לך
לך למדבר הדרכים יובילו,
ליל
טרם בא לך, אחי, אל המדבר
חיים
חפר
לך לך למדבר הדרכים
יובילו. לכאורה רק שיר, אך
היום המדבר, הנגב הוא ציווי ערכי ובעיקר אורבני.
בשנות ה-50, בנעורי,
טיילנו בנגב, באיזור המכתשים. בלילה לנו בשדה בוקר, כבר אז הבין ה"זקן",
דוד בן גוריון, כי זה המקום אליו צריך ללכת. הוא פרש מתפקידו כראש הממשלה ושר
הבטחון ועבר להתגורר בנגב, בשדה בוקר.
התאספנו בדיר של שדה
בוקר, כמה מאות בני קיבוצים, להקשיב לדבריו, אני לא זוכר בפרטים מה שח, הייתי
עייף, אך את סוף השיחה אני זוכר: "רדו לנגב" אמר, "כאן העתיד של
מדינת ישראל"
גם אחר כך כשפרש
סופית, התגורר בן גוריון בצריף בשדה בוקר, היום. ראש ממשלתנו לא חולם לפרוש ובעתותיו הפנויות הוא "יורד" לקיסריה!
צריף בן גוריון בשדה בוקר
כשאני חולף היום
ברחבי ישראל, רואה את יער המגדלים והעגורנים המתנשאים בצפיפות "על כל גבעה
ותחת כל עץ רענן", אני תוהה, לאן כל זה יוביל אותנו? מתי תיפסק
"חניקת" הנוף ובני האדם שיתגוררו בהם, איך יגיעו ויצאו, איך ינהלו את
חייהם במגה פוליס מפלצתית שכזו?
ואז אני נזכר בדבריו
של דוד בן גוריון לפני כ-60 שנה: "רדו לנגב כאן העתיד של מדינת ישראל".
בשנות ה50 עדיין הורגשה כמיהה עזה למרחבי
הנגב, בול שהוצא אז כדי לתאר את האיזור
גיאוגרפיה על קצה
המזלג
שטחה של ארץ ישראל
המערבית כ- 27.000 קמ"ר. אם נפחית את השטחים עליהם חייבת לקום מדינה
פלשתינאית ביהודה, שומרון ועזה, נותרו 20.000 קמ"ר שהם סה"כ שטחה של מדינת ישראל. הנגב על מרחביו, מגבול מצרים
ועד הערבה, מבאר שבע עד אילת 12.000 קמ"ר, כמעט ריקים ושוממים. העיר באר שבע,
בצפון הנגב, משגשגת ומתפתחת; דימונה, דינמית ובעלת פוטנציאל; ירוחם, ערד ומצפה
רמון עדיין זקוקות ל"פוש" רציני.
מצפה רמון, עיירה
מנומנמת על הרמה מעל מכתש רמון
מגדלים עליך ישראל
אם נשוטט במרכז הארץ,
נאמר בין גדרה לחדרה, אנחנו נוסעים ביער עבות של מגדלים ועגורנים. השמות הבולטים
בשטח, אינם רוטשילד, חנקין, הרצפלד ושאר גואלי הארץ ובוניה, היום על השלטים המבריקים
והמפתים בולטים ה"ציונים" מהזן החדש גינדי א', גינדי ב' וגינדי ג'
ולקינוח קניון עזריאלי,רמות שולטהייס, גני ארבינקא ושאר ירקות.
מהצפון לדרום, חדרה
ובנותיה, נתניה, פתח תקוה, קרית אונו, רמת גן, רמלה, באר יעקב, ראשון לציון,
רחובות, יבנה, קרית גת, פעם היו אלה ערים ועיירות בעלות אופי וייחוד היום כולם "שטאנץ"
אחד. מה שיותר גבוה יותר טוב ובעיקר, יותר רווחי.
את תל אביב לא הזכרתי
בכוונה, העיר העברית הראשונה, כבר צופפה עצמה למוות. מי שחושק להתגורר במדינה זו,
שיהיה לו לבריאות, אני מתייחס רק לישובים במדינת ישראל.
מצוקת הדיור
אני לא מתעלם ממצוקת
הדיור, צעירינו משוועים לדיור הולם, במחיר שפוי, הם ראויים למלוא תשומת הלב
ולפתרון הוגן.
בדחיקתם של צעירינו
למגדלים צפופים, אנו עושים עוול להם ולדור הצעיר שהוא עתידנו. מה גם שמתברר
שתועפות המגדלים שניבנו, עומדים, לפעמים, בשיממונם, כי התשתיות, כביש, גן, בית ספר,
לא קיימים. לבתי כנסת ומקוואות אינני דואג, אלה יפציעו עוד לפני בתי הספר, הסירו
דאגה מלבכם לזה תמיד יש תקציב.
פרוייקט הולילנד
בירושלים. כיעור, חמדנות ושחיתות, חברו לזוועה הזו
בפוליטיקה 1+1 = 2 ...
לא בטוח
מה כבר לא ניסו
גאונינו הפוליטיקאים: מע"מ 0, מחיר למשתכן, מחיר מטרה, הגרלות, הבטחות ריקות
מתוכן ובעיקר חלומות והזוגות הצעירים, חסרי הדיור בברוך מתמשך.
כדי להגיע למשוואה
קולעת, אולי כדאי לחשוב "מחוץ לקופסא" ולהסיט את המבט דרומה, שם יש לנו
שפע של קרקע, מרחבים ריקים עם פוטנציאל. כסף לא חסר בארץ הזו, מה שחשוב וחסר הם
אנשים מוכשרים עם מעוף ומבט למרחוק, כמו שהיו פעם, פעם, מנהיגי העם הזה.
סיפור קטן עם לקח בצידו
יש לי דוד, שמו
בצלאל, האיש יותר קרוב לגיל 100 מאשר ל- 90, הוא כבר עשה דבר אחד או שניים, בבנין
הארץ.
בשנות ה-60 באתי אליו
לבאר שבע, להתייעץ. דעתו היתה חשובה לי.
אחרי הדיבורים הוא אמר: "בוא נוסעים לעומר". שאלתי: "מה יש לך לחפש
שם?". את מושב עומר הכרתי משרותי הצבאי. מושב נידח, עלוב וכושל, כמה
קילומטרים מזרחית לבאר שבע, משטחי לס צהובים, עם עלעולי חול ואבק.
"אנחנו מיישבים
את המושב מחדש, אנחנו כמה עשרות משפחות מבוססות מבאר שבע, החלטנו לצאת לכפר",
ענה לי הדוד בצלאל. "השתגעתם?", אני אומר, "זה חור עלוב, מוכה אבק,
באמצע שם מקום". "אנחנו ניטע ונבנה, הישוב יוריק וישגשג" ענה לי.
טעיתי, טעיתי בגדול. דודי
בצלאל, הקים את עומר ועמד בראשה הרבה שנים. עומר היום הוא ישוב כפרי גדול, ירוק
ומשגשג, שתושביו מדורגים באשכול סוציו-אקונומי 10, ביחד עם סביון וכפר שמריהו.
בעקבותיו קמו עוד ישובים כמוהו: להבים, מיתר ועוד היד נטויה.
עומר, פנינה ירוקה
במדבר, דוד בצלאל צדק
חריש וכסייפה זה הכיוון
הנכון
לפני כמה שנים,
התחילו לדבר על יישוב העיר חריש בפתחו של נחל עירון. ויכוחים, תככים למכביר, אבל
החיים והצרכים, חזקים מרחש בחש פוליטי והיום קמה שם עיר לתפארת, בתים ומחירים
שפויים והצעירים מצביעים ברגליים, סעו לשם ותבינו.
מתוכנן ישוב גדול
בכסייפה, בין באר שבע לערד, נכון, מדובר על ציבור חרדי, ישוב כזה קל יותר להקים,
כי נושא העבודה, מה לעשות, לא מדבר אליהם, אלוהים והממשלה, יעזרו ובעז"ה
נתפרנס ויחד עמנו, עשרת צאצאינו. אבל זה בהחלט הכיוון הנכון , לא במרכז הארץ, כמו
שכבר אמרנו "אל המדבר, הדרכים יובילו".
אפשר ללמוד מההיסטוריה
לא תמיד היה מרכז הנגב
ריק, יבש ונטוש, מהמאה הראשונה לספירה עד
הכיבוש הערבי, במאה ה-7, היה הנגב מיושב, בתחילה על ידי הנבטים ואחר כך על ידי
הביזנטים. הישובים התבססו על דרכי המסחר במדבר ועל חקלאות מדברית מתוחכמת.
הערים ממשית, עובדת, שבטה,
חלוצה ורחובות, היו ערים בנות אלפי תושבים. אם אז, באמצעים שהיו לאותם אנשים,
התאפשרו חיים תוססים בנגב, אין סיבה שבמאה ה-21 לא יוכלו אנשים לחיות חיי קהילה
ורווחה בחבל ארץ זה.
כנסיה בשבטה, הנבטים והביזנטים פיתחו
את הנגב
העתיד טמון בנגב
קברניטי מדינת ישראל,
חייבים לחשוב 50 שנים קדימה. לסלול בנגב כבישים ומסילות רכבת, ליצור מקורות
תעסוקה, דוגמת רמת חובב, מדרום לבאר שבע, להתפיל מים ליד הים ולהזרימם לנגב ולתכנן
הגדלת ישובים קיימים כמו ערד, ירוחם ומצפה רמון והקמת ישובים חדשים גדולים ושכונות
כפריות. אם כל האלמנטים האלה יהיו זמינים, יש סיכוי גדול להצלחת מבצע יישוב הנגב
והפניית אוכלוסייה ליישובו.
כמו שנאמר " לך
לך למדבר הדרכים יובילו"
גם לי מותר לחלום!
כתב יוסי שחם שטיניג
