורטור שרייבר אליו נחשפתי ממש לאחרונה בעקבות ספרה של בתו צביה פול ניומן בשלמה המלך, עם גילויים משפחתיים.

בקומה השניה כמדומני מעל החנויות, גרה מורה מיתולוגית ומשונה לעברית. זו הייתה מורה פרטית שלימדה המוני תלמידים לפני בחינות הבגרות. קוראים לזה חיזוק והמורה הזו הייתה אקזמפלר יחידאי. עברית מיוחדת בפיה ולבעלה קראה אישי. באתי אליה להתחזקות והיא ישר קלטה שתחביר עבורי לא בעיה וניקוד לא אדע לעולם והיא צדקה לחלוטין. אני זוכר אותה עובדת בשעות לא סבירות כשהיא עטופה שמיכות וסוודרים ובעלה כלומר אישה, אמון על שמירת הכסף בזולה מוסלקת. מי זוכר אותה ואיך קראו לה?

רחוב בן יהודה גלויה שנות השישים. 

ברקע מלון דבורה. ומשמאלו עם המנופים בונים בונים את הילטון.

בן יהודה 81 מצד שמאל. 

אתר VTLV אמנון יצחקי

בן יהודה 81 אתר VTLV צילם אמנון יצחקי

עבודות הקו הסגול בן יהודה 81 צמוד לשופרסל הראשון ומול רחוב סמולנסקין

בן יהודה מכיוון רחוב מאפו

אתר VTLV התמונה שלנו מצולמת מרחוב מאפו פינת בן יהודה ונראה לי שמדובר בשנות השבעים המאוחרות ואולי אפילו תחילת שנות השמונים. נראה לי שזה צולם ביום שבת בשל הנסיעה של הרכב הפרטי בצמוד למונית השירות בנתיב הציבורי. השלט של אולמי רות ממש מדליק וככה גם הצבע שלו ושל מונית השירות (פורד טרנזיט) של קו 4 עם הפס הצהוב.

UNRECORDED HASMONEAN COINS FROM THE J.CH. KAUFMAN COLLECTION 1995 To Renee, my dearest partner in life, today, our 40th wedding anniversary 6th March 1995

בלל את שפתם וכספם

 הנגב 1 פינת מנחם בגין 34

ליאו קדמן (קאופמן) / אלי מורב

עלה לארץ ב- 1920. ממקימי קיבוץ חפציבה ומנהל חב' שיכון עובדים. כתב ספרים ושפע מאמרים בנושאי נומיסמטיקה. ב- 1961 התמנה לעורך העיתון לעניני מטבעות שהפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות. ב- 1962 היה שותף להקמת מוזיאון יעודי למטבעות ותרם לשם כך את כל אוסף המטבעות שברשותו. לאחר מותו נקרא המוזיאון על שמו. ב- 1963, לאחר מאמצים רבים, עלה בידיו לארגן כנס נומיסמטי בינ"ל בישראל אך בפתיחת דבריו הכריעה אותו ההתרגשות והוא קרס ומת על דוכן הנואמים.

באדיבות אביהו בר

כתב: אליעזר מורב

צעצועי גמדא אוטוביסה

ראיתי את הדבר הזה בקבוצת אספנים, ומיד צצו לי כמה דברים בראש. פריט נפלא עם קופסא מקורית והכל חדש דנדש. זה גם עולה לא מעט. כמה? לא יודע בדיוק, וכרגע לא חשוב באמת. יותר ממה שנדמה לכם ופחות ממשכורת של הייטק.

כשהייתי ילדון בבית ספר יסודי, היה לי אוסף של גמדא. אז לא ידעתי דבר, וחצי הארץ לגבי הפירמה הזו.

אני זוכר שהייתי הולך עם אבא, לחנות של מנשה הבולגרי המקסים והעדין, בדיזנגוף פינת יהושע טהון ושם בחרתי לי משהו. בדרך כלל זה היה כשחליתי והלכנו למרפאת גלביץ' בז'בוטינסקי ליד הבית של ציפורת וגם הבית של משפחות לונדון ולפידות בשדרות מוצקין.

אימא של רוני ודורית סימנוביץ', הייתה האחות הנשמה, היפה והמקסימה ואימא של רמי לירה עבדה שם כפקידה. ד"ר ברוכיס הייתה אחת הרופאות ובהמתנה היו מספרים נתלשים על השולחן. בגלביץ' היה גם חדר עם הקרנות לסינוסיתיס וגם בית מרקחת. היום בית מגורים די סתמי. לימים למדתי משהו אודות אותו גלביץ' שבצורה כלשהי ומאוחרת, חבר למשפחתנו. כל ישראל משפחה אחת קטנה.

צעצועי גמדא היו סוג של פיצוי. מה אני זוכר מאותו אוסף? לא הרבה אבל היו כמה וכמה פריטים. לא נותר כלום, אבל הנה תמונה נפלאה לזכרון מפעם.

מכירים את הבדיחה עם מחכים לקו 4? ומה לגבי אוטוביסה?

הפרלמנט הבולגרי בתל אביב

 (סיפורון ששמעתי מעודד הבדלה)

יש הרבה פרלמנטים בעיר העברית הראשונה והיום על הפרלמנט הבולגרי שהיו בו כמה בולגרים ולא בטוח שאני יודע מאיפה בדיוק בבולגריה. הראשון היה פרופסור מוריס לוי, הרופא והמנתח הידוע לכל. גם מרסל הבדלה היה שם והוא אביו של עודד, שהיה מראשוני סוחרי הבולים והמטבעות שאחרי הקמת המדינה עם חנות מוכרת וידועה מול בית הכנסת הגדול באלנבי ולפני כן היו לו עוד מקומות בהם קנה מכר ובכלל.

היו שם עוד שניים שלושה וכאמור כולם בולגרים, ואם זה חשוב אני מבטיח לבדוק לברר ולעדכן בכתובות ואפילו מספר אישי ונעליים. הם דיברו שם על הא ועל דא ולא בטוח שהייתה שם פוליטיקה אבל די בטוח שכן. בולגרים הם אנשים מאד מחושבים, עדינים וככה גם היה הפרלמנט הזה שהתכנס לפחות פעם בשבוע על קפה ומאפה של אז ובסוף כל מפגש קיבצו הכסף ונתנו את מה שחשבו עם תוספת למלצרית או למלצר והכל היה סבבה ולא יודע איך אומרים סבבה בבולגרית.

יום אחד מישהו מהפרלמנט הזמין את אליהו שלמה זה מהביטוח ותזכרו שיש לו מדליה די חמודה בהנפקה פרטית שחולקה כנראה למבוטחים וגם לסוכנים עם הבניין שלו. שלמה אליהו דוגמית טובה לאחד שעשה את הונו בזכות הראש, האומץ, ועשר אצבעות ואפילו מגבלה מסויימת ביד אחת. אבא שלי הזכיר אותו יותר מפעם אחת ונדמה לי שאפילו ציין שהיה שוטר לתקופה מסויימת ואני לא סגור על זה.

שלמה נולד בעיראק ולא בבולגריה ומישהו סיפר שהאיש אוהב קזינו ודברים נלווים. אני לא הייתי איתו בשטם קזינו והכל מפי השמועה. מעניין למה בנק ישראל מנע ממנו להשתלט על בנק לאומי, כי כסף זה לא הבעיה. פעם אחת ויחידה ראיתי את שלמה אליהו בשידור חי ואמיתי ברחוב בן יהודה שטראסה ודי מזמן כאשר מכוניות לקסוס החלו מפציעות בארצנו עם הדגם הגדול והראשוני וזה מזכיר לי שיש ספר שאני חייב לפחות להחזיקו ביד בשם עץ הזית והלקסוס וגם סיפור חמוד עם הדוד שלנו מאמריקה.

חזרנו לפרלמנט הבולגרי כאשר יש לנו אורח בשם אליהו שנולד בבבל וכולם נהנים מהקפה והעוגה ושוב אני חוזר שאיני יודע איפה בדיוק וכל שתבקשו אשאל את עודד הבדלה ואולי אפילו את אימו שהכירה נהדר את אימו ואביו של קובי גרשטנקורן שאימו מתי נולדה בבולגריה ואני זוכר נפלא את הוריו ברחוב הבשן וקבעתי עם גרשטנקורן לפחות שלוש ארבע פעמים ותמיד קרה משהו וזה לא קרה בסוף. סתם עובדה שאינה קשורה לסיפור הפרלמנט הבולגרי עם שלמה אליהו שנולד בעיראק והגיע לישראל ואם זה נראה לכם ארוך אז אוטוטו זה נגמר ודי.

בסוף הפרלמנט נגמר וכמו תמיד כל אחד מהחברים שם את כספו ובתוספת סבירה להבנתם ואז שלמה אליהו הוציא שטר נוסף מכיסו ונתן למלצרית ואולי זה היה מלצר בכלל. לא יודע מתי ואיזה שטר זה היה כי עודד לא סיפר אבל זה מפתיע וכל הבולגרים הסתכלו זה לזה בעיניים והרגישו שהאיזון הופר וקרה פה משהו חריג שהנורמות הבולגריות אינן מכירות וסובלות. מוריס לוי ביקש מהחברים לשבת וזה היה סימן פחות טוב. מוריס פנה לחברים והכל היה במבט בעיניים ואמר לשלמה אליהו כי הדבר הזה שעשה הרגע שובר להם את המקובל והנורמות. כרגע הוא על תקן אורח בפרלמנט ואורח אמור לציית לכללים ואם לא אז אין מצב שיחזור להתארח בפרלמנט שלהם כלומר הפרלמנט הבולגרי. אנחנו הבולגרים יודעים ונותנים את מה שאנחנו מכירים ויודעים ואם בא מישהו מהירח ונותן משהו לא מקובל אז שלא יבוא יותר ויחפש פרלמנט אחר. נדמה לי שכולם הסכימו ואני לא סגור אם שלמה אליהו הגיע למיפגשים נוספים.