יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

הים הגדול


האחיות שלי ואני עם הסוס והכרכרה בים הגדול והשנה 1960 בערך

הים נשאר אותו ים?
פעם מאד אהבתי את הים הגדול של תל אביב. גם את זה של יפו ואפילו את זה של הרצליה. את הים של בת ים אני לא זוכר שניסיתי ואין לי תרוץ טוב, אבל מסתבר שלכל דבר יש סיבה מימי בראשית. בראש העין אין לנו ים משלנו, וככה למדתי להכיר בריכה אחת או שתיים של קיבוצים עם זבובים, וזה לא אותו דבר, למרות שאין שם בכלל זפת ולא נדבק חול לטוסיק.
המון זמן כבר לא הלכתי לים בכלל והאמת שאני בוש ונכלם, כי ים זה בריא ואומרים לי שאפשר לתפוס שם דברים טובים. מי מכיר את הסרט של חוני נערי החוף
מי עשה סקס במים מלוחים של הים התיכון? אומרים שבמים מתוקים זה יותר עדיף. מצטער שאין לי עמדה.

הים הגדול וללכת לאיבוד בחוף בת ים
את הים של תל אביב התחלתי להכיר בשנות השישים. יש לנו תמונה מטמטמת משנת 1960 לערך, עם שתי אחיותי דבורה ואראלה והיא נהדרת. לא זוכר את היום והמקום ואפילו של מי היה הסוס המיוחד הזה ואני יודע שלעוד רבים יש תמונות כאלה עם סוסים אחרים ואפילו צלמים אחרים. אגב סוס יודע לשחות.
יש מצב שהתמונה הזו צולמה בחוף של בת ים כי זה החוף שהאחיות שלי זוכרות מילדותן. המשאית עם הברזנט הייתה אוספת בתשלום סמלי ובמזומן את אנשי השכונה מיד אליהו ברמת הטייסים ונוסעים לחוף בת ים. האחיות שלי זוכרות איך דודה לאה אברמוביץ הקוזינה שלנו הייתה לוקחת אותנו לים כי אהבה את הים ואמא שלנו מאד סמכה עליה וגם כי היא פחות אהבה ים ואחרי שהכינה סל עם אוכל טוב היו אחיותי יוצאות למסע הפלאים ותמיד זה היה בחוף של בת ים ופעם אפילו הלכתי לאיבוד ואולי אפילו יחד עם אחותי הבלונדה ודבורה הבכורה והכהה נכנסה ללחץ והתחיל מסע החרדות שנמשך עד עצם היום הזה ובסוף מצאו אותנו והכל נפלא ואולי זו הסיבה שיש לי משהו אימננטי כנגד החוף של בת ים.  
הייתה לי תחושה שהתמונה צולמה דווקא ביפו וזה סתם תחושה המבוססת על לא כלום ושווה לבדוק עם יודעי תמונות ובכלל. אגב בתיה כרמיאל מכינה חומר לתערוכה על הים של תל אביב יפו או בעצם הים של יפו תל אביב ומציליו. אומרים לי שהמצילים הראשונים היו ערבים ותמיד אני מופתע מזה שערבים היו ראשונים ואיך כל העסק הזה השתנה ללא הכר. תמיד אני נזכר שאברהם אבינו היה קודם משהו אחר ומעניין אם אברהם ההוא מהתורה ידע לשחות. תזכרו שעל פי ההלכה חייב האב ללמד את בנו לשחות ואני תמיד מתבלבל עם המשפט של אחד דביל מצפון תל אביב שאומר לי שהוא כעת לומד ומלמד לסחוט חזה.

מציצים בחוף שרתון הישן


חוף שרתון מפעם עם המלון הישן והבית של אלפרד 
הים שלנו שאני זוכר היה שרתון או אם תרצו חוף שרתון הישן למרות שאז לא היה בכלל שרתון חדש. בהמשך יקראו לו חוף מציצים ואני בטוח שזה בגלל הסרט של ולא בגלל שמישהו הציץ למישהי. הצריף של אביגדור עם הדשא של איינשטיין וגבריאלוב היה בצד השני והיום זה כנראה חניון או קרוב לזה. הצריף של יחיה על קו המים והבית של אלפרד עוד שם אבל בלי המשפחה של אלפרד. היינו הולכים לחוף הים ברגל וזה אמור לקחת אולי 10 דקות ואם מישהו מדד אחרת אז בסדר. המסלול היה דרך שדרות נורדאו ובסוף היה מלון שרתון שאבא של דיצה עבד שם וככה ידענו להגיע לים הגדול. לעיתים היינו הולכים דרך הבתים של מעונות עובדים כשהגענו לרחוב בן יהודה, אבל בשלב מסוים שמו שם שער עם מנעול ומפתח, וככה מנעו מאיתנו חיסכון של אולי רבע דקה שלמה בדרך לים הגדול. תמיד הייתה שם ירידה ממש תלולה לחוף הים כשהבית של אלפרד ומשפחתו ממש על הכורכר והקצה. מצד שמאל עמד גן העצמאות עם האנדרטה לטייסים ובסביבתו המערה החשמלית והסודית של ירון ותמר עם החבורה הלפלפית של חסמבה.

 Royal Life Saving Society Established 1891 צילם ועיבד אליעזר מורב

המציל החרמן מאוסישקין
בחוף שרתון היה מציל והייתה גם סוכה ולמטה חסקה קבועה בהיכון והמציל שלנו היה בסדר ואני זוכר אותו כי היה גם חרמן וגם גר באוסישקין וגם היה לו שיער מתולתל וגם בגד ים ספידו שיש גברים שאוהבים שזה מבליט להם ומבחינתי זו תעלומה. כן אני יודע שקראו למציל הזה כמו לאח של שמעון פרס למרות שבסרט מציצים כתוב גיורא והוא אהב נשים ואפילו התחתן עם אחת שהייתה מסתובבת שם הרבה כמו דוגמנית אנורקטית ואפילו אמא שלה הייתה מסתובבת שם קודם.
היה גם אחד שהיה מציל בשם דוד מלמד, שהיה דוד של רועי וקובי מלמד ואורי זהר קרא לו דווידקה והיה לו בית קטן ברחוב הירקון שעוד עומד עם מגרש חניה של מניאקים ושלט מתהפך גם 25 וגם 50 ש"ח בשעות מצוקה. מלמד היה גבוה וגם חרמן לא קטן עם הרבה סיפורי בנות ומלמד הזה היה מציל בחוף אחר ולא בשרתון.

"הים אותו ים והערבים אותם ערבים"
יש אנשים שהמילה ים עושה להם משהו. יש כאלה שיבחרו ללכת לשם בשביל לנוח או אולי בשביל לתפוס חתיך או חתיכה ואולי סתם זיון לא מחייב. ים זה משהו אינסופי המוכיח לכולנו שאנחנו בעצם הדבר הכי קטן בעולם כמעט כמו דגים רק שיכולים לחיות על היבשה.
היה לישראל ראש ממשלה שאני מחבר אותו לשני דברים ושניהם קשורים לים. הראשון והטוב זה שאותו יצחק שמיר נהג לצעוד לאורך הטיילת כשמאבטח צמוד אליו והוא עשה זאת לא מעט ואני זוכר אותו בימי שישי על הטיילת של ציץ'. הדבר השני זה הציטוט הדי מטופש מלמעלה שקשה לי מאד להתמודד איתו. מי אמר שערבים לא יודעים לשחות?

מבחן השואה שלי

מרתף השואה בהר ציון ירושלים.
אמא ואבא בהופעה מסודרת ליד המצבה לזכר קדושי קהילת קוסטופול והסביבה ווהלין

להמציא מבחנים
לעיתים מרוב צ'יעמום, אני מוצא עצמי מדמיין וממציא דברים. מבחן השואה הוא אחד הדברים המוזרים שעוברים בראשי. זהו מבחן הזוי ואני ממציאו הראשי אבל יש מצב ששמעתי זאת בגירסה שונה אצל מוזרים אחרים. הרבה פעמים חושבים על משהו ובסוף מתברר שלאן שאתה הולך עם רעיון פורץ דרך, אחרים היו כבר בדרכם חזרה, התיישבו שתו קפה עם או בלי סיגריה ואפילו כבר סתם נפטרו. אם מבחן השואה הזה מוכר לכם, אז אישית אין לי שום בעיה של זכויות יוצרים. איש איש ומבחניו.
לעיתים מבחן השואה צץ לו ללא כל חשיבה ותיכנון מקדימים. פשוט ישנו מצב מסוים, ואז מישהו עושה משהו כתגובה, או סתם משהו בשוטף ואז אני מוצא את עצמי חושב ואומר לעצמי "האיש הזה לא היה שורד בשואה. הבחורה הזו לא הייתה עוברת את היום, הטיפוס הזה היה מקבל כדור בראש ואולי בעצם היה נותן בראש לזה שניסה להרוג אותו". וככה הלאה מחשבות מאד מוזרות ומעניין אם הדבר הזה מצריך טיפול תרופתי מסודר. יש מצבים שזה הולך אפילו עד להכי קודקודים שיש, כלומר אפילו לביבי, ברק ואולי אפילו קלינטון ואובמה. מי לדעתכם מהם היה שורד את השואה? איך בגין שרד את השואה?

כמה יוצא אחוז אחד במרקים גרמנים?
הורי שניהם, עברו את השואה. אבא שיחק אותה בגדול והצליח לאבד את כל משפחתו והיה ממש בודד ושרדן בדרך לא ממש ברורה. הוא היה חלק חי ונושם בין אותו אחוז אחד ששרד את השואה בווהלין, כלומר מאלו שנשארו במקום ולא ברחו לתוך רוסיה. סיפורו ממש לא קל להסבר, חוצמזה שתמיד יגידו ויצביעו למעלה על ההשגחה מלמעלה, ואני לא מתווכח עם כוחות חזקים ממני. אגב אבא שלנו לא היה סגור על מזלו בשואה, והיו ימים שחשב שזה יותר עונש מפרס ודני רוגובסקי גם טען בדיוק ככה למרות שלא עבר שום שואה בעצמו, אבל הכיר את כל חסידי אומות העולם שחיו בישראל 

אמא שלנו עברה את השואה יחד עם אחות תאומה צמודה וככה גם אחות גדולה יותר, ואז מצבה הרבה יותר עדיף ובקרב בין אמא לאבא, הרי שאבא מביס אותה בתוצאה המוגמרת. זה שהיא שרדה מחלת טיפוס, גטו אחד, שני מחנות עבודה וניספחים רק ממתיק במעט את התוצאה הסופית. כל זה כאמור לא כולל מע"מ ורווח סביר למשתמש.
אם חשבתם שלא הייתה ביניהם תחרות אז שוב פישלתם. אגב גם משרד האוצר בישראל והגרמנים שבגרמניה המערבית נהגו לעשות מבחן לשורדי השואה והיו שם תוצאות נהדרות, שבאו לידי ביטוי במרקים גרמנים ולירות ישראליות שהפכו לשקלים ולאירו בטוח ובבנק. אין כמו פנסיה של השואה שתמיד אבל תמיד תופיע בחשבון ותפריח את השממה של ניצוליה. בהחלט ניתן להתעשר מהשואה ובגדול, ואלי ויזל הוא רק עוד דוגמא.

לדעת להסתדר ולעמוד בתור
היום כשאני משחזר דברים בראשי אני יודע שיש אנשים היודעים לסדר דברים או בקיצור להסתדר. הם לא בהכרח גאונים אבל הם מוצאים את הדרך בה דברים פשוט מסתדרים כאילו מעצמם או שמישהו דחף אותם וזה החל להתגלגל. פעם בשואה זה כנראה היה מאד קריטי וניתן לפתח מיומנויות, אבל בלי כשרון טבעי מלידה אתה פשוט קורס ומת בניסיון הראשון. כששאלתי את אבא על אותו רגע בו הובילו אותם לאן שהובילו, ולמה החליט להימלט ולברוח, הסביר לי שהוא עצמו לא חשב בכלל על כזה פתרון. אחיו הגדול יוסף, דחף אותו ואמר לו שכעת אין להם מה להפסיד ומשך אותו, והם שניהם עם עוד שנים החלו בריצה מטורפת והכדורים מנסים להשיג אותם ואחד אכן פגש את היד של אבא ויש גם מזכרת נצח ולעולם, ומשם הכל היסטוריה. אחרים נשארו לעמוד בתור ובקבוצה וסופם היה ידוע.
היום כשאני רואה תור אני יודע שבראש שלי רצות מחשבות ואפילו מטופשות. כילד אני זוכר את אבא ואותי הולכים למקומות שונים ודברים היו פשוט מסתדרים. ככה היה בקופת חולים וככה בעוד מקומות עם תורים. אני הייתי יושב ואבא כבר נמצא שם פנימה בלי מהומה ובלי לדחוף ופתאום הכל רץ מעצמו והייתי נכנס ובא ואפילו הולך וזהו. עם אמא זה היה אחרת ואם הייתי הולך לבד אז יש מצב שהיו מכבים את האור ואני עוד מחכה ואפילו לא יודע בדיוק למה. גם היום יש לי מזל שיש מישהי המטפלת בי ודואגת. האם יש קשר למה שכתבתי בשורות האחרונות ולמבחן השואה? לדעתי כן. 
היום י"ג באלול הוא יום השנה לחיסולה של העיירה החקלאית סלישץ' זוטא בווהלין, שפעם הייתה בפולין ובהמשך ברוסיה והיום באוקראינה. י"ג באלול תש"ג 1942  



יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

זכרונות מחיים ויצמן - יוסי שחם

יש המון פריטי אספנות המתחברים לנשיא הראשון חיים ויצמן. בולים, מטבעות, מדליות, שטרות ובכלל כל שתרצו. פעם כתבו וייצמן ואפילו ווייצמן ואין לי מושג למה מוסיפים ומורידים אותיות בשמות של אנשים ומשפחות. יוסי שחם מספר על הזכרונות שלו מחיים ויצמן.


בניית בית ויצמן ברחובות
אברהם שטיניג, אבי, חבר קבוצת שילר, היה פועל בנין שכיר ברחובות. מקצועו בבניה טפסן, האיש שמכין את מערכות הברזל לקראת יציקת הבטון.
באותה עת בשנות ה30 בנו את ביתו הפרטי של חיים ויצמן בשטח המכון ברחובות, הבית שכונה "הארמון", פועלים מעולים הוזמנו לעסוק במלאכה.
אברהם, אבי סיפר לי על הבניה, לדבריו הנושא המסובך ביותר בבניין הייתה הכנת מערכת הברזל ליציקת הבסיס למדרגות העגולות, מספר פועלים עסקו בזה מספר ימים, כאשר הסתיימה המלאכה הגיע המהנדס לבדוק את העבודה, הוא פסק שהעבודה פגומה, יש לפרקה ולבנות את הכל מחדש, אברהם שטיניג סרב הוא ביקש שמישהו אחר יפרק את המבנה שכל כך הרבה עמל הושקע בהכנתו והוא מוכן להתחיל את כל העבודה מחדש וכך אכן היה. לאחר סיום הבניה התנוסס בגאון בנין מאד מיוחד שכונה על ידי תושבי הסביבה "הארמון" של חיים ויצמן.


הלוויתו של הנשיא הראשון
מותו של הנשיא היה אירוע לאומי ממדרגה ראשונה, זו הייתה לוויה ממלכתית מיוחדת שאיש אחריו, אולי רק יצחק רבין, "לא זכה לה".
הארון הוצב על במה מקושטת", משמר כבוד של חילי צה"ל ניצב סביב הארון והמונים המונים עברו על פני הארון במשך יומיים או שלושה, למיטב זכרוני מדובר במאות אלפים שהגיעו מכל קצווי הארץ.
במלאת שנה למותו של הנשיא נערכה עצרת אזכרה ליד הקבר, הוזמנו אליה כל תלמידי התיכון מאיזור רחובות והדרום , בסיום העצרת עמדה ורה ויצמן וכיבדה כל משתתף בארטיק קר ומנטף, זה היה חידוש גדול כי מפעל ארטיק הוקם ממש באותם ימים בבת ים.

הטייפ רקורדר של הנשיא ויצמן
 לנשיא חיים ויצמן היה מכשיר הקלטה טייפ גדול עם סלילים, כנראה אחד הראשונים בארץ, בשנות ה50 המוקדמות.
יום בהיר אחד התקלקל הטייפ ,חיפשו ולא מצאו טכנאי שיתקן את הטייפ כי היה זה מכשיר אלקטרוני נדיר.
בקבוצת שילר התגורר בחור צעיר גאון טכני ושמו טדי, טדי היה חיל בבריגדה היהודית בזמן מלחמת העולם השניה, הוא הדריך ילדים יהודים פליטי שואה שהגיעו לקבוצת שילר במסגרת מוסד "סלבינו".
איך שהוא הגיע הטייפ המקולקל אל טדי והוא בעזרת שני אטבי מתכת תיקן את המכשיר ואז להנאת ילדים ומבוגרים הקליטו את כל הילדים בשירה, נגינה בחליל ודיקלום ולהפתעת כולם אפשר היה לשמוע את ההקלטה שנשמעה אז כפלא בלתי מוכר.


על פרה לבנה ושחורה וגם על 2 כבשים ואחד קדישמן

יש סיפור מאד ידוע, ובעצם זה משהו שלומדים ממנו איך החיים עובדים על אמת. אולי זה בכלל משהו שהמציאו אותו, אבל בכל זאת נראה לי שזה מהחיים עצמם ולא רק בפולניה. לא מזמן שמתי לב שיש כמה, שממש לא מכירים זאת, ונראה לי חבל כי גם סיפור נחמד גם בעלי חיים וגם דרך לגלות איך העולם שלנו עובד וכנראה עבד בעבר וסביר להניח שככה בעתיד. אנשי מכירות זה תמיד דבר שמלווה אותנו.


בשוק בקרקוב
אחד חקלאי מנוסה ומיומן בשם סטפן הביא שתי פרות לשוק בקרקוב והציען למכירה. יחד איתו העוזרת שלו שקוראים לה ונדה ויש מצב שהיא גם המאהבת שלו אבל זה בכלל לא קשור לסיפור עם הפרות. פרה אחת הייתה שחורה והשניה לבנה או בעצם הפוך הראשונה לבנה והשניה שחורה. אגב יש גם גירסה עם חומה ואפילו מנוקדת אבל נתמקד עם הלבנה והשחורה.



בקר בראש העין וליד הבית

החקלאי מציג למתעניינים את הלבנה ומשבח אותה ואת תפוקת החלב שלה ואומר "הפרה פשוט נהדרת. הרבה חלב וחלב טוב, לעולם לא כועסת ולא בועטת ואפילו מחייכת מתי שבאים. היא אוכלת בסדר ולא מגזימה בכלל בקיצור פרה נפלאה" ואז כששואלים אותה "ומה לגבי הפרה השחורה?"  הוא מקצר ואומר מילה אחת "גם" כלומר גם אותו דבר בדיוק. ככה נמשך לו ההסבר לפני כל מי שמגלה עניין. בסוף העוזרת שלו נהייתה מבולבלת והחליטה לשאול את הבוס שלה למה הוא כל הזמן משבח את הפרה הלבנה ובסוף אומר אותו דבר לגבי השחורה. אז סטפן הסתכל עליה ככה במבט משתאה ואמר לונדה ככה "כי את הלבנה אני רוצה למכור!" "ומה לגבי השחורה?" שאלה ונדה.  "גם..."




קדישמן בבר כוכבא 
בעיר תל אביב חי צייר ואמן מאד מוכשר בשם קדישמן יחיאל, שלאחרונה נפרד מהשכונה שלנו ואפילו מרחוב בר כוכבא שם נולד ואפילו הוריו גרו שם בצריף עם שטח לא קטן. פעם אפילו ראיתי אותו על חי ועם חולצה לבנה ענקית באולמי הנוצץ ברחוב המסגר שבתל אביב. זו הייתה חתונה שגם אני וזוגתי שתחיה הוזמנו לשם. היו שם הרבה אחמ"ים ואין צורך להרחיב כי לא תמיד חייבים לספר הכל ויש מצב שמינה תכסח אותי ולכן בואו נגיד שהיה יופי ואכלנו ושתינו ורקדנו באולמי הנוצץ ואפילו על הגג למעלה. מה שקשור לסיפור שלנו הוא זה שהזוג הצעיר קיבל כבר אז מתנה בדמות תמונה נהדרת של קדישמן ואפילו של כבשה.
אומרים שקדישמן צייר המון כבשים ואני תוהה כמה באמת. מסקרן אותי כמה כבשים חיות ואמיתיות יש בישראל כולל בחווה של משפחת שרון. האם יש קשר בין שני הנתונים האלה? אין שום מדליה של קדישמן. 
אומרים שיש אפילו זיופים של אותן כבשים של קדישמן ואני אומר שזיוף זה סוג של מחמאה לאותו יוצר ורק מישהו רציני ונחשק זוכה שיזייפו אותו. 
פעם מישהו סיפר לי שהציעו לו שתי תמונות של קדישמן מאד יפות. המחיר 1200 דולר ליחידה. הוא ממש התלבט כי שתי העבודות היו נהדרות ובצבעים שונים. ברור שזה היה כבשים. הוא החליט לשחק אותה ושאל "ואם לוקחים את שתי הכבשים אז כמה משלמים?" שתי כבשים זה ביחד רק 2000 דולר ויש כבר הנחה. העיסקה התבצעה וכולם היו מבסוטין לאללה. 
עברו כמה ימים ומישהו אמר לקונה שהכבשים האלה כנראה לא אמיתיות. הוא לא התרגש ומשך ככה בכתפיים ואמר "אז מה. גם הדולרים שנתתי לא היו משהו..." 

יום שני, 24 באוגוסט 2015

כסף - געלט

אברהם שטיניג אבא של יוסי וחבר קבוצת שילר חלוץ גידול הבננות באזור הדרום 1934
חלוץ עם תאנת חוה גלויה של הצלם בן אור


זכרונות וחוויות על כסף שהיה פעם בקבוצת שילר - כתב יוסי שחם
לכאורה ילדי קבוצת שילר היו רחוקים מהעולם החומרי, שסובב אותנו. עולם מטריאליסטי וסוציליסטי לא הולך טוב ביחד. אנחנו היינו סוציאליסטים ודגלנו תמיד בשוויון. אבל בכל זאת למרבה הפלא, הכסף ומה שאפשר לרכוש בעזרתו, היו תמיד ברקע. כי בכסף הרי אפשר היה לרכוש דברים מופלאים שלעיתים גם אנחנו חלמנו עליהם. את הכסף ספרו הורינו באידיש: צוונציג, דריציק, פירציג… בקיצור –געלט.
היה איזה תקציב צנוע לחברת הילדים ואתו היו הולכים מדי פעם בחברותא לסרט "בבית העם" או "בבית הפועלים", ברחובות או מקבלים תקציב קטן לנסיעה בחופש לדודים בעיר. לנסיעה לתל-אביב הקציבו 25 גרוש, 11 גרוש לכרטיס בדרום יהודה בקו רחובות תל-אביב ו – 1.5 גרוש לנסיעה עירונית בת"א. סך הכל הלוך וחזור 25 גרוש, גלידה אצל גינזבורסקי ברחובות עלתה חצי גרוש כך גם עלה גזוז חמוץ מתוק, פלפל גרוש אחד והיו גם המילמים - 1000 מיל בלירה. ב – 2 מיל אפשר היה לקנות 2 סברס אצל חליל שעבר עם חמור עמוס סברס בדרך ליד הקבוצה. פעם כשלא היה לנו כסף נתן יורם ברגיל לחליל את המחרוזת של מרים אמו תמורת 5 סברסים. מחרוזת של חרוזים כחולים לבנים, אוצר משפחתי שהיה ואיננו.
היה גם חצי מיל אבל זה היה רק פתק נייר של דרום יהודה שניתן עבור עודף. חצי הלירה והלירה המנדטורית הירוקה היו הון עתק של ממש, תקציב המשפחה בקבוצה היה 10 לירות לשנה וזה הספיק בעצם לכלום. במערכת פיננסית משוכללת זו היינו אנחנו הילדים קצת לא בעניינים אבל תמיד רצינו שיהיה לנו משהו משלנו. אוצר פרטי כמו שביטא יפה טוביה החולב "מה אכפת היה לו לקדוש ברוך הוא אם היה גם לי אוצר קטן".


ביקור אצל סבא וסבתא ברחובות 
יום אחד ביקרתי את סבא וסבתא ברחובות. הסבא רצה מאוד שאשאר לישון בביתם. אני רציתי מה שיותר מהר חזרה לקבוצה לגן-הילדים. הוציא הסבא חצי לירה שטר נייר , 500 מיל בצבע סגול, החזיק אותו גבוה באוויר והבטיח שאם אשן בביתו אקבל אח"כ את חצי הלירה. ראיתי בעיני ההורים שהם מאוד תומכים במהלך הזה, מסיבות משפחתיות כמובן, הסכמתי בתנאי שאקבל את התשלום מראש. עם חצי לירה מקומטת ביד ניסיתי להירדם ככל יכולתי על מיטה רכה מכוסה קטיפה אדומה ולכן מוזרה ושונה ממיטת הסוכנות עם מזרון עשב-ים שהייתה לי בגן הילדים בקבוצה, כשבחדר ריח זקנים, ריח עבש של פתיליית שבת וחלון סגור. כעבור שעה ברחתי משם עם חצי לירה ביד, חצי הלירה שמיד נמסרה להורי ל"שמירה". 

500 מיל מנדטורי בצבע סגול של סבא של יוסי

דרום יהודה דמי נסיעה 1 פרוטה 2 פרוטות צילם אלכס גולברג


כדי שיהיה גם לנו כסף משלנו, עשינו תמיד מאמצים כדי להרוויח קצת מעות, כמה גרושים רק שלנו.
המתווך הכלכלי של הקבוצה היה רובינפלד. רובינפלד היה נוסע כל יום לרחובות. הוא היה קונה ומוכר, מתווך ומשדך. הייתה לו לרובינפלד שקית בד אפורה מלאה בכסף, מילמים, 2 מיל, חצי גרוש, גרוש עם חור, ממש אוצר.
כשהיה צריך לשלם היה מכניס יד לשקית, מקשקש בכסף ובוחר לאט לאט את המטבעות המתאימים. הוא היה נוטל את המטבע, מסתכל עליו מכל צדדיו, בוחן אתה "חור שבגרוש" ורק אח"כ כשהוא משחרר אנחה היה מוסר את המטבע ועובר באותה דרך לטפל במטבע הבא. וכך גרוש ועוד חצי גרוש ועוד 2 מיל עד שהיה משלם את מה שהוסכם. ניכר עליו שהיה לו קשה להיפרד מהכסף.

בפרדס ליד הבאר החדשה גדל תרד באופן פראי. התרד הזה היה מקור להכנסה. אני ואמנון השמן החלטנו לקטוף תרד. קטפנו 2 ארגזים והבאנו לרובינפלד והוא מכר את הסחורה ב – 25 גרוש. אמנון חילק חצי חצי. לו 15, ולי 10 גרוש שהיו הרבה מאוד כסף.
גם חברת הילדים רצתה להגדיל את התקציב והייתה יוצאת לגיוסים תמורת כסף לתקציב. הגיוסים היו בפרדס בקטיף איסוף בוטנים וכו'. הכסף שימש לבילויים ולרכישת מתנות בימי הולדת.
מתי שהוא בתחילת שנות ה – 50 החלטנו קבוצה של בנים להיות שחקני כדורגל מפורסמים וערכנו גיוסים כדי לקנות נעלי כדורגל. בקבוצה זו היו אילן, אברמלה, עמוס, יורם וגם אני שכשרוני לכדורגל היה ידוע ומפורסם. במספר גיוסים הצלחנו לחסוך סכום כסף אבל ההתלהבות לכדורגל שכחה ובכסף נסענו כולנו לראות את להקת הכדורסל "הארלם גלובטרוטרס" שהגיעה אז לארץ.
ראשית שנות ה –50 ובארץ צנע. במשפחתנו גידלנו יונים אותן מכר רובינפלד למאכל ברחובות. 10 אג'ליונה.

כך צברנו אחי משה ואני כמה לירות. את הכסף הזה לקח אחי משה כשהתגייס לצבא ההגנה לישראל. אז אחרי היום הגיע הלילה ואז בלילה הראשון בקלט הכסף נגנב! "כל הכבוד לצה"ל" ותחי מדינת ישראל.    

יוסף שחם שטיניג מושב נטעים ופעם מקבוצת שילר

ישראל המפוצץ


ישראל המפוצץ
יש הרבה אנשים בעולם ואפילו בישראל שזכו לקבל שמות תואר או משהו בסגנון בצמוד לשמם. לעיתים זה ממש כבר סמיכות אמיתית. זה קיים בהרבה מקומות ולעיתים נדמה לנו שזהו שמם וככה התחילו אפילו שמות משפחה די מוכרים. לרוב זה הולך עם משהו לא הכי חיובי וסימפטי כי ככה זה ורובנו קצת מסתלבטים אבל לא תמיד ולא כולם ויש גם דברים נפלאים וטובים. ג'ק המרטש עשה מזה קרירה. גם ג'ון דופק הכבשה זכור לעד.. אצלנו יש את רפי המסריח, איסר הקטן ואיסר הגדול, עזרא פיג'מה, מזל היורקת, נחמה הסורגת, גילי היפה ויפה המכוערת ואפילו מינה זינה, ויש את טוני הנותנת ואחותה בוני גם. יש בני בום ושרי כלום ואפילו אלכס הרציני, גבי תסרוקת, פועה של יהושע ונועם המוצץ וגם רפי מוטרפי. בני בכבוד שלי, זה מאד חזק בכבוד שלי.
גם אצלנו בקרב האספנים והמטורללים במיגזר יש שמות נהדרים ורובם ממש בסדר.

פעם היה את ישראל הגבוה וישראל הנמוך ואפילו ביידיש. מוישה תדריאן ולהבדיל את מוישה שיכור, רפי דימונה ושלמה נתניה, מנשה עם העין ומנשה בלי האוזן. יש צירופים ושמות שנדע להבדיל בין שני אנשים שונים. היה גם את שלום השמן ושלום הגנב וגם סתם שלום ירושלים. היו גם סתם שמות המתארים פיזית ורוחנית את היצורים, כמו רפי השמן ושבתאי המתיש, יהודה קונסי ויהודה פאר וגם סתם יהודה ליוינגסטון אח של שרון הכנועה. מי היה התוקע?

לעיתיים בן אדם עושה ופועל מהבוקר ועד הלילה, וככה כל יום ואפילו חיים שלמים, ובסוף זוכרים אותו רק בגלל כבשה ואפילו רק פעם אחת. היום בבוקר ישראל כ"ץ פוצץ את האמא של הגשר התל אביבי בצומת מעריב, עם אחלה הפקה על הבוקר ואפילו חולצה שחורה ובטן גם. מהיום זה אצלי ישראל המפוצץ למרות שגם הסבתא שלי מהצד של אבא היא כ"ץ מהבית. 
הוא בנה המון ארמונות, אבל הם לא קראו לו ג'ון בונה הארמונות. הוא הקים הרבה גשרים ואפילו מורכבים, אבל הם לא קראו לו ג'ון בונה הגשרים. הוא ייסד מבני ציבור וקתדרלות לרוב, אבל הם לא קראו ג'ון בונה הכנסיות. כן הייתה רק פעם אחת ויחידה שהוא עשה את זה עם כבשה. כן רק פעם אחת ויחידה ...

אלברט והגומיה

החלפנים רחוב קטן ביפו של פעם

מי המציא את הגומיה?
תמיד כשאני נזכר באלברט אני נזכר גם בגומיה. כן אלברט והגומיה זה צמד שהולך אצלי ביחד וצמוד. פעם בזכרון של הטלפון שלי היה כתוב "אלברט דולר" ויום אחד החלטתי שזה יהיה אלברט והגומיה. אין לי שום אלברט אחר בטלפון ובכל זאת הצרוף של אלברט והגומיה הוא החיבור הכי מועדף ובהמשך גם תבינו למה גומיה ואין לזה שום קשר לגומי של גבר כלומר לקונדום. החיבור הזה הרבה יותר פשוט.
אלברט היה חלפן של מטבע זר ואפשר גם להגיד מטבע חוץ והיה לו משרד יחד עם אחיו המבוגר ממנו ליד בית הכנסת הגדול שבאלנבי. רחוב הר סיני הינו בעצם סימטה בצנטרום של העיר הגדולה. המשרד שלהם היה בקומת קרקע עם דלת וזמזם ואני יודע שבמשך השנים נדדו בכמה מקומות ובשכירות. זה לא משרד או צ'יינג' כמו היום כי אם משהו יותר דיסקרטי ופחות נגיש לקהל. לא היה שם שום שלט ומי שהכיר הכיר ומי שלא אז לא והשלטונות בהחלט ידעו על זה כי זה עוסק מורשה עם כל הסידורים של עסק רגיל.
אלברט היה שם הכוח העיקרי וזה אולי מפני שדיבר הכי חזק. לפעמים הייתי קורא לו אלבר ואז היה לזה ניחוח קצת צרפתי ואלברט תמיד שיתף פעולה כי נדמה לי שהוא שחקן בנשמה. היה שם עוד אחד מבוגר ופנסיונר ואפילו משפחה של שכן שלנו, שכל הזמן ספר כסף עם הידיים וקצת רוק ותמיד היו שם גומיות לחיבור החבילות כי כסף זה משהו שבא בחבילות צמודות וחייבים להצמיד אותו. הצמדה עם גומיה דבר מאד מקובל. 


גומי זה נהדר כמו גומי בתחתונים ופעם היה גומי לבן שהיו משחילים בתחתונים לבנים שהיו לדעתי הכי נוחים ואולי רק נדמה לי, ואין מצב שמישהו עוד משתמש בגומי לתחתונים אבל גומיה לכסף בטוח שכן, ולא נראה לי שזה הולך לכיוון אחר והרבה דברים הקשורים לכסף מזומן לא באמת משתנים, למרות שכל הזמן מבטיחים לנו שאוטוטו הכסף המזומן נעלם וכדאי למהר פן נישאר אחרונים. הכסף המזומן יעלם כשלא יהיו יותר בני אדם, כי בעלי חיים לא צריכים מזומן ואפילו לא פלסטיק לגיהוץ.
אצל אלברט אני לא זוכר בכלל מכונה לספירת כספים למרות שבבנקים בטוח שכבר היו מכונות כאלה. לבנקים תמיד יש כסף לקנות כל דבר ואפילו נשיא בדימוס לשדולות משונות תמורת סכומים נאים. כל מי שעבד עם אלברט באותו משרד היה בבלי כלומר עיראקי בדיוק כמו אלברט. תמיד היה שם תה ומים והרבה מבטא חזק וגם הרבה גומיות. 
בית הכנסת הגדול באלנבי תל אביב


נולד בבבל, גר ברמת גן ועובד בתל אביב
אלברט נולד בעיראק וגר ברמת גן ופעם אפילו ראיתי אותו ממש באקראי בבית קפה סמוך לאנדרטה של דב גרונר מול המשטרה. אלברט הוא איש גבוה והליכתו מעט כבדה, אולי בשל הגודל ואולי כי ככה זה עם הגיל ואולי גם ככה נולד. תמיד דיבר עם מבטא מאד חזק ואפילו קצת עם תיאטרליות מסוימת, כי אולי חש שזה עוזר בהרבה מובנים. תמיד היה צריך להתפתל בין מחירים ולקוחות ובין סוחרי מט"ח נוספים שכולם כולם, רוצים להתפרנס והמלחמה הזו היא יומיומית ומעולם לא פוסקת כל זמן שעובדים. חלפנים הם סוג של כספומטים אנושיים וגם להם יש בית יוצר ומוצא.
יש חלפנים עיראקים ויש גרוזינים ופעם היו פולנים והיום גם מחבר העמים ותמיד אבל תמיד יש את הערבים מירושלים וגם חרדים. חרדים וערבים זה שילוב מוכח ומנצח ואל תתחילו להגיד לי שזה לא פוליטיקלי קורקט. עם עובדות קשה להתעמת. מעל לכל החלפנים יש בנקים ואפילו מדינות וזה הסוף ואלוהים זה רק על הדולר ששם בו את מבטחו וכל השאר משלמים מזומן. 
החלפן הכי מיוחד שהכרתי היה סאלק. איש קטן עם כובע שעבד ברחוב והיה יחיד ומיוחד. כל מילה נוספת מיותרת ויש גם פוסט ארוך ומתיש 

אלברט גומיה כבר לא עובד, למרות שהוא איתנו ולעיתים רחוקות אני שומע ממנו אות חיים ותמיד זה בעברית עם ניגון בעיראקית מאד מאד חזקה ונגיעות של אנגלית ואפילו פיצפוצי צרפתית פה ושם. פעם אפילו נעזר בי לחילוץ חוב אבוד מאחד בשם מוטי עם הכיפה שכבר לא איתנו. ניסיתי להתערב בסיכסוך המטופש שהיה שם ובסוף מילה אחת פתרה חצי סיפור. שאלתי את אותו מוטי עם הכיפה אם הוא לא מתבייש וכיצד יראה את פניו שם למעלה לפני מלך מלכי המלכים כאשר הוא יודע שפה יש סיפור לא פתור? חצי מהסיפור הסתיים ולא היה בעולם מאושר מאלברט לקבל את אותו חוב אבוד והכל באמצעות מילה אחת ויחידה והיא בושה. נראה לי שאם הייתי מוסיף את המילה כלימה אזי כל הסיפור היה נפתר. 

מסוכן להיות חלפן וגם שולחני
להיות חלפן כספים זה סיפור. יהודים היו בעסק הזה כמעט תמיד ואפילו יש מילה נהדרת בשם שולחנות ושולחני זה חלפן והיה לי אפילו בלוג בשם הזה "משולחנו של שולחני", אבל בואו לא נסטה מהנושא בבקשה. קודם כל צריך להיות בנוי לזה נפשית כי המתח הוא גדול והסיכון ממש לא קטן. כן סיכון מקצועי ששם החיים הם לעיתים הסכנה כולה. יש כמה חלפנים שסיימו את חייהם באופן לא צפוי. היו לו לאלברט כמה מקרים שאני יודע שהיו מלווים באלימות ויותר מזה. חלפנות זה עסק מסוכן ולכן מעולם לא רציתי להתקרב לזה כעיסוק בפני עצמו. ואפילו לא הזכרנו במילה את נושא הזיופים והטריקים שמסביב. רמת סיכון ממש לא קטנה. מי יודע למה בפורים בנקים לא עובדים? התחפושות זה חלק מהסיפור. 
הסיכון הנוסף והפחות דרמטי הוא הסיכון במקצוע עצמו. הפער בין הקניה והמכירה הוא קטן מאד והתחרות גדולה מאד. אלברט היה חלפן בין חלפנים ושם הפערים הם ממש קטנים ולא כמו אצל חלפן עם חנות ברחוב. לעיתים מדובר באגורה אחת או שתים בין קניה ומכירה ואם יש כמות אז בסדר, אבל אם אין פעילות אז חבל על הזמן במובן המקורי. למשל אם מחיר הדולר הוא 3.8 ש"ח לדולר אחד אזי על מאה דולר הפער יהיה לעיתים 1 ש"ח קטן וזהו. כן ככה זה עובד ואם זה 1000 דולר אז 10 ש"ח ואל תרחמו עליהם כי פער גדול לא בהכרח מצביע על דרמה בתוצאה הסופית. הרוטשילדים התחילו כסוחרי מטבעות וגם עסקו בחלפנות. יש עוד דוגמאות וחלקן ללא הצלחה בכלל. מי מכיר את רחוב החלפנים ביפו?
לכל חלפן כספים יש חלפן יותר גדול. בדיוק כמו לבנקים. העיסקאות הכי גדולות מתרחשות בין גופים גדולים ובנקים בדרך כלל זה גופים גדולים והכסף תזכרו הוא תמיד שלכם. חלפנים הם בנקים קטנים וההתנהגות שלהם מאד דומה. יהיו כאלה שיתנו אשראי ויהיו כאלה שרק מזומן ביד או על השולחן. אלברט היה חלפן קטן פלוס לפי הבנתי, ותמיד היה נזקק למישהו גדול יותר ואת זה אני יודע כי שמעתי אותו הרבה מדבר בטלפון והנה אנחנו מתקרבים לנושא הגומיה ואם הגעתם עד לפה זה סימן שאתם שרדנים לא קטנים וזה סימן די בסדר והנה כבר הסוף.
כשהייתה עיסקה עם אלברט אז כמעט תמיד היו שם גומיות כי גומי זה נהדר בחבילות של כסף. אם לא היה גומי אז יש מצב שאנשים היו זורקים את הכסף כי מי צריך ערמות של כסף שזה כמו הנייר של אתמול והכל עף ברוח. הגומיה של אלברט זה ביטוי כזה והרבה פעמים השתמש בה להביע את הדוחק בעבודה שלו והמרווחים הקטנים והלחץ של העבודה שהיום עולה ומחר יורד ואין בטחון בכלל. אני זוכר אותו אומר ולא פעם אחת בשעת משא ומתן על מחיר שהוא צריך לשלם או למכור "ואללה תן לי להרוויח את הגומיה בבקשה. בדלאק בחייאת אלוהים אל תלחץ אותי כי אני לא מרוויח במחיר שאתה רוצה אפילו לא את הגומיה של החבילת שטרות. תן לי רק בשביל הגומיה" ולכן זה אלברט והגומיה. 
מי זוכר את הבדיחה על הילד הקטן שתפס מקום וגם על הזקן שנשאר לעמוד באוטובוס עם המקל ואפילו הגומי?

לכתוב מכתבים או דבורית שרגל לא לבד

ווקבוקו סקמוטו מטוקיו חברה לעט של יוסי שטיניג

פעם, אבל ממש מזמן, היינו כותבים מכתבים
אם תשאל היום נער או נערה, מתי כתבו בכתב ידם מכתב לחבר או בן משפחה, בחלק מהמקרים התשובה תהיה, מעולם לא ובחלקם משיכת כתפיים ושאלה "על מה אתה מדבר ארכאולוג שכמוך?"
ה אס. אמ. אס. האינסטגרם, הווטס אפ ושאר אמצעי הקומוניקציה שאני מכנה "מרעין בישין" דחקו את המכתב הישן והטוב, את הנייר, המעטפה, העט נובע, מספג הדיו ושאר כלי הכתיבה, שהיו סימן ההכר של בית תרבותי מסודר, חבל!
בנערותי בשנת תרפפ"ו, אי אז בשנות ה50, הייתה ההתכתבות נפוצה מאד ואף הוקמו מועדוני התכתבות בין ארצות וכך נקלעתי להתכתבות משמימה עם נערה יהודיה מארצות הברית, מערכת מכתבים קצרה שדעכה עקב חוסר עניין.
לא זכור לי איך, אך בעקבות נסיון בוסר זה התחלתי להתכתב עם נערה נחמדה בארץ רחוקה ואקזוטית, כך הכרתי את ווקבוקו סקמוטו ה"מדאם בטרפלי" שלי מיפן.

ההתכתבות הייתה באנגלית שגם היא וגם אני שלטנו בה בקושי, למרות זאת התקיימה מערכת התכתבות מעניינת בת למעלה משנה, החלפנו תמונות , בולים, וגלויות נוף, למדתי מעט על חייה של נערה יפנית בת 15 וניסיתי להעביר לה את תחושת החשיבות והרצינות בה ראיתי אני את ההווה והעתיד של מדינת ישראל, שמלאו לה אז, בקושי חמש שנים. כששאלה אותי כבר אז, למה אנו מתעללים בערבים, עניתי לה תשובה מטופשת, שהייתה משמחת היום את גבורי העל של "תג מחיר".
עוד שאלה אותי למה אני מגדל שפם? היא התכוונה לפלומה הרכה שכסתה את שפתי העליונה, שנחשבה אז לסימן בגרות מבורך, לדבריה, ביפן שפם וזקן הם סימן לזיקנה וישוב הדעת.
אינני זוכר כמה זמן נמשכה ההתכתבות, אבל בתמונה ששלחה לי אפשר לראות את הקימונו החגיגי שלבשה לכבודי וכך אזכור אותה.

היום מתרפקים הטובים שבידידי על חזרתן למרכז העניינים של אלה קרי הלפית ושל נוריקו סאן היפנית והכל בשל סרטה של דבורית שרגל. גם לי היתה אחת כזו משלי ווקבוקו סקמוטו מטוקיו שביפן.

כתב יוסי שחם מנטעים ופעם יוסי שטיניג מקבוצת שילר

יום שלישי, 18 באוגוסט 2015

למה כעס האדון פרצלינה?

"כמה אתה משלם ואל תנהל לי את החיים..." אחי לוינשטיין מצייר נרגנות

רוצים לדעת מה יש וגם לממש
זה קורה לי לעיתים ונשבע לכם שאני לא לגמרי אשם. יש מצבים שאנשים הבאים לחנוק ורוצים למכור או להעריך דברים יוצאים כועסים. חלקם אפילו מראים זאת וברור שאני האשם ומביא הבשורה המאכזבת ואז נהיה לא נעים, ולא למדתי להתמודד עם זה באופן מתוחכם ורגוע, למרות שנשבע לכם שאני תמיד מנסה. טוב לא תמיד, אבל אני מנסה לחמוק מאותן אי נעימויות. רוצים דוגמא אז בבקשה ואין לזה שום קשר לאדון פרצלינה שפעם גם מאד התעצבן עלי ועל אליק רינק כשנתבקשנו לעשות אצלו הערכה ואפילו בבית הפרטי שלו. פרצלינה זה בסרט אחר מפעם ואולי עוד נחזור אליו. לא הבטחתי דבר. תודה וסליחה.  

אשה בחנות ובחוץ מאד חם
לפני כמה ימים נכנסה אשה לחנות והיא לא צעירה וגם בכלל לא חתיכה וכנראה בגיל של אחותי הגדולה ויותר מזה ואולי אפילו בת שבעים ואם לא אז אולי גם יותר. היה חם באותו יום ואפילו חם מאד מאד אבל אצלי בחנות המזגן עובד יופי והחנות היא סוג של מחסן קרור ובנוסף יש גם מאורר הדואג לפיזור הקור. בשבילי המיזוג הקר הוא נהדר וככה גם לרוב האנשים ורק לעיתים רחוקות יש מתי מעט החשים שקר להם, כי בים יש הרבה דגים אבל הם בכלל לא קשורים לסיפור שלנו. בקיצור היה אצלי ממש נעים ובחוץ סיוט ובכל זאת האשה שנכנסה היתה איך לומר סוג של לימון ואפילו לימונית אבל מתוחכמת. למזלי היה בחנות יחד איתי דימה המטפל הרפואי ויש לי עדות שנהגתי בסדר ואפילו סביר, למרות שמינה טוענת שבטח לא הייתי כזה נחמד ולנשים יש כזה חוש אבל לא תמיד הן צודקות. בדרך כלל זה אומר לא תמיד אבל כמעט תמיד.

הגברת הנחמדה נכנסה לחנות וכוונתה כמו כמעט כולם זה לברר ואולי למכור את מה שיש להם ואין להם כבר צורך ואולי זה שווה מיליונים ואולי לא ובכלל לממש זה הסיפור העכשווי לפני שנתפגר. היא התיישבה והוציאה השקיות הקטנות עם הקשר הזה בקצה שלא מאפשר למטבעות לנשום ולא לזוז אבל ככה גם לא נשפכים סתם דברים. היא רוצה לדעת מה זה שווה ואולי לממש את אותן שקיות אוצר. רוב האנשים רוצים לדעת ובהמשך ישחררו הסחורה או יחזירו אותה למקומה עד שהיורשים יזרקו לפח או לא. 

כניסה לשטח ממוקש וטיפשי
ממבט ראשון קלטתי שזה די שטויות ואפילו ללא העגבניות. סתם מטבעות ישראל עלובים של לירה וחצי לירה וגם כמה פרוטות ועוד כמה סנטים ורבעי דולר ודיימים ובכלל דברים זניחים. כן היה שם אפילו מטבע כסף בשווי 15 ש"ח (חמישה עשר שקלים ישראלים חדשים), שזה הדבר הכי יקר שהיה שם. כל העסק לא עסק ואמרתי לגברת את דעתי שתשמור את זה וזהו ושכל השווי אינו כזה המאפשר ארוחת בוקר בבית קפה ליחיד ואפילו במבצע מיוחד. היא הייתה קצת נרגנת ואמרה שהיא רוצה למכור את זה וכמה אני מציע לה. אמרתי שלא כדאי ודי ושתשכח מזה. לא כל דבר חייבים למכור. היא התעקשה ואמרה שהיא רוצה למכור את זה ושלא אנהל אותה ואת החיים שלה. והנה הטעות הנוספת שהגבתי ולא אמרתי פשוט "תודה אבל אני לא מעוניין ושוב תודה וגם סליחה" ובמקום זה אמרתי לה אולי 40 ש"ח להכל ובכל זאת אין לי עניין ודי. ואז היא אמרה אבל לפני כמה זמן מכרתי מטבע אחד בשבעים ש"ח. לא בדיוק הבנתי ושאלתי איזה מטבע? משהו מפה כמו שיש לך או משהו אחר? היא אמרה שהיא לא זוכרת איזה מטבע אבל זה היה מזמן אבל היה שבעים ש"ח ואפילו שלמים. ראיתי שאנחנו מצויים במקומות שונים ולא הגבתי ופלטתי שמאד חם היום וזה משפיע על כולנו. הגברת קמה ואספה את השקיות הממש דקיקות שלא נפתחו כי היו שקופות כמו הניילון והכניסה לתיק שלה שהיה ממש לא משהו. גם היא הייתה לא משהו ובכל זאת כשקמה אמרה ככה בסוג של יריקה וזלזול "איזה מזל שאני לא צריכה לחזור לפה..." האמת משפט מפתיע וממש דוקר ואפילו מאד מוצלח ומעניין אם היא המנדופה המציאה או השאילה מאחרים. הייתי מופתע אבל ממש לא מובס ולא נשארתי חייב ואמרתי "חבל באמת שהגעת בכלל ...בחום הזה". היא יצאה עם התיק שלה וכולה מרירות ורטינה עם זלזול. היה כזה שקט מתוח עד שדימה הסתכל עלי וביחד פרצנו בצחוק עם דמעות ונדמה לי שיצא לי אפילו פיפי. 

ומה לגבי פרצלינה? הסיפור על פרצלינה יחכה לפעם אחרת.