יום שני, 16 באוקטובר 2017

עץ החבושים של בייבי מרחוב סוקולוב 99

כולם קראו לו בייבי ואין לו שום קשר לבנימין נתניהו. ברור שזה היה כינוי ולא שם אמיתי. בייבי הזקן היה שכן שלנו ברחוב סוקולוב בתל אביב. היה לו בית קטן מפעם עם חצר ממש גדולה והיו שם עצי פרי שונים אבל אני זוכר רק את עץ החבושים. פעם ראשונה בחיי שראיתי עץ של חבושים ומאז לא ראיתי עץ כזה וגם לא חבושים אמיתיים הגדלים על עץ. ממש לאחרונה ראיתי משהו דמוי תפוח אצל ”בני בכבוד שלי“ ואחרי ברור קצר התברר שזה חבוש שנחתך. האמת לא משהו ואפילו מביאים זאת במיוחד מתורכיה. אומרים לי שאין גידול מסודר של חבושים והרוב הולך לריבות. זה היה הזרז לפוסט הזה על עץ החבושים של בייבי.
כל אנשי הסביבה שלנו בצפון הישן, הכירה את ביבי כי הייתה לו גם חנות צעצועים ומכשירי כתיבה ברחוב דיזינגוף, ממש קרוב לירמיהו ואולי זה אפילו הבית הפינתי של דיזינגוף 265 פינת ירמיהו 30. חנות מפעם עם כל מיני דברים שילדים קטנים צריכים כמו מחברות ומכשירי כתיבה וגם צעצועים ואולי גם פה ושם ממתק וסוכריה על מקל.


הבית של בייבי בסוקולוב ממש זכור לי למרות שאני לא זוכר את עצמי בחצר ובטח לא בבית עצמו ובכל זאת פעם אחת בטוח נכנסתי לשם וקטפתי פרי. פעם זה אומר שזה קרה לפני 1970 כי זו השנה שהבית של בייבי נהרס ותודה לארכיב העירוני וגם לאליעזר מורב. אז הייתי בטוח שזה תפוח עץ אבל משהו שם היה מאד מוזר. זה היה נראה כמו תפוח זקן ומכווץ והטעם היה ממש לא משהו. מישהו אמר לי שזה בכלל לא תפוח עץ וקוראים לזה חבוש ואפילו עץ חבושים. אולי זה היה יוסי אפריגן? יוסי לא זוכר אבל את בייבי ואת החצר שלו הוא בטח זוכר. גם את החנות שלו הוא זוכר. המון אנשים שגרו בסביבה של הצפון הישן הכירו את בייבי ואפילו הזכירו אותו בשירים וסיפורים. אסתי קון, רמי בר אדון וגם אורורה צארום חדד הנציחו אותו ביצירותיהם ולא תמיד בשמו. היום אחרי שראיתי מסמכים מפעם אני מניח ששמו היה ישעיהו מובשוביץ. הוא גר ברחוב הצפירה 97 (שלימים השתנה לסוקולוב) ושם השכונה של אז שכנים א‘ וגם פרדס לוין מוזכר. תיכנון משרד אינג'נר גנדלר.


ביבי היה ממש זקן ואפילו עם משקפיים וקרחת ומישהו אמר שלא היו לו שיניים ולכן היה מין תינוק זקן וככה זכה לשמו. יוסי אפריגן השכן שלי מסוקולוב 91 זוכר את בייבי ואפילו את אשתו. גם את עץ המנגו שהיה. את עץ החבושים שהיה ממש בחזית הוא לא זוכר. לא נורא. יוסי טוען שהיה שם עוד מגרש של אחד ג‘ינג‘י וככה חוברו להם שני מגרשים שנהיו למגרש גדול. אז ברחוב סוקולוב היו עוד כמה בתים קטנים, אבל לאט ובטוח הם הורדו ותחתיהם נבנה בניין מודרני. אז בניין מודרני אומר 3 קומות וגג והיו גם יותר. הבית של ביבי היה גדול ולכן יש לנו היום בניין כפול ויש שם חניה בשפע ואפילו 5 קומות. אפילו ראיתי תקע חשמלי למכונית חשמלית, אבל איפה שי אגסי ובטר פלייס? את הבניין החדש בנה הקבלן גדליהו שפירא שהתגורר בקומה העליונה. שפירא הקבלן היה איש נהדר וככה גם משפחתו. בפעם הבאה שתאכלו חבוש אמיתי אולי תזכרו גם את בייבי. אומרים שחבושים עוזרים לזכרון.




יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

רכב חשמלי חונה בבן יהודה 18

June 22, 2015 

רכב חשמלי חונה בבן יהודה 18 ולא נוגע ברכבים שלידו.
בעל הרכב אפי שחק: הרגת אותי עם הצילום הזה, איך הצלחת לתפוס זאת בלי ששמתי לב ?






על תיקים ומטבעות

September 25   2017

אנשים שואלים אותי על מטבעות פשוטים שאני קונה במשקל לפי קילו. 
בכמה אתה קונה? בעשרה שקלים לקילו. 
ובכמה אתה מוכר? גם בעשרה שקלים! 
אז מה אתה מרוויח מזה?
את התיק והידיות...



יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

עמנואל כהנא - ראשית דור העיצוב הישראלי / כתב דניאל כהנא


עמנואל כהנא, היה מעצב גרפי ישראלי שעיצב חלק ניכר מהפרסומות הבולטות של מדינת ישראל במשך חמישה עשורים בהם : כרזות קולנוע,  מוצרי צריכה, עיצוב תערוכות, עיצוב קליגרפי של פונטים, בעל משרד פרסום וחבר באיגוד הגרפיקאים הישראלי ומורה שרבים מן המעצבים של ימינו למדו או עבדו לצידו.



ביוגרפיה
עמנואל כהנא נולד  ב-1929 בעיר יאסי שברומניה, למד באקדמיה לאמנויות יפות בבוקרשט, נישא למרטה וב-1958 שניהם עלו לארץ בעקבות ההורים הציוניים שעלו כמה שנים קודם. ״למרות שברומניה הוא למד בפקולטה לאמנויות, הוא לא הספיק לעבוד בזה ועבד בתיקונים של מכשירי רדיו ובכל מיני עבודות. הוא בנה לאחיין שלו עגלה לתינוק מעץ, כאילו שהייה עשויה ממתכת, הוא בנה מקרר מעץ וכן הלאה. אבל כבר אז הוא אהב גרפיקה ופרסומות והיה מאד מוכשר בציור. הוא גם אהב מוזיקה קלאסית, קרא הרבה, וכשעלו ארצה התחלנו להתנפל על בתי קולנוע, מה שלא היה ברומניה הקומוניסטית. ראינו את כל הסרטים האמריקאים. את אלו הרוסים ראינו גם ברומניה״.(מרטה, רעייתו)
תוך זמן קצר הוא מצא עבודה בפרסום בס, אח"כ עבר לפרסום באוור ושנתיים לאחר עלייתו מתחבר עם חיים פלד , פרסומאי צעיר בתחילת דרכו ויחד הם הופכים לשם דבר בעולם הפרסום. בשנות ה-70 הקים את משרד הפרסום כהנא-קרינסקי ואחרי פרישתו של קרינסקי לטובת התפקיד הנחשק של נשיא איגוד הפרסומאים ממשיך כהנא ועומד בראש המשרד כשהוא מחזיק בשתי המשרות הגרפיקאי והפרסומאי. מקרה יוצא דופן הנזקף לפרץ היצירתיות הן האמנותית והן השכלית הממציאה והמחדשת. הוא מחזיק בתפקיד זה עד סוף שנות ה-90 אז הוא פורש והמשרד נסגר.

כרזות קולנוע או- אייך אומרים הוליווד בעברית?
המוכרות ביותר בין יצירותיו הן כרזות הקולנוע אותן עיצב בתחילת שנות ה-60. כהנא היה הראשון שעבד עבור תעשיית הקולנוע ובמשך כמעט עשור הוא פיתח  (יחד עם חיים פלד "פרסום פלד" את תורת הפרסום בעולם הקולנוע. "כהנא היה ממש משוגע על עולם הקולנוע,  הוא היה מעורה בתרבות הסרטים המוצרים והצריכה והתייחס לנושאים בשיא הרצינות". (פלד)
"החלל בעולם זה אפשר לו לעשות צעדים גדולים קדימה. היה עליו לשבור מוסכמות, ולהוכיח כי בעזרת פרסומת מקצועית בגוונים שונים ניתן להגדיל משמעותית את ריווחי הקופה" (פלד).
  










עיצוב בתעשייה הישראלית
כהנא ליווה כמעט את כל חברה בתעשייה הישראלית מראשיתה. הוא אחראי על פרסומות של חברות ומוצרי צריכה רבים ביניהם: מזגני תדיראן, פז, אמקור, מפעלי כור, בית הפנקייק, אמקא, סריגי אומן, מזרני קיסריה, גלידת מה- קור, מקורות, אביק- תרופות, אייר פראנס, לודזיה, רוטקס, ויטלגו, צמר החסידה, לשכת הפרסום הממשלתית, סנפרוסט, גלובוס גרופ, עץ הדעת, אל על, אופנת אתא ועוד.














המזגן הישראלי הראשון - אח.. איזה יום קריר...
כהנא יוצר יחד עם פרסום פלד את הקמפיין הראשון בו משתתפים שחקנים. שלישיית גשר הירקון (יהורם גאון, בני אמדורסקי, ואריק אינשטיין) מככבים בקליף מצולם וכרזה בה הם משווקים את המזגן הקריר הראשון בארץ. 



עיצוב תערוכות
כהנא עיצב עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל ביניהן: תערוכת הבולים הבינלאומית בירושלים, תערוכות בירידים בגני התערוכה (מזון, חקלאות, חשמל, צעצועים ועוד), ותצוגות בתערוכות הצעצועים החשובות בעולם המתקיימות בנירנברג- גרמניה. 

לוגו, פונט, עיצוב אותיות עבריות  
כהנא יצר מאות סמלילים בולטים המזוהים עם חברות (ים , אל -אל, עסיס, תיא- בת אורן, כתוביות לסרטים ישראליים, בינלאומיים. הוא פיתח ויצר לכל פרסומת סוג אות שונה ולעולם אין יצירתו חוזרת על עצמה.  

כמה מילים על האדם המיוחד ....
במשך 5 עשורים ואף יותר היה הפרסום נשמת חייו והיצירה הייתה כמו האוויר המחזיק אותו. הפרסום והגרפיקה מעולם לא היה רק עבודה ומקצוע, אלא היו  ונשארו עד ליומו האחרון אהבה גדולה.
בתקופה שהמשרד היה מאד מצליח ואשתו הייתה בחופש מלימודים ומחקרים היא עבדה איתו ביחד והיא מספרת כי ״אצלו הלקוח היה לקוח והוא היה כל כך דייקן שהכל ייצא על מילימטר ובזמן״, בעולם הפרסום אין תקדים לנאמנות, וכל מי שעבד איתו ידע שאצלו מילה זו מילה לא היו משחקים , הכל היה על אמת וכל לקוח ידע שבכל יום מימות השבוע בכל שעה משעות היום הוא תמיד יזכה למלא תשומת הלב ולשירות הטוב ביותר.
קולגות רבים מהברנז'ה הכירו אותו ותמיד היה נחשב בעיניהם לאשף, מאסטר. הייתה לו זריזות יוצאת דופן, מה שהוא היה מסוגל לעשות בערב אחד אחרים היו עושים במשך יומיים ובקפדנות יתרה.
״הוא אהב לשתות הרבה קפה, עישן הרבה ותמיד הייתה לו הרבה ביקורת על כולם. הוא תמיד מצא משהו שהיה לא בסדר והיה עושה את זה אחרת. פשוט הייתה לו סבלנות, משהו נדיר, הוא סידר כל דבר ׳על המילימטר׳ ובדק עוד פעם ועוד פעם עד שהוא היה מרוצה״.
כהנא החזיק את הסטודיו לאורך כל השנים ובו שמר ארכיון של כל יצירותיו בהמשך השנים. לאחר פטירתו בשנה שעברה עבר הסטודיו מקום, ואוצר אדיר של השייך לעיצוב הישראלי התגלה. החומרים הם נדירים ומרתקים ומספרים את סיפור התפתחותה של הארץ כמו גם את סיפורו של אחד מאבות העיצוב הגרפי של ישראל.

מצורפות שתי כתבות : 


בברכה,
דניאל כהנא ,daniel.cahana@gmail.com ' 0542456181   




יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

לך לך למדבר / כתב יוסי שחם שטיניג


לך לך למדבר הדרכים יובילו,
ליל טרם בא לך, אחי, אל המדבר
חיים חפר

לך לך למדבר הדרכים יובילו. לכאורה רק שיר, אך היום המדבר, הנגב הוא ציווי ערכי ובעיקר אורבני.
בשנות ה-50, בנעורי, טיילנו בנגב, באיזור המכתשים. בלילה לנו בשדה בוקר, כבר אז הבין ה"זקן", דוד בן גוריון, כי זה המקום אליו צריך ללכת. הוא פרש מתפקידו כראש הממשלה ושר הבטחון ועבר להתגורר בנגב, בשדה בוקר.
התאספנו בדיר של שדה בוקר, כמה מאות בני קיבוצים, להקשיב לדבריו, אני לא זוכר בפרטים מה שח, הייתי עייף, אך את סוף השיחה אני זוכר: "רדו לנגב" אמר, "כאן העתיד של מדינת ישראל"
גם אחר כך כשפרש סופית, התגורר בן גוריון בצריף בשדה בוקר, היום. ראש ממשלתנו לא חולם לפרוש  ובעתותיו הפנויות הוא "יורד" לקיסריה!

צריף בן גוריון בשדה בוקר

כשאני חולף היום ברחבי ישראל, רואה את יער המגדלים והעגורנים המתנשאים בצפיפות "על כל גבעה ותחת כל עץ רענן", אני תוהה, לאן כל זה יוביל אותנו? מתי תיפסק "חניקת" הנוף ובני האדם שיתגוררו בהם, איך יגיעו ויצאו, איך ינהלו את חייהם במגה פוליס מפלצתית שכזו?
ואז אני נזכר בדבריו של דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה: "רדו לנגב כאן העתיד של מדינת ישראל".

בשנות ה50 עדיין הורגשה כמיהה עזה למרחבי הנגב, בול שהוצא אז כדי לתאר את האיזור


גיאוגרפיה על קצה המזלג
שטחה של ארץ ישראל המערבית כ- 27.000 קמ"ר. אם נפחית את השטחים עליהם חייבת לקום מדינה פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה, נותרו 20.000 קמ"ר שהם סה"כ שטחה  של מדינת ישראל. הנגב על מרחביו, מגבול מצרים ועד הערבה, מבאר שבע עד אילת 12.000 קמ"ר, כמעט ריקים ושוממים. העיר באר שבע, בצפון הנגב, משגשגת ומתפתחת; דימונה, דינמית ובעלת פוטנציאל; ירוחם, ערד ומצפה רמון עדיין זקוקות ל"פוש" רציני.


מצפה רמון, עיירה מנומנמת על הרמה מעל מכתש רמון

מגדלים עליך ישראל
אם נשוטט במרכז הארץ, נאמר בין גדרה לחדרה, אנחנו נוסעים ביער עבות של מגדלים ועגורנים. השמות הבולטים בשטח, אינם רוטשילד, חנקין, הרצפלד ושאר גואלי הארץ ובוניה, היום על השלטים המבריקים והמפתים בולטים ה"ציונים" מהזן החדש גינדי א', גינדי ב' וגינדי ג' ולקינוח קניון עזריאלי,רמות שולטהייס, גני ארבינקא ושאר ירקות.
מהצפון לדרום, חדרה ובנותיה, נתניה, פתח תקוה, קרית אונו, רמת גן, רמלה, באר יעקב, ראשון לציון, רחובות, יבנה, קרית גת, פעם היו אלה ערים ועיירות בעלות אופי וייחוד היום כולם "שטאנץ" אחד. מה שיותר גבוה יותר טוב ובעיקר, יותר רווחי.
את תל אביב לא הזכרתי בכוונה, העיר העברית הראשונה, כבר צופפה עצמה למוות. מי שחושק להתגורר במדינה זו, שיהיה לו לבריאות, אני מתייחס רק לישובים במדינת ישראל.

מצוקת הדיור
אני לא מתעלם ממצוקת הדיור, צעירינו משוועים לדיור הולם, במחיר שפוי, הם ראויים למלוא תשומת הלב ולפתרון הוגן.
בדחיקתם של צעירינו למגדלים צפופים, אנו עושים עוול להם ולדור הצעיר שהוא עתידנו. מה גם שמתברר שתועפות המגדלים שניבנו, עומדים, לפעמים, בשיממונם, כי התשתיות, כביש, גן, בית ספר, לא קיימים. לבתי כנסת ומקוואות אינני דואג, אלה יפציעו עוד לפני בתי הספר, הסירו דאגה מלבכם לזה תמיד יש תקציב.

פרוייקט הולילנד בירושלים. כיעור, חמדנות ושחיתות, חברו לזוועה הזו

בפוליטיקה 1+1 = 2 ... לא בטוח
מה כבר לא ניסו גאונינו הפוליטיקאים: מע"מ 0, מחיר למשתכן, מחיר מטרה, הגרלות, הבטחות ריקות מתוכן ובעיקר חלומות והזוגות הצעירים, חסרי הדיור בברוך מתמשך.
כדי להגיע למשוואה קולעת, אולי כדאי לחשוב "מחוץ לקופסא" ולהסיט את המבט דרומה, שם יש לנו שפע של קרקע, מרחבים ריקים עם פוטנציאל. כסף לא חסר בארץ הזו, מה שחשוב וחסר הם אנשים מוכשרים עם מעוף ומבט למרחוק, כמו שהיו פעם, פעם, מנהיגי העם הזה.



סיפור קטן עם לקח בצידו
יש לי דוד, שמו בצלאל, האיש יותר קרוב לגיל 100 מאשר ל- 90, הוא כבר עשה דבר אחד או שניים, בבנין הארץ.
בשנות ה-60 באתי אליו לבאר שבע, להתייעץ. דעתו  היתה חשובה לי. אחרי הדיבורים הוא אמר: "בוא נוסעים לעומר". שאלתי: "מה יש לך לחפש שם?". את מושב עומר הכרתי משרותי הצבאי. מושב נידח, עלוב וכושל, כמה קילומטרים מזרחית לבאר שבע, משטחי לס צהובים, עם עלעולי חול ואבק.
"אנחנו מיישבים את המושב מחדש, אנחנו כמה עשרות משפחות מבוססות מבאר שבע, החלטנו לצאת לכפר", ענה לי הדוד בצלאל. "השתגעתם?", אני אומר, "זה חור עלוב, מוכה אבק, באמצע שם מקום". "אנחנו ניטע ונבנה, הישוב יוריק וישגשג" ענה לי.
טעיתי, טעיתי בגדול. דודי בצלאל, הקים את עומר ועמד בראשה הרבה שנים. עומר היום הוא ישוב כפרי גדול, ירוק ומשגשג, שתושביו מדורגים באשכול סוציו-אקונומי 10, ביחד עם סביון וכפר שמריהו. בעקבותיו קמו עוד ישובים כמוהו: להבים, מיתר ועוד היד נטויה.

עומר, פנינה ירוקה במדבר, דוד בצלאל צדק

חריש וכסייפה זה הכיוון הנכון
לפני כמה שנים, התחילו לדבר על יישוב העיר חריש בפתחו של נחל עירון. ויכוחים, תככים למכביר, אבל החיים והצרכים, חזקים מרחש בחש פוליטי והיום קמה שם עיר לתפארת, בתים ומחירים שפויים והצעירים מצביעים ברגליים, סעו לשם ותבינו.
מתוכנן ישוב גדול בכסייפה, בין באר שבע לערד, נכון, מדובר על ציבור חרדי, ישוב כזה קל יותר להקים, כי נושא העבודה, מה לעשות, לא מדבר אליהם, אלוהים והממשלה, יעזרו ובעז"ה נתפרנס ויחד עמנו, עשרת צאצאינו. אבל זה בהחלט הכיוון הנכון , לא במרכז הארץ, כמו שכבר אמרנו "אל המדבר, הדרכים יובילו".

אפשר ללמוד מההיסטוריה
לא תמיד היה מרכז הנגב ריק, יבש ונטוש,  מהמאה הראשונה לספירה עד הכיבוש הערבי, במאה ה-7, היה הנגב מיושב, בתחילה על ידי הנבטים ואחר כך על ידי הביזנטים. הישובים התבססו על דרכי המסחר במדבר ועל חקלאות מדברית מתוחכמת.
הערים ממשית, עובדת, שבטה, חלוצה ורחובות, היו ערים בנות אלפי תושבים. אם אז, באמצעים שהיו לאותם אנשים, התאפשרו חיים תוססים בנגב, אין סיבה שבמאה ה-21 לא יוכלו אנשים לחיות חיי קהילה ורווחה בחבל ארץ זה.

כנסיה בשבטה, הנבטים והביזנטים פיתחו את הנגב

העתיד טמון בנגב
קברניטי מדינת ישראל, חייבים לחשוב 50 שנים קדימה. לסלול בנגב כבישים ומסילות רכבת, ליצור מקורות תעסוקה, דוגמת רמת חובב, מדרום לבאר שבע, להתפיל מים ליד הים ולהזרימם לנגב ולתכנן הגדלת ישובים קיימים כמו ערד, ירוחם ומצפה רמון והקמת ישובים חדשים גדולים ושכונות כפריות. אם כל האלמנטים האלה יהיו זמינים, יש סיכוי גדול להצלחת מבצע יישוב הנגב והפניית אוכלוסייה ליישובו.
כמו שנאמר " לך לך למדבר הדרכים יובילו"


גם לי מותר לחלום!


כתב יוסי שחם שטיניג

יום חמישי, 7 בספטמבר 2017

למה לשבור? או למה אנשים קופצים למרחק, לגובה או בכלל?

August 8    2017

לא זוכר שמעולם שברתי שיא כלשהו. לא שיא לאומי, לא שיא אולימפי ובטח לא שיא עולמי. שיא אישי בבית ספר או בשכונות תל אביב יפו זה לא נחשב וברור שאיש לא סופר את זה מלבד אלה שכן. 
אריק איינשטיין זצ"ל היה שיאן ישראל בקפיצה לגובה. אריק קפץ בסגנון גלילה ואני הכרתי רק את פוסברי ולמי שלא מאמין יש תמונה והשנה סביב 1976.

עטיפת תקליט אריק איינשטיין, מיקי גבריאלוב - על גבול האור 1987
אריק איינשטיין קופץ לגובה וברקע אצטדיון המכביה ותחנת הכוח
מתוך אתר סטריאו ומונו

"איינשטיין היה אלוף ישראל לנוער בהדיפת כדור ברזל ובקפיצה לגובה ובשנת 1956 זכה באליפות ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה (1.80 מטר). הוא החזיק בשיא הישראלי לנוער בקפיצה לגובה (1.84 מטר) במשך כ-10 שנים. במכביה החמישית שנערכה בשנת 1957 זכה במדליית ארד בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.75 מטר. ויקיפדיה"
שמעתי את אריה גולן השדרן ברשת ב מספר בבוקר שאריק סיפר לאביו שהוא הצליח לשבור את השיא אז אביו יעקב השחקן אמר "סוף כל סוף יש כבר שיא במדינת ישראל אז למה לשבור אותו...?"


גורדון 31 תל אביב
בבית הזה גר יעקב איינשטיין שחקן תאטרון ה"אוהל" וגם האבא של אריה איינשטיין. 
יעקב איינשטיין תרס"ט - תש"ל 1970-1909

קופצים לגובה ביום ספורט תיכון עירוני ה'. 
(אצטדיון הדר יוסף נשלל) אוניברסיטת תל אביב והשנה 1976 לערך




שמעתי ולא ראיתי

August 17   2017
לפני כמה שנים בודדות הגיע אלי איש מדליק עם בנו הצעיר שקיבל כמה דברים מהסבא. יש לו שם מאד ישראלי אבל מהקמצוץ שאני יודע ביוונית עתיקה מסתבר שזה המקור. היו להם כמה פריטים שהם רצו לקבל אומדן לגבי השווי שלהם ואיך מתקדמים למימושם הכלכלי. בחלקם בהחלט פריטים מיוחדים הדורשים תשומת לב מוקפדת והם באו מאד מוכנים וכשנדמה היה לי הכיוון התברר שהם כבר היו שם אבל זה לא הסיפור בכלל. הוא גר בפתח תקווה ממש לא הרחק מבילינסון שגם אני נולדתי שם אבל גם זה לא הסיפור בכלל. הוא אפילו שכן של רופא השיניים שלי מפעם וגם של רופא עיניים ששמו נקשר לפרשיה חצי הזויה ולא באשמתו בכלל אבל גם זה לא הסיפור בכלל. מפה לשם דיברנו והאיש אנרגטי באופן חריג ומאד חד וממוקד. הוא טייס בלופטהנזה שזה גם דבר די מוזר (לפחות לי) ולפני זה הוא היה בחיל האויר הישראלי ואפילו באל-על שלנו וברור שהוא מכיר את איז'ו אבל גם זה לא הסיפור בכלל. ממנו שמעתי לראשונה שטייסי אל-על נהדרים אבל אלו של איבריה מספרד נחשבים ליותר משובחים. נדמה לי שהוא סיפר לי משהו שהוא עצמו יזם והוביל בנושא חיסכון בדלק בזמן המראה וזה חוסך המון כסף לחברת התעופה ואני לא זוכר פרטים מדויקים אבל אפילו זה לא הסיפור בכלל. הוא סיפר לי שיש נוסעים שיכולים להטריף צוות שלם ויש לזה אינסוף צורות ודרישות שמתחילות מאוכל לא סביר, חום וקור ועוד הרבה דברים שלא תמיד ניתן לתת לזה פתרון סביר עם חיוך. הוא סיפר על מישהי בצוות האויר שידעה הכי טוב לטפל במקרים קשים שכאלה. הוא אפילו ציין שבאל-על נתנו לזה שם קוד לפעולה עתידית. עוברים ליד הנוסע הבעייתי והופ משהו עף לכיוון שלו וברור שזה לא מכוון ויש הפתעות כי אנחנו באויר ולא הכל בשליטה וכיסי אויר הם רק חלק מעוד משתנים. כשהבגדים שלך רטובים בשתיה קרה או חמה משהו משתנה בהתנהגות. מאז אני מאד חשדן לגבי דיילות באל-על הכי בבית שבעולם. 

כובע דיילות אל-על, שנות ה-50. עשוי לבד כתום. נושא סמל אל-על רקום. 

נמכר ב-375 דולר באישתר בית מכירות פומביות


חוכמת הפרידמן והאריזה

September 5    2017

כולנו מכירים את אדון פרידמן החרדי מירושלים. היום הוא נחשב להכי ותיק בתחום שלנו למרות שמזה זמן הוא כבר לא ממש פעיל ורק פה ושם שיחות טלפון על החיים ובכלל. אמרת פרידמן וכולם יודעים למי הכוונה ובודדים יודעים ששמו האמיתי בכלל לא פרידמן אבל מה זה משנה. צ'רלי ז"ל תמיד היה פונה אליו עם "כבוד הרב" ופרידמן תמיד תיקן אותו ואמר "אני לא רב".
אדון פרידמן לימד אותי המון דברים וכמעט כולם ללא תשלום. היום נתמקד בקטע האריזה ובעתיד יהיו עוד דברים. אני לא זוכר ששילמתי עבור אותם שיעורים אבל יש מצב שבכל דבר יש סוג של תמורה. מה התמורה שלכאורה קיבל הג'ינג'י אדלסון תמורת תמיכת החינם שלו במחנה הימין? האם עשירים מצפים לתמורה בעולם הזה? מה לגבי העולם הבא?
אתמול נזכרתי באחד משיעוריו של אדון פרידמן כאשר ראיתי מישהו עם אופניים על המדרכה בבן יהודה שטראסה וסביבו קופסאות מוטלות וגם יותר משני אנשים לידו. האופניים היו בצד בהמתנה ולידן כמה שקיות וגם קופסאות ועוד דברים שהתפזרו ואנשים ברחוב ניגשו והחלו עוזרים בליקוט ואיסוף הפזורה שקודם הייתה כבודה שנקנתה באחד המרכולים. למה אומרים הפזורה הבדואית? האם הבדויים מפוזרים כמו המפוזר מכפר אז"ר?
אדון פרידמן היה פעם מלך המדליות הישראליות. לא זוכר את השנה שבה הוא הומלך אבל סביר להניח שזה היה לפני שנת 1980. פרידמן תמיד טען שכל מה שהוא עשה בתחום המדליות והבולים כולל שטרות ומטבעות היה חיקוי. במילים אחרות הוא למד מאחרים שקדמו לו ועשה גם ואולי עם שינויים קלים ומהשמיים עזרו לו בהצלחתו. הכל בידי שמים מלבד יראת שמים. פעם הגיעו אליו הביתה וטענו שפרצו אליו למשרד ומבקשים שיגיע בהקדם למקום. פרידמן טען שבשבת לא הולכים לעבודה אפילו אם פרצו וזה לא פיקוח נפש. נחכה לצאת השבת ונראה וככה היה. פרידמן דג קר שלא מתרגש שלא לצורך ויראת השם קודמת. תמיד גם התנהל באופן מחושב עקב בצד אגודל. תמיד שמר על המילה ועיסקה זו עיסקה וכרגע זה המחיר ומחר יום חדש.
אז חזרנו למדרכה בבן יהודה עם הבחור והאופניים והדברים שהתפזרו להם על המדרכה ורוכב האופניים נאלץ להיעזר בעוברי האורח שליקטו ואספו את הדברים. ככה נזכרתי באדון פרידמן שתמיד אבל תמיד היה אורז את הדברים שקנה או מכר בדרך מוקפדת. שקית ועוד שקית ועוד תיק ותמיד רצוי לחלק מטען לשני חלקים שווים בין יד ימין ויד שמאל כי ככה שומרים על שווי משקל. תמיד גם הסביר לי שהוא אורז טוב ואפילו מצויין כי הוא לא רוצה שאנשים יעזרו לו לאסוף מדליות ומטבעות שעפו משקית קרועה או קופסא לא סגורה היטב והכל נשפך לבחוץ.
אם אתם לא רוצים שיעזרו לכם ברחוב עם דברים מתפזרים אז תזכרו את אדון פרידמן וחוכמת האריזה.


יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

סיני בפעם השניה של יוסי שחם – "ברוך שפטרנו"


August 30    2017

כתב:  יוסף שחם מושב נטעים.
בשנת 2016 כתבתי רשימה קצרה שכותרתה כנ"ל , מאחר והנושא ממשיך להטריד אותי, החלטתי "לעבות" את הרשימה ולא להניח לנושא.

בחוגים רחבים של החברה הישראלית, קיימים געגועים נוסטלגיים, לחצי האי סיני, שטח שכבשנו ב-1956 ושוב בשנת 1967, אזור ששרנו לו שירי כמיהה מזויפים, כמו "שארם א-שיך חזרנו אליך שנית". ניצלנו את חצי האי סיני כלכלית, באופן גס ובוטה כנכס קולוניאלי, אזור שטעינו לחשוב שהוא שלנו לנצח נצחים, הקמנו בו ישובים, גוש ימית, די זהב, אופירה ומושב חקלאי, נביעות וכמובן, מחנות צבא ושדות תעופה. בסופו של דבר, אחרי שעלה לנו בדם יקר במלחמת ההתשה ב-1969 ובמלחמת יום הכיפורים ב-1973, נפטרנו ממנו בעצב בשנת 1982 ובא לציון גואל.
ואני אומר "ברוך שפטרנו!"
יחד עם ההסתייגות הזו, חובה עלי להלל ולשבח את נפלאות סיני, ההרים רבי ההוד בדרום, החופים הנפלאים, שוניות האלמוגים שאין כמותן, טבע נהדר וייחודי. רק חבל שזה לא שלנו. זו מצרים וכתיירים שכנים, המשכנו לטייל וליהנות ממנה כל השנים, מאז הפינוי ב-1982.
ישנם כמה מצבי חיים ה"סוחטים" מבן האדם, גם אם הוא אדם נורמטיבי, תופעות מכוערות. האחד הוא מצב של ירושה והשני שלל מלחמה. בסיני שלל המלחמה היה עצום: בארות נפט, ערי נפט, מכרות, ישובים נטושים, עתיקות ומה לא!
לתוך כל השפע הזה זרמו אלפי ישראלים, במדים ובלא מדים ובזזו מכל הבא ליד.
כבר בחודש הראשון, עוד בסוף יוני 1967, בסיור לאורך מפרץ סואץ, ראיתי את ה"סיקס ווילרים" של צה"ל, נצמדים באחוריהם לווילות של מפעילי שדות הנפט בראס סודר ובאבו רודס ו"משנעים" מכונות כביסה, רהיטים ומקררים ל"אזורים בטוחים" ברעננה והרצליה.
זאת היתה רק ההתחלה. בהמשך באופן ממוסד נוצלו שדות הנפט, המכרות, נבזזו עתיקות וגם הספריה העתיקה של מנזר סנטה קתרינה, זכתה ל"ביקור" דביק של בחורינו הטובים.
ואני הייתי שם מההתחלה וכמעט עד הסוף, הבנתי את הסיטואציה החולנית ושמחתי שנפטרנו מהחטוטרת הזו, ללא שום נוסטלגיה וחרטה.
יש כמה ישראלים שכנראה עשו "חיים משוגעים" בחופי סיני, כמו זהבי העצבני, איתו אני מסכים בדרך כלל, שלא מפסיקים להתגעגע בערגה לאותם זמנים ומנגד כ-3500 משפחות שכולות שבשבילן סיני הוא בור אחד שחור. על כמה אפיזודות רציתי לספר.
עסקי נפט
באבו רודס הוקמה עיר נפט ישראלית ובה מאות עובדים. כמה קילומטרים מערבה משם במעגן אבו זנימה, היו מחסנים גדולים לציוד מגוון של מתקני הנפט וחיילנו שמרו על המחסנים. מדי יום כמעט, היתה מגיעה משאית אזרחית, הנהג הציג לחיילים איזה פתק משורבט חתום על ידי אלוף בצלות, או אלוף שום, והעמיס מכל טוב המחסן: ציוד קידוח, צנרת, מנועים, גנרטורים ועוד ועוד. לאן? לאללה פתרונים.
אלה היו השחיתויות הקטנות, אחר כך התנהל משפט מהדהד כנגד מנהלי עיר הנפט שדאגו למשפחות נזקקות, בעיקר המשפחות שלהם.



אסדת קידוח ימית באבו רודס



עסקי מכרות
בהרים מעל אבו רודס שכנו מכרות המנגן של אום בוגמה. חייל מיחידתנו, בקיא בעסקי מחצבות, בא אלי והציע לי לארגן איזה רכב וביחד "נאסוף" ונציל ציוד כרייה יקר שהיה מאוחסן באחת המערות. נפנפתי אותו מלפני, כעבור כמה ימים שב והצהיר "כבר אין צורך ההזדמנות חלפה, מישהו דאג שהציוד לא ילך לאיבוד! " תוכניות ל"ניצול" מחצבי מצריים בסיני עלו מעת לעת.



תוכניות  ל"ניצול" מחצבי מצרים בסיני עלו מעת לעת

בית ממכר עתיקות
בסרביט אל חאדם, בהרים מעל אבו רודיס, שכן אתר עתיקות יחיד ומיוחד, מכרה אבן הטורקיז מתקופת הפרעונים. כל משלחת כרייה עתיקה כזו השאירה מונומנט, אסטלה מצרית מעוטרת הירוגליפים, דמויות וכתב חרטומים.
משלחת סקר בראשות האגיפטולוג פרופסור רפאל גבעון, ניקתה וחקרה את המקום, הפועלים היו בדווים מהסביבה וחיילנו אבטחו את המשלחת. באתי לבקר והפרופסור קרא לי את הטקסטים העתיקים, כפי שאני קורא עיתון.
המקדש לאלה חתחור בסרביט אל-ח'אדם
שוחחנו עם הפועלים הבדואים וקנינו מהם אבני טורקיז מלוטשות שנקראו בפיהם חרוזה, הפועלים סיפרו בהתפעלות שלפני כמה שבועות נחת במקום מסוק גדול והג'נרל שתום העין בא לבקר ולמזכרת הרים המסוק את אחת האסטלות היותר שמורות והטיס אותה למשמורת בצהלה.
פרופ' גבעון ז"ל שהיה חבר קיבוץ משמר העמק, העמיס על הזחל"ם שלי כמה ארגזים עם שברי אסטלות, שהיו גניבים בקלות, כדי להחזיר אותם למחסן שלו באבו רודס.




חקלאות "אינטנסיבית"
נוסף על הישובים הממוסדים שקמו בצפון סיני, גוש ימית, נאות סיני ועוד והמושב נביעות במפרץ אילת בנואיבה, צצו גם כל מיני פיראטים עצמאיים והתיישבו בשטח ההפקר העצום שהיה סיני.
כמה מושבניקים החליטו להקים מושב בא-טור, עיירה נטושה כ-100 ק"מ צפונית לשארם. הם התיישבו בבתים הנטושים וניסו לגדל ירקות, ההצלחה היתה זעומה ולכן התחילו ה"חלוצים" בפירוק אינטנסיבי של העיירה, הם מילאו מחסנים שלמים בעמודי תאורה, פנסים חומרי בניין, רעפים וכל דבר אחר שניתן לפירוק ושינוע.




לימים כאשר בנתה החברה להגנת הטבע, בית ספר שדה בסנטה קתרינה, הילכו שמועות שהחבר'ה האלה סיפקו להם חומרי בניין ורעפים במחירי "סוף עונה".
סנטה קתרינה ונפלאותיה 
המנזר האורתודוקסי בסנטה קתרינה משך תמיד מטיילים, חוקרים וגנבים. האוצרות בני כ-1500 שנה, היו בכל מקום בעיקר בכנסיה ובספריה שבה מאות כתבי יד עתיקים.
עוד במאה ה-19 הבחין תייר אנגלי חד עין, בערמת דפים עתיקים בפינת הספריה. הוא "התנדב" לקחת את כתב היד לתיקון באלכסנדריה ומאז ה"קודקס סיניאקום" כתב היד היווני הקדום ביותר של הברית החדשה, מהמאה ה4, הוא אחד המוצגים היותר אטרקטיביים של הבריטיש מוזיאון, בלונדון.
למבקרים במנזר אף פעלה אכסניה שאיפשרה לינה במקום, הנזיר אנסתסיוס, היה שר החוץ של המנזר, מותו המיסתורי, כעבור כמה שנים, נותר בגדר תעלומה.
מטיילים ישראלים, ניצלו את המצב וניכסו לעצמם, יעני גנבו, חפצים יקרים מהכנסיה ומן הספריה. לאחר פרשה זו ננעלה הספריה בפני המבקרים והשיטוט החופשי במנזר נאסר.
הרומנים של סנטה קטרינה
אגדה אורבנית מספרת ששבט הג'בליה ששכן בקרבת המנזר, הם צאצאי עבדים שהובאו מרומניה, על ידי הקיסר הביזנטי, לשרת ולעבוד במנזר. פרופ' בונה, מומחית להמטולוגיה, חקרה את הנושא, היא לקחה דגימות דם מבני השבט, כדי לזהות את הד.נ.א. שלהם, את מבחנות הבדיקה מסרה לי ועל ברכי היטלטלו המבחנות דרך נוה המדבר פיראן עד למקרר במרפאה של אבו רודס, למיטב ידיעותי ה"רומנים" הוכרזו כבדווים מצויים מהזן הסינאי!
הנפט שנפל עלינו משמיים
שפעת הנפט לאורך כל מפרץ סואץ, בלבלה גם ישראלים נורמטיביים. זכורני נסיעה אחת מאבו רודס כ-10 ק"מ דרומה, לשדה הנפט בליים. נסעתי בג'יפ עם המג"ד שלי, איש תם וישר. באיזור זה היו מיכלים גדולים לאיכסון נפט גולמי. איזה טייס ישראלי "שובב" , צלף מהמטוס שלו והבעיר 2 מיכלים, בקטן איזה 1.000 טון נפט עלו השמימה, אומר לי המג"ד "כמה חבל" ואני שכבר הייתי מודע לשחיתות הנוראה שכל זה הביא עלינו, עונה לו "אכן חבל שהוא לא הבעיר את הכל, את כל 20 המיכלים" נרעש התמוי ואומר לי "מה אתה מדבר, מאיפה נשיג לנו נפט" נקנה אני עונה לו, שמעת, נקנה!
הרעיון הזה, לקנות נפט, לא היה פופולרי בקרב מנהיגי המדינה, וכאשר "ניפנף" אותנו היהודי החכם, הנרי קיסינג'ר, אחרי מלחמת יום הכיפורים, משדות הנפט המסורתיים, מיהרנו וקדחנו את שדה הנפט עלמה, מול א טור ושאבנו נפט בששון עד הפינוי האחרון. מאז ועד היום, אנחנו קונים נפט, מצרך שאינו חסר בתחנות הדלק שלנו, לכל "קטסטרופה" מתרגלים. פקט!
גבינות משובחות ישר מהמים
חופי סיני סלעיים ומשוננים ולאורכם הרבה ספינות טרופות, בסיורים לאורך החופים, אפשר לראות את שרידיהן המתפוררים.



מפרץ שארם א שיך , נוף בתולי בטרם הפך למרכז תיירות ומסחר

מתי שהוא, באמצע שנות ה-70 נטרפה ספינת קירור קטנה, איזה 2.000 טון, שיעדה סעודיה, עמוסה מוצרי חלב, בחופי מפרץ סואץ, איזור ראס כניסה. נקראנו להציב חיילים לשמור על הספינה.
כשהגענו כבר היה האיזור מוקף בבדואים וישראלים שעבדו בסביבה, ריח הגבינות עלה באפם זה נראה לי כעדת נשרים רעבים, סביב נבלת פיל.
ניסינו לשמור על הספינה מפני ביזה, עד כמה הצלחנו, זה כבר סיפור אחר. התברר לי כעבור כמה ימים כשחזרתי הביתה ובני הקטן, תלמיד בגן ילדים, סיפר שחברו לגן שלו הביא הרבה הרבה גבינה וחילק לילדים כי אביו עובד בסיני.
איך בכל זאת נחלצנו מסיני
כדי לפתור בעיה קשה, שלכאורה, אין לה פתרון, צריך ליצור קטסטרופה. למזלנו, לעומת היהודים הטיפשים, שיש לנו בארץ בשפע, במקרה הזה דיין וגולדה, נותרו בנכר כמה יהודים חכמים כדוגמת הנרי קיסינג'ר.
מה לא הציעו לטמבלים שלנו, שליחים ומתווכים באו והלכו, סאדאת הציע, נסיגה של 10 ק"מ ופתיחת התעלה לשייט. תעלת סואץ היתה סם החיים של מצריים והיה ברור לכל בר דעת שהם לא יכולים לוותר על פתיחתה ומה אנחנו עושים, מבצרים את הגדה המזרחית, אגב כך מעשירים הרבה קבלנים ישראלים, סוללים דרכים מפלסטיק בביצות, מתקינים אביזרים להבערת התעלה ועוד כל מיני פטנטים מטומטמים, את כל הפנטזיה הזו מכנים "קו בר לב" לדראון עולם, כשבפתגם גרוזיני כבר נאמר זה עזר "ככוסות רוח למת".
מלחמת יום הכיפורים 6 באוקטובר 1973
מצרים תקפה לאורך כל התעלה, העבירה שתי אוגדות מזרחה, כבשה ,כמעט את כל המעוזים, מאות מליונים "הלכו פיפן" ולמעשה הקרב הוכרע.
אני אסטרטג קטן מאד, אך לדעתי, כל המנייברות הצבאיות, כולל חציית התעלה,היו פעולות להרמת המורל השפוף ולמעשה לא הועילו במאום. חבל על מאות החיילים שאיבדו את חייהם, מעבר לתעלה ובעיקר בקרב המדמם והמיותר בסואץ, מי זוכר היום את פאיד או את ג'בל עתקה ,את סרפיאום או תעלת המים המתוקים ושאר נקודות במפה עליהן מסרו חיילים את נפשם.
תחילת הסוף או סוף ההתחלה
ב 24.10.73 הוכרזה הפסקת אש. אנחנו, אני ורעי עומדים על רמפה מוגבהת בעיון מוסה, בדרום תעלת סואץ. מולנו הארמיה ה-3 פותחת בפנטזיה של שמחה, יריות באויר קולות צהלה ושמחה שנישאו למרחוק באוויר המדבר, ואנשינו, חמוצי פנים.
ההגיון הישראלי אומר "אם המצרי שמח, אני עצוב" ואני אומר להם: "חייכו שמחו, אנחנו חוזרים הביתה, ההרפתקה , הסיוט תמו". לאט לאט האנשים מפשירים, מתחילים לקלוט ואני מבסוט חלס!
איך מתירים את הפלונטר
כאן בא לעזרתנו היהודי החכם, הנרי קיסינג'ר. ידוע לכל כי הישראלים לא אוהבים את המילה נסיגה, זה עושה להם "חררה". מה עושים? "מכבסים" את המילה... בעזה קרא לזה אריק שרון "התנתקות" ובסיני קיסינג'ר היצירתי - "הפרדת כוחות". הוא ארגן כוחות מן הגורן ומן היקב, פרואנים וגואטאמלים, פינים ושאר ירקות. כך יכולנו לרדת בשלבים מזרחה במורד מפרץ סואץ, לנטוש את "אדמת אבותינו" בראס מלהב, חמאם סידני מוסה, אבו דורבה ועוד ועוד נקודות שהיו "סלע קיומנו" וערש חמדנותנו.
לחכמי האסטרטגיה, עוד היו כמה הבהובים של יצירתיות וכך תירגלנו את כיבוש אבו רודס מחדש ואני צוחק, אני יודע, "קישקוש בלבוש".
עד הרגע האחרון
ב1979 בא סאדאת לירושלים, כעבור זמן, נחתם הסכם השלום בקמפ דיויד. מנחם בגין, שאין מה לעשות, גם אני הסולד מדרכו ומהתאטרליות הליצנית של נאומיו, מברך את פועלו, יחד עם זה, אי אפשר שלא לתהות, למה נותרנו עד היום עם הספחת של רצועת עזה, האם אי אפשר היה להעניק אותה למצרים עטופה בסרט ופונפונים. כנראה בסתר לבו כבר תכנן אז בגין ל"פצות" את בוחריו על הריסת ימית ולבנות לנו את ה"פרונקל" בגוש קטיף.
נושא אחר שעורר תמיהה היה ה"פיאסקו" עם הבוררות הבינלאומית על טאבה, כל מי שקרא היסטוריה ואפילו ספרי מסעות מתחילת המאה ה20 ידע שטאבה נמצאת מדרום לגבול שנקבע ב1906 בין הבריטים לתורכים, אבל אין סיבה שלא לנסות, גם אם זה נגמר בבזיון. היה יותר פשוט ויעיל לנסות לחכור את השטח ממצריים כדוגמת ההסדר בין ירדן וסעודיה
בפרפוריה האחרונים של האימפריה, עוד היו אנשים שעשו "בוכטות", לא רעות. חבר שפונה מימית רכש שתי דירות בכפר סבא, על המכבסה של נאות סיני המשיכו לשלם עוד כעשור ובאופן כללי ובצדק, המדינה היתה נדיבה בפינוי.
ה"ישראלים" לא פראיירים, כל מיני "קיביצרים" ניסו להצטרף לחגיגה, עובדי הנפט באבו רודס נכנסו לגור בווילות של מפעילי הנפט והכריזו על ישוב בשם "שלהבת" שגם אותו דרשו לפצות, גם ה"ליצנים" מא טור דרשו פיצוי וקיבלו קדחת. בעלי בית המלון אביה סונסטה בטאבה וכפר "רפי נלסון" הסמוך, בטח נשמו לרווחה כשהפסדנו את בוררות טאבה והמיליונים זרמו, אף אחד לא קופח ובעיקר נשכרה מדינת ישראל שזכתה לשלום עם מצריים, תוך שהיא חוזרת לממדיה הישנים והטובים.
וכך לאט לאט בקצב סלואו, יצאנו מסיני ותמו כ15 שנים של שכרון חושים מטומטם, איך אמרתי – ברוך שפטרנו! 


כתב: יוסי שחם.

חוזה השלום ישראל מצרים 1979 מהאוסף של אלכס בקרמן