יום חמישי, 26 בפברואר 2015

הכמעט שטרות של פאול קור

כסף זה משהו שמדבר לכולנו ויש אנשים שמוכנים לעשות כמעט הכל ואפילו יותר מהכל בשביל כסף ונספחיו. מי שהמציא את הכסף הוא כנראה גאון ויש מצב שהוא נהיה למליאן למרות שבכללי כסף זה הדבר שעושה המון בלגנים ובהמון מקומות. מי בעד ביטול הכסף? מי בעד חיסול הטרור?

מרוץ החיים על פי אחי לוינשטיין

חלק גדול מהאנשים בעולם בכלל לא עושה עניין מכסף מזומן. למה שזה יעניין מה קורה על אותה פיסת נייר המחליפה ידיים? למה חשוב לדעת בכלל מי הן הדמויות או הסצנות בכללי המופיעות שם?  זה שמישהו מאד השתדל והתאמץ להביא סיפור על חתיכת נייר מתבלה, עוד לא מצדיק את זה שאנשים יתענינו למה התכוון מי שעשה אותם ומה מסתתר מאחורי השטר. לא תמיד חייבים לגלות עניין בכל דבר. אומרים שלכסף אין ריח אבל כסף זה דבר מלוכלך וחייבים מים וסבון אחרי התעסקות בדבר הזה.
יש המון מידע חשוב ובלתי חשוב בכסף נייר ובכל העולם. כנראה שהדבר הכי חשוב בכסף זה שהוא יודע לעבוד כשצריכים אותו, כלומר שהוא כזה המאפשר לנו לקנות דברים ואפילו חיים של אנשים אחרים, אבל הרגשת הבטחון חשובה יותר ורק על זה מגיע פרס לממציא הכסף. האם אנשים עשירים הם שמחים יותר או דכאוניים פחות? אני לא יודע לענות על השאלה הזו, למרות שיש מצב שאני מוצא עצמי טוען לעצמי ולהגנתי שסכום כזה וכזה היה פותר לי המון בעיות, אבל מיד אני מבין שהדבר הזה אינו מדויק. תמיד צריך עוד. למה יש סיכסוכים על כסף גם כשיש לכל הצדדים ממש הרבה ואפילו המון? מי יודע למה סופרים כסף ואפילו פעמיים? כמה כסף צריך בן אדם ממוצע במרוץ חיים ממוצע ובמקום ממוצע בישראל?
היום בכלל לא נדבר על סוגיות שכאלה, כי היום נזכיר בקטנה משהו שכמעט והפך לכסף, והכמעט זה כמו "כמעט בהריון" אבל בסוף לא יצא כלום ורק על הכמעט הזה נספר מעט ואפילו הרבה. תזכרו שעל כל דבר שיצא לפועל יש הרבה שלא, ועל כל זוכה יש רבים שכמעט. בוא נראה את מפעל הפיס מאמץ את המוטו הזה! 

לירה ישראלית אחת הצעה של פאול קור בסגנון קוביסטי 1954

עולמם של אספני הדברים הלא נחוצים וכאלה שכמעט והיו לדבר האמיתי
בעולם שלנו של אספני הדברים הלא נחוצים, יש הרבה שמוכנים לאסוף כמעט כל דבר. יש דברים שכמעט והפכו לדבר האמיתי, ולעיתים הופכים לכוכבים מבוקשים, כי יש מהם מעט מאד ולעיתים גם המעט הזה הוא בקושי רב. אספנים הם עם מוזר שתמיד ימצאו מה לאסוף ותמיד אבל תמיד הדבר יהיה מגובה בהסבר. זה ממש מזכיר לי מישהו שנתפס עושה מעשה מוזר ותמיד יהיה לו הסבר שיש בו משהו סביר אבל כולם יודעים שזה אולי סביר אבל הבנאדם הזה ממש לא. אורי סביר ממש לא בסיפור הזה, אבל אני יודע על יותר מפוליטיקאי אחד בקטע של אוספים ולא רק של עטים. 

שטרי הכסף שהוכנו ולא הונפקו שלמה טפר

בשנים האחרונות אני עד לתופעה של אספנות של דברים שהיו בעצם הצעות וסקיצות ובסוף נשארו במגרה ולמזכרת. לפני כמה שנים הייתה תערוכה על הכסף הישראלי הכמעט ראשון שלא היה. נדמה לי שזה היה בשנת היובל למדינה. אני זוכר את התערוכה הזו במוזיאון ארץ ישראל, עם האוצרת סיסיליה מאיר, והפתיחה החמודה עם vip למיניהם שחלקם אפילו רצו להתחכם ויצא להם ממש הפוך. אז גם נחשפתי לעולמנו הקטן, בו דמויות עלומות מהעבר, עולות וצצות מתהום הנשיה והכל רק בגלל אותו כסף מפעם שבסופו של יום לא נולד בכלל. יוסי שחם כתב על כך וזה הקישור אצלי באתר http://goo.gl/0fLrgK
האספן שלמה טפר מראשון לציון, מגלה דבקות עילאית במטרה. מזה זמן ובמיוחד בשנים האחרונות רואה חשבון טפר, מצוי במרוץ אחרי פריטים שכאלה. טפר אפילו כתב ספר שלם בצבע אדום, על שטרות הכסף בפלשתינה וארץ ישראל שהוכנו ולא הונפקו. יש גם מצגת יפה ברשת ואני לא יודע איך מביאים לזה קישור.
נכון יש גם לוקשים ובעברית לעם זיופים מתחכמים ומאולתרים, כפי שיש במקומות בהם הפריטים מתחילים להיות שווים הרבה דולרים ירוקים. היום אנחנו לא נעסוק בזיופים ובלוקשים בכלל, למרות שכמעט כולם יודעים ומכירים את המוצרים ומפיקיהם. את פאול קור כפי הידוע לי עוד לא זייפו אבל את אוטה וליש הרבה פעמים ואפילו יותר מהרבה. לדעתי זיוף של יוצר הוא כבוד ליוצר המקורי ובושה למזייף במידה ותופסים אותו. 

פאול ופנינה קורנובסקי

פאול קור מעצב, צייר ומחבר ספרי ילדים שבכלל לא קשור לאבשלום קור 
פאול קור ז"ל עשה הרבה דברים בחייו היצירתיים. רבים רבים מכירים את ספריו עם כספיון הדג ועוד דברים כמו עיצוב פרסומות במגוון תחומים, בולי דואר ואפילו שטרות כסף. נדמה לי שפאול קור הוא המעצב עם הכי הרבה שטרות של בנק ישראל ואני מדבר על סדרת השערים משנת 1975 עם סאלד, מונטיפיורי, ויצמן, הרצל  וככה גם בסדרה הבאה עם השקלים משנת 1980.

בנק ישראל סדרה עיצוב פאול קור עריכה אפי שחק

היום נספר במשהו על הכמעט שטרות של קור ואנחנו חוזרים אחורה בזמן לתחילת שנות החמישים. פאול קורנובסקי הוא עולה חדש מצרפת שעבר את השואה נשוי לפנינה ובהמשך יהיו משפחה עם 2 בנים מוצלחים לעתיד, אבל נתבקשתי שלא להרחיב בנושא ולכן נקודה. 

זמן ומקום ודברים משותפים
אם לפני כמה שנים היו בוחנים אותי באופן מפתיע וללא הכנה על פאול קור אז התוצאה הייתה ממש לא משהו. את השם של פאול קור שמעתי בשלב מאד מתקדם וזה היה כנראה מחובר לבולים ולשטרות ואולי עוד משהו לא ברור. אילנה שמש (שם בדוי) היא זו שיזמה את ההכרות שלי עם פנינה קורנובסקי אלמנתו של פאול ומי שעושה המון לשימור יצירותיו והנחלתם לדורות הבאים. ככה נמשכתי לראות ולהכיר דברים שבאופן לא מפתיע נגעו גם בעבר שלי, כי אנשים שגרים בזמן ובמקום דומה עוברים ומתרגשים מדברים קרובים ודומים. כאן אנחנו כמעט מגיעים לפרק הקטן והבלתי מוכר של הכמעט שטרות של פאול קור. הזמן 1954 והמקום תל אביב, אבל בשביל לקבל מושג על הזמן חייבים טיפונת רקע מקדים גם על ישראל וגם על פאול קורנובסקי, שנולד בצרפת 1926 ומגיע ארצה ביולי 1948 ממש מתוך אידיאולוגיה פשוטה. הוא לא ידע באופן יסודי על המתרחש בארץ. פאול חווה את מלחמת העולם השנייה, כשאביו נספה באושוויץ והוא שומע על הקמת המדינה הצעירה מדינת ישראל. הוא הגיע ארצה במסגרת המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), אחרי שהיה במחנה "דפנה" של ההגנה במרסיי. 

ראש הנקרה עדיף על הדרום
בחודשי החורף 1948 חלה הסלמה ניכרת בקרבות ארץ ישראל והבריטים שעדיין שולטים בארץ מנסים לשמור על הסדר אך ללא הצלחה יתרה. בקיץ 48 צה"ל מתחזק ופאול מגיע ארצה, עם קבוצת עולים מצרפת שעבורם ארגנו מחלקה צרפתית. רובם נשלחו לנגב ושם גם מצאו את מותם מול המצרים. פאול למזלו נשלח לראש הנקרה וככה כנראה ניצל מגורל חבריו. 
פאול שהיה מלומד מאד ואינטיליגנטי, דובר אנגלית וצרפתית באופן מושלם, שמע חדשות כל שעה. עוד בהיותו חיל הוא מציע עצמו לעבודות גרפיות בכל משרד ממשלתי ואזרחי וככה מתחיל הקשר עם פנינה. 
"אני פנינה, הכרתי אותו בצבא. הייתי סמלת חימוש ובמשרד על ידי ביפו, עבד בחור צעיר (פאול) וראיתי שהוא מצייר חלקי רובים ושאר ציוד מלחמה בדפי הסבר וחוברות עבור חיילי ישראל. פאול לא ידע אז עברית בכלל ואני התנדבתי ללמד אותו עברית מתוך הספר "עברית לעולה". המשפט הראשון שלימדתי אותו היה "טובה סבלנות גם במסעדה". בהמשך 1950 פנינה ופאול מתחתנים ואנחנו  מתקרבים לשנה שבה הסיפור שלנו עם הכמעט שטרות. פאול גרפיקאי פעיל ודינמי וגם שותף בחברות "תג" לשלטים וגם  במשרד לעיצוב גרפי ותערוכות של "גרונדמן-זק-קור". בנק ישראל מבקש מאנשי מקצוע הצעות לשטרות. סביר להניח שהיו גם הנחיות ברורות ואפילו מה צריך להיות שם בכללי, גם בצד הפנים וגם בצד הגב. הגעתי למסקנה הזו כי גם בהצעות של פאול וגם בשטרות שזכו להיות מודפסים, רואים הרבה דברים משותפים כמו המקומות הגיאוגרפים, העתיקות הארכיאולוגיות והדמויות היצוגיות בכללי.  

הכמעט שטרות של פאול קור

הצעה לשטרות של פאול קור 1956 צילום ועיבוד אליעזר מורב

פנינה מספרת שבשנת 1954 היו הסקיצות של פאול כבר מוכנות. "אני שוחחתי איתו הרבה על ההיסטוריה הישראלית, על בניין הארץ, יבוש ביצות ואפילו על מכון ויצמן, שהבת דודה שלו רחל סטנהיל עבדה שם. כל הדברים האלו היו אמורים לעזור לו להבין טוב יותר את הדרישות של אותה ועדה, עם הנושאים האמורים להופיע בשטרות. הרקע והטכניקה של ציורי השטרות של פאול היה מסגנון הקוביזם. עד היום אני נפעמת מזה שמרדכי ארדון הצייר הידוע שהיה חבר חשוב בוועדה אמר לפאול בזו הלשון: "הקדמת את זמנך". למה פאול לא זכה? אני לא יודעת!
פאול קור בא מפריז, הקוביזם היה כבר סגנון מוכר, מקובל ונפוץ. מרסל ינקו ב 1917 צייר אולם ריקודים בציריך בסגנון קוביסטי. ג'ורג' ברק ופבלו פיקאסו בוודאי שציירו ב-1909 וב-1914 בסגנון זה. ב-1914 התנועה הקוביסטית הייתה מאד דומיננטית בפריז. היה לה גיבוש חזק. ארדון בוודאי שהכיר את הסגנון אבל זה לא עזר לפאול. 
אחרי שצייר את שטרות הכסף, הצעתי לפאול שינסה להציע ציורי שטרות למדינות אפריקה המתעוררות. פאול סירב ונימק בכך שציורי שטרות כסף מורכבים משני עיקרים חשובים. הראשון הוא היסוד הפנימי והוא היחס למדינה, לאנשיה והנעשה בתוכה והדבר השני הוא היסוד החיצוני והוא הסגנון. בקיצור פאול לא הסכים, סוג של לוקאל פטריוט."
ב-1971 החל שוב סיפור של הנפקת סדרת שטרות חדשה בבנק ישראל. פאול קיבל מכתב סודי ביותר על הכוונה להחליף את שטרות הכסף שהיו במחזור. מכתב זה היה כתוב בכתב יד על נייר קטן ופנימי של בנק ישראל. בפעם הזו השטרות של פאול הם כבר לא כמעט ואפילו זכו להיות פעמיים כשהלירות הופכות לשקלים. אז לפאול קור יש גם כמעט שטרות וגם שטרות אמיתיים ובלי כמעט. יגעת ומצאת תאמין.

איך בנק נולד?
בנק ישראל נולד בשנת 1954 וזה היה תהליך טבעי למדינה צעירה. האבא והאמא של בנק ישראל הם בעצם משרד האוצר ואולי משרד ראש הממשלה ולא בטוח מי פה בתפקיד האמא. הם גם אלו שהיו אחראים לכסף של מדינת ישראל עד עכשיו. מהרגע שיש בנק ישראל הוא זה שיהיה אחראי לכסף שכולנו משתמשים בו בשוטף. אם יש לכם טענות או תשבחות באשר לכסף אז ישר לבנק ישראל, כי יש לדעת שבנק ישראל הוא מוסד עם עצמאות מלאה. אם יש לכם אוסף שאתם רוצים לתרום אז תדעו שאסור לבנק ישראל לקבל מתנות, תרומות ועוד. כן יש להם מספיק כסף אמיתי לשלם את המחיר הנכון. מי יודע מה זה מחיר נכון?

נופי הארץ תוצרת  Thomas de la Rue
בנק ישראל מוביל את תהליך הנפקת השטרות מהיום שהוא נולד והסדרה הראשונה מטעמו היא זו של שנת 1955 ואפשר גם להגיד סדרת הנופים. כל שטרות הכסף נושאי תמונות נוף מארצנו הקדושה. חמש יחידות יפות לטעמי עם עיצוב ממש בסדר והכל נעשה בחו"ל כחלק מהזמנה אצל תומס דה לה רו אנגליה וככה יש לנו סדרה שכולה בעצם תוצרת אנגליה. אגב בתמונה המצורפת של הספר של שלמה טפר, ניתן לראות את השטרות של סדרת הנופים, אבל שם יש כיתוב חריג ונדיר של בנק לאומי וככה ניתן להבין ששטרות אלו כבר נולדו כרעיון בימי בנק לאומי כלומר טרום בנק ישראל בשל היותו של בנק לאומי כבנק שדאג לכל הסידורים הכספיים של האוצר והשם לאומי, לא היה סתמי. הצד האחורי של השטרות כולו מופשט ויש הטוענים שהציבור לא אהב זאת ולכן בנק ישראל כבר עם מחשבה לתכנן את השטרות הבאים והתהליך הזה הוא לא משהו חפוז וזריז.

פעם ראשונה של בנק ישראל עם עבודה עברית
החלפת שטרות בכל מקום בעולם החופשי זה סיפור שלוקח זמן ולא רק זמן. בנק ישראל נערך לראשונה לתהליך מורכב ומסודר, של הכנת שטרות כסף והפעם העבודה אמורה להיות משלנו, כלומר העיצוב אמור להיות של גרפיקאים משלנו. פה בעצם מתחיל הסיפור שלנו עם הכמעט כסף של פאול קור. מכיוון שאני עצמי נולדתי רק בשנת 1958 אין לי ידע אישי ממקור ראשון על סיפור השטרות הזה. את רוב שאכתוב פה, אשאיל ללא תמורה ממקורות נוספים כמו קטלוגים וסיפורי אחרים. את הסיפור של פאול קור נדמה לי שלא תמצאו במקום אחר ולי נודע כל העניין מפי פנינה קורנובסקי אלמנתו של פאול.
עם הזמן יוצאים החוצה יותר ויותר סיפורים ונתונים לגבי דברים שקרו בעבר, וזה לעתים מלווה במסמכים ועדויות כתובות ומצולמות וזה המקרה שלנו. פנינה הביאה לידיעתי את הסיפור הזה וככה גם אתם תכירו משהו על הקורה מאחורי הקלעים של הכנת כסף ונדמה שחלק מזה שריר ובריר וקיים גם היום. כילד קטן  אני זוכר נהדר את הכסף הראשון של חיי וזה כאמור הכסף של סדרת הדמויות מ-1960. 
ניתן לראות באתר של האחים שמיר את השטרות הנ"ל ואפילו אלבום סקיצות שנמכר ממש לאחרונה במכירה פומבית של קדם בית מכירות.

נדמה לי שרבים ואולי כולם זוכרים את הכסף הראשון שהם ראו והשתמשו. זה הכסף הראשון שראיתי בחיי ואני זוכר אותו היטב ולא שום דבר קודם לכן. אני זוכר את אבא שלנו מגיע הביתה אחרי יום עבודה במונית עם הפדיון של אותו יום והוא סופר אותו ואפילו עם הרטבת האצבעות מהלשון. הרבה אנשים בעולם מתרגשים מספירת כסף מזומן. תעלומה פסיכולוגית מבחינתי ובעצם הדבר הכי מובן שיש.

בנק ישראל סדרת הדמויות עריכה אפי שחק 

יגאל ארקין מספר וכותב על סדרת הדמויות של האחים שמיר ויעקב צים
"סדרת הדמויות הסדרה השנייה 1959 מתוך ספרו של יגאל ארקין השטרות והמטבעות בישראל 1927-2006 בעקבות אי שביעות רצון של הציבור מעיצוב צד הגב של סדרת השטרות הקודמת, סדרת הנופים, שנשאה דגמים מופשטים, הוחלט להנפיק סדרת שטרות חדשה. הפעם הוקמה ועדה ציבורית ובה שופטים, אמנים חוקרים ואנשי רוח, בראשות הארכיאולוג יגאל ידין. הרעיון היסודי בעיצוב הסדרה החדשה היה "ישן מול חדש": לגב השטרות נבחרו נושאים ארכיאולוגיים מעתיקות היהודים בארץ כשרידי בית כנסת, בתי קברות ומגילות גנוזות, ואילו לחזית השטרות נבחרו דמויות המייצגות מגזרים שונים בחברה הישראלית: החיילת מייצגת את הנח"ל וההתיישבות.
הדייג מייצג את התפתחות הדיג והימאות.
הבנאי מייצג הבנייה והתעשייה.
המדען מייצג את המדע והמחקר.
העלם והעלמה-החלוצים-מייצגים את מיזוג הגלויות והחלוציות.
הדמויות שהופיעו על השטרות הופיעו גם בסימן המים. הסדרה שהחליפה את קודמתה, הוכנסה למחזור בהדרגה בשנים 1959-1960." תודה ליגאל ארקין. 

בנק ישראל מחמיא בהמחאה לפאול קור

תחרות עם כמה שלא זכו וגם כאלה שכן
עולמנו מלא תחרויות. חלק מהתחרויות ממש מסודרות ויש לזה שמות ממש נחמדים ואפילו בעברית. יש הצעות ויש מכרזים ויש אפילו סתם תחרות. ככה גם בתחום העיצוב בו לעיתים קרובות גופים שונים מבקשים מכמה יוצרים להגיש הצעה לכרזה, לוגו ויש עוד המון דברים. הרבה אנשים מגישים הצעתם ובסוף בוחרים רק בדבר אחד, או קצת יותר מזה וככה גם במקרה השטרות של בנק ישראל. מי שלא חווה אכזבה מסוג זה לא יבין זאת לעולם. יש הרבה יותר לא זוכים מאשר אותו זוכה אחד שמח או שלושה. גם במקרה שלנו מי שזכה היו האחים שמיר וגם יעקב צים שהיה יחד איתם. את יעקב צים הכרתי ממש בסדר והוא נהג לבקר בחנות, וכמעט תמיד זה היה כשרצה לרכוש את המטבע של ירושלים 1968 שהוא עצמו עיצב וגם אני מאד אוהב את המטבע הזה. אני אוהב את עבודותיו של יעקב צים יליד 1920 ומאחל לו בריאות ונחת.
פאול קור לא בין הזוכים אבל בנק ישראל מחליט לרכוש את אחת מהסקיצות שלו ומצרף המחאה על סך 700 לירות. כתוב במכתב שצורף להמחאה שזה חלק מהמכרז. אני מבין שהיה במעשה זה סוג של ניחומים וגם עידוד והערכה. אני לא יודע להגיד מה ניתן היה לקנות בכסף הזה בשנת 1956 ואפילו לא מה זה שווה היום לו הכסף הזה היה יושב בתוכנית חסכון, או אפילו כמה גרם זהב ניתן היה לקנות בזה ואילו מניות טובות היה כדאי לקנות באותן 700 לירות. אני יודע רק שלירה אחת כחולה של הדייג במצב חדש שווה משהו כמו 5 ש"ח ואילו חצי לירה חיילת במצב חדש שווה יותר מכפול ובטוח שיש ם הסבר אבל לא כעת בבקשה. יש המון התחכמות בכסף של פעם ומה היה קורה לו לסבתות של נגידי בנק ישראל היו הרבה דולרים ירוקים.

תודה לאליעזר מורב ולאפי שחק 

יום שבת, 21 בפברואר 2015

על חרציות וקרציות

דובי קלמי מצלם חרציות או אולי סביונים אבל כולם צהובים
חרציות או בעצם סביונים של דובי קלמי צולם ביום חול ללא חשש של חריץ

דובי קלמי שוב אשם. בעצם זכאי לתודה וברכה והכל בשל תמונה חמודה של חרציות ואפילו צהובות עם רקע ירוק וזה לא דולרים בכלל. חברים תפנימו בבקשה שכסף זה לא הדבר הכי חשוב ויש עוד השקעות טובות. פרחים אמיתיים זה נהדר ותמיד נאחל ונקווה שבחיים עצמם  ולא בבית החיים.
אמא שלנו מאד אהבה פרחים וצמחים ובשלל צבעים ונדמה לי שהעדיפה יותר את האדומים והורודים ופחות את הצהובים אבל זה טעון בדיקה חוזרת. בעצם זו עובדה מוכחת מהעבר. פרחים זה דבר נהדר ולא מפלסטיק בבקשה. תמיד לחרציות שקונים בחנות פרחים יש כזה חוט מתכת תומך הלופת את הגבעול בעדינות ומשאיר את החרצית זקופה גם כשהיא כבר נובלת. אחלה רעיון לחיים ושווה לעשות אדפטציה לחיים עצמם. גם סתם התאמה זה בסדר.

חרציות בראש העין

חרציות בהמון מקומות וגם כריזנתמה בחנות פרחים זה בסדר
כשאני רואה חרצית או אולי זה חרץ ממין זכר אני מיד נזכר בקטע עם אמא שלנו ואפילו קטע משעשע/מעציב ואולי יש פה יותר מזה, אבל אני מציע לכם לא להפריז בחשיבות של דברים קטנים ואיזוטריים למרות שאלוהים חבוי שם וקשה להוציא אותו לבחוץ. האם האלוהים שלנו הוא זכר או נקבה? אני למדתי פעם שההתחלה של האלוהות שלנו הייתה התחלה ממין נקבה וככה היא הוצגה ובהמשך העסק התהפך. אני בטוח שאתם סבורים שאני מסתלבט אבל אני נשבע בספר התורה של החרציות שככה פעם הסבירו לי וזה היה פרופסור מכובד לתיאולוגיה. אבא שלי הסביר לי הרבה פעמים שאסור להישבע אפילו לא על האמת.
פעם היו המון חרציות בהמון מקומות ואני לא חושב שזה היה פרח מוגן מעולם, למרות שלך ותדע מה ילדי הפרחים האלה באמת זוממים. צא לנוף אך אל תקטוף!
גם היום תמצאו חרציות בהרבה מקומות, אבל הרבה פחות ובכל זאת בראש העין שלנו יש הרבה מאד מקומות עם חרציות ואולי זה בעצם סביונים גדולים כפי שאמרו לדובי קלמי יודעי דבר ואולי בתמונה שלו יש גם מזה וגם מזה. אפשר גם להגיד כריזנתמה ומבחינתי כריזנתמה זה שם עדיף כשקונים חרצית מתורבתת בחנות פרחים. מי זוכר את אבא של לימור ספרדי מהפרחים בדיזינגוף? יש הרבה חנויות פרחים עם בעלים ממוצא פרסי ושמתי לב לעובדה הזו די מזמן ומעניין אם אפשר לעשות כסף מהמידע הזה? מפרחים אפשר גם אפשר ותשאלו את רונן מפרחי גורדון שאסף בולים ושטרות כשהיה קטן והיום בלי עין הרע משחק אותה בגדול ועל אמת ואין כמו עבודה רצופה ונאמנה עם פרחים וטבע בשביל הנשמה. גם הקופה פורחת.

הר הפוג'י עם הרבה חרציות

יפן בחרה בחרצית כפרח הלאומי ממש מזמן וזה מופיע על המטבעות בלי סוף ולא רק שם. מזל שכותבים פוסטים וככה לומדים מה שראינו מזה שנים ולא ידענו שזו חרצית על אמת וביפן יש אחלה פרחים למרות שמעולם לא הייתי שם ויפן זה משהו מיוחד ובכל דבר. אפילו נומיסמטיקה יפנית.
לאסוף מטבעות יפנים זה סיפור מורכב כי צריך הרבה כסף והכל שם יקר. אפילו המטבעות הפשוטים והזולים הם באופן יחסי יקרים ובכל זאת אני לא מחליף את הטויוטה שלי בשום רכב אחר ויש לי סיבה עיקרית ואין לחרצית שום קשר לזה.

מאה אלף יין 1990 עם חרצית במרכז

אמא קרציה? או תפסיקי לקרצץ כבר
פעם אמרתי לאמא שלנו קרציה. כן קרציה וזה היה כנראה אחרי שאולי התעקשה על משהו או ששוב בקשה ממני ללבוש פולוור שזה סתם סוודר אבל יותר מתוחכם ואולי זה היה בשל משהו אחר כי פולניות טובות תמיד אומרות משהו שלילדים שלהן נשמע משהו מרגיז וממש כמו דבק המסרב להיפרד. אחינו הספרדים אומרים לזעה שזה דבק ובשנים האחרונות הפך למותג לשוני כלל ארצי ובהרבה עדות.
אז אמרתי לאמא משהו כמו קרציה ואולי משהו כמו "מספיק כבר לקרצץ!"  והיא שמעה את המילה הזו כנראה בפעם הראשונה ולא הבינה. אני בטוח שזה היה כשכבר הייתי נשוי ובכל זאת אמא תמיד מרגישה שהילד הזה הוא שלה והאישה שאיתו תקבל כבר את שלה בגלל שגזלה לה את הילד הקטן והחמוד שלה.
אמא הרגישה שקרציה זה משהו לא טוב ואני לא הסברתי לה כי לא רציתי ואולי רציתי לחזור בי, אבל היא כבר הבינה שזה משהו לא טוב אבל עדיין לא קלטה במלואה מה זה המילה המשונה הזו קרציה והיא אפילו רשמה את זה על מנת שלא תשכח ותיתבלבל עם משהו אחר וכמו שתמיד נהגה עשתה לה פתק קטן לשאול ולברר מה זה בדיוק קרציה כי הבינה שאני כבר לא אגיד לה. לאמא הייתה שיטה לרשום דברים ובדרך כלל זה היה על סרט נייר שהיה מחובר לבובת עץ קטנה שהשכנים שלנו לבניין בסוקולוב היו מיצרים בחדר האחורי בעבודת יד. אלו היו זוג פולנים בשם ביאנקה
סביר להניח שגם רניה אחותה התאומה לא ידעה בדיוק, למרות ששתיהן דיברו עברית ממש בסדר אבל הן לא נולדו בישראל והעברית שלהן לא הייתה כמו של אליעזר בן יהודה ואפילו לא ביאליק והרבה פחות טובה משל אבא שלנו שבטוח ידע להסביר ביידיש ואולי גם בפולנית מה זה קרציה ואולי גם הוא לא ממש רצה. בקיצור מה עושים ברגע זה? ממתינים אבל אמא לא שוכחת שהיא חייבת לברר מהי או מה זה קרציה ואפילו בעברית. 
ו
רינת הנכדה הראשונה מחדרה הירוקה עם סבתא

מי זו היא ואיך קוראים להיא ולמה היא זה לא באמת שם אמיתי לאמא
אמא שלנו הייתה רגישה למילים חריגות. זה לא שהיא הייתה מאד עדינה בלשונה ורק מתק שפתיים ונופת צופים היו על לשונה ומי שהכיר אותה ידע שגניה לידרמן לבית הלפרן מסקרז'יסקו קאמיינה שבפולין יודעת לפתוח את הפה אבל רק כשצריך על אמת. היא קראה לזה "בגרופ" או "לתת בגרופ" או "נתתי לו בגרופ" שזה אומר ביידיש נתתי לו באבי אביו או לימדתי אותו לקח או אפילו מנה מנה שלא ישכח מאיפה הוא בא ולאן פניו מועדות.
יש ביידיש קללות מאד חזקות ובלי בכלל ליכלוך ובפולנית יש ממש קללות נוראיות למרות שפולנים נחשבים לאנשים מאד מנומסים. האמת שהמילה שאמא שלנו הייתה הכי רגישה אליה הייתה המילה המאד מפתיעה והיא היא כן פשוט "היא". תמיד האשימה את אבא שהוא קורא לה היא ולא מציין את שמה הידוע גניה וגם גולדה זה בסדר או סתם אישתי ואפילו ביידיש או בפולנית. כשרצתה לגעור באבא וגם בי אמרה "לא קוראים לי היא. קוראים לי גניה או אמא של קובי ואפילו סתם אמא אבל לא היא. מי זה היא? מי זה היא בכלל ואיפה היא?"
אז אחרי שמישהו הסביר לאמא שלנו מה זה בדיוק קרציה ואולי אפילו ביידיש היא הבינה שזה היצור הזה שמצוי ודבוק לכלבים ומוצץ את הדם בשביל להתקיים בעצמו וזה ממש מעליב ואין דבר כזה אמא קרציה בשום מקום בעולם. תזכרו גם בבקשה ממה נפטר מאיר אריאל המוזיקאי שהיה פעם שכן שלנו בשכונה ברחוב הירקון ואהב לאכול אצל ציון שניצל ואפילו כתב על זה אחלה שיר 'אצל ציון'.

האם בשואה היו קרציות על אמת או שאלו היו סתם פישפשים? אומרים לי פה במיסרון מיד ושם בירושלים "שגם וגם" ואני לא מתווכח עם יד ושם על שום דבר למרות שלא לעולם חוסן.
היא (שוב טעיתי) כלומר אמנו היקרה כבר נתנה לי את הבגרופ שלי ואיך העזתי ככה לקרוא לאמא קרציה ואני האמת הבנתי שטעיתי אבל המציאות חזקה מכולנו ודיבור שיוצא מהפה לא יכול להיות מוחזר והתנצלות זה דבר נפלא אבל מוח יצירתי ואולי גם מתחכם וטיפשי כופה עליך הסדרים אחרים. אז אמרתי לאמא ששוב היא טועה והיא לא שמעה טוב (כמו רבים ממשפחת הלפרן) ואני אמרתי חרציה שזה שם של פרח ממש כמו חרצית אבל חרציה שזה לא קרציה אבל ממש דומה. האמת לא נראה לי שאמא שלנו קנתה את החרציה הזו ואולי הבן שלה הוא סוג של חרציה/קרציה.

סבתא וסבא ואנחנו בירקון והרבה חרציות בצד ולא רואים

יום שני, 16 בפברואר 2015

יום שני, 2 בפברואר 2015

שגרירי המתכת והשגריר הנפוח

גר בירושלים ועובד בפריס

ירושלים פאריש של אליעזר מורב

פעם בכמה זמן אני נזכר בו ואין לי שמץ של מושג כיצד זה קורה למרות שזה ממש לא מסובך במידה ובודקים את הפרטים במדויק ואפילו ככה סתם אחד ועוד אחד. הוא כבר איננו ולכן לא בא לי לנקוב בשמו למרות שזו יכולה להיות חידה נחמדה אבל אני מבטיח לא לאמת או להכחיש כל תגובה שלכם. גם ישראל נהגה לעשות ככה במקרה הצורך.

פולני נפוח מעצמו ואולי מעוד דברים
מעולם לא ראיתי את כבוד השגריר בכבודו ובעצמו, למרות שכולנו ראינו אותו על המרקע המכובד עם לבושו המוקפד ושפתו המצוחצחת. הוא היה פולני מהזן הנפוח כלומר אחד שכל הוויתו ואורך התנהלותו היו נפוחים. הוא החזיק מעצמו וכנראה שהיו לו סיבות טובות ואני לא בטוח שהפנמתי זאת. מסתבר שהיה לו קשר משפחתי עקיף לנושא המתכתי ואפילו אוסף שביקשו ממני להעריך את שוויו ואולי בהמשך גם לקנותו.
אני הייתי מוכן לעשות זאת בטלפון חינם אין כסף ולא לבזבז זמן במסע לבירתנו ירושלים כי חשתי שפשוט לא בא לי להתעסק עם הדבר הזה. כן פשוט ככה וחבל להיכנס לפילפולים והשמצות מיותרות ובלתי מבוססות של סוחר מטבעות המחזיק מעצמו ומחרותו המקצועית.  
מותו המיסתורי משהו השאיר רק נפיחה שקטה, כי במשרד החוץ בחרו לשמור על שקט דיפלומטי. יצחק לאור כתב עליו אחלה קטע בעיר הלוויתן ושוב תודה לאלון מליס שהביא הדבר לידיעתי ואפילו הבאתי את הדבר במלואו באחד הפוסטים. גם שם אין את השם המפורש.

ירושלים ופריס מדליה  מדליה להענקה רשמית, תשנ"א 1990
ערים עם עבר ארוך ומפואר, עם השפעה מכרעת על מהלך ההיסטוריה האנושית, ועם קסם מיוחד, שתי ערים עם נשמה. פריס, עיר האורות, עיר תוססת, המעניקה השראה יצירתית וחופש מצפון והבעה. מבקרים בה מיליוני תיירים כל שנה באתריה המפורסמים: מוזיאון הלובר, שדרות השאנז' אליזה, שער הניצחון ומגדל אייפל. עיר שעמדה במוקד המהפכה הצרפתית ופעילותה ניכרת בכל תחומי הדעת האנושית.ירושלים, עיר הרוח והחכמה, עיר שיש לה מקבילה בשמים, "ירושלים של מעלה", שבה מוצא אדם דרך לשוחח עם בוראו. לעם ישראל אין תחליף לעיר הזאת, דוד המלך בחר בה כבירת ישראל, ושלמה בנו בנה בה את בית המקדש. סגולותיה הוכרו ע"י כל הדתות ורבבות צליינים עולים לירושלים לראות, להתרגש, להתפלל, ולחוש קרבה לבורא עולם. יום יבוא ויתקיים בה ייעודה המלא, עיר השלמות והשלום.
פני המדליה אתרים בירושלים: הכותל המערבי, החומה הרחבה מהתקופה הישראלית הקדומה, הבית השרוף, יד-ושם, הכנסת, מוזיאון ישראל וכיפת הסלע. מעל האתרים, הקשת, שהייתה חלק מבית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי. היא מסמלת את החורבן, אך מבשרת נחמה, התחדשות ושלום כמו הקשת בענן. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "ירושלים JERUSALEM".
גב המדליהחמישה אתרים המאפיינים את בירת צרפת, מימין לשמאל: כנסיית נוטר-דאם, כנסיית הלב הקדוש, האקדמיה הצרפתית, מגדל אייפל ושער הניצחון. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "פאריש", (לפי הכיתב המסורתי הנהוג מאות בשנים, ע"י יהדות צרפת) וכן "PARIS".עיצוב הפנים – נתן קרפ. הגב – ז'ן-פול לותרינגר.גלף צד ירושלים – קרצ'מר. צד פריס – המיטבעה המלכותית בצרפת.מיטבעה: ארד/טומבק וכסף – קרצ'מר. זהב – קרדיט גולד. מתוך אתר החברה הישראלית למטבעות ומדליות בע"מ.

 שגרירי המתכת של דוד גרין
הכל חזר אלי כתוצאה מהמדליה הזו שטיפה איך לומר לא ממש משלנו למרות שהיא ישראלית לכל דבר. הקונוטציה הראשונה הייתה אותו שגריר נפוח ונשכח, ומהצד השני קפץ לו המושג שגרירי המתכת של האיש שהיה פה כשפרצה המדינה. המושג שגרירי המתכת עשה לי את זה ולעיתים נפלאות דרכי השם והמוח האנושי ואני מדבר כעת רק על שלי. 
שגרירי המתכת הוא מושג אותו טבע דוד בן גוריון הידוע, שהיה ממש בסדר לדעתי מהרבה בחינות, אבל היום רק בנושא שגרירי המתכת והכוונה הייתה לאותן פיסות מתכת עגולות שיש המכנים אותם ואותן בשם מטבעות, מדליות ואפילו סתם מדליונים.
היחידה שהוקמה אז הייתה יחידה קטנה שהפיקה את אותן פיסות מתכת. מי שהיה ההוגה והמנוע הראשי היה אחד בשם טדי הראשון או אם תרצו טדי קולק ואני כבר מכיר לפחות תגובה אחת של מישהו השומע את השם הזה וכמעט נחנק ויגיעו גם השמצות אז נחכה ונראה ואני מתעלם. טדי קולק מבחינתי היה עשר ואפילו בעצמו אספן לא קטן. את המשמיצים כאמור תעזבו. איפה טדי הראשון ואיפה אותו שגריר נפוח? אגב לטדי עשו מדליה עוד בחייו ואני מאד בעד, למרות שמדליות לאנשים בכלל זה מה זה פאסה מבחינתי. 
בן גוריון שמח על הרעיון וכאמור טבע את המושג "שגרירי המתכת" למדליונים תוצרת ישראל, ואני לא מכיר בדיוק את הנסיבות המדויקות לאותו ביטוי וכדאי לבדוק זאת סופסוף ואני זוכר את ישראל צדקה ז"ל מספר זאת לי באופן אישי וכמובן שזה מוזכר גם בקטלוגים הממלכתיים של החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ מנוחתה עדן זצוקלל"ה.
תודה לאליעזר מורב שטרח ועמל על הצילום של המדליה ירושלים פריז, עם עיר האורות ואפילו עם משהו נוסף ומעט פרוותי.

אידה לבנשטיין


פולנים יושבים בחושך בלב דיזינגוף?
אידה זה סרט פולני ואפילו בשחור לבן ובקולנוע שלנו בלב דיזינגוף באמת היה חושך וכולם ישבו בשקט וחלק אפילו עשו ככה עם האף ואפילו ניגבו דמעה ויותר. תמיד יש מצב שסרט יוציא אותך כבחור מושך ובמיוחד מושך באף, ומבחינתי אידה הוא כזה. אני מאד בעד אידה הסרט הפולני, ויודע על ביקורות ממש תוקפניות ובכל המקומות ולכולן יש טיעונים בהחלט שווים. יש הרואים בסרט הזה מניפולציה ריגשית רדודה וצפויה. יש הרואים בו סרט אנטישמי במסווה אנטי דתי נוצרי, ואולי הכל זה הפוך על הפוך ובמקרה הזה, אני פשוט מתעלם ופונה לתחושתי הראשונית ודי. כל אחד רשאי לחשוב ולהגיד את אשר על ליבו ומחשבתו, כי היום נגמרו המלחמות של אז ויש רק הערכות מצב לגבי מניפולציות היסטוריות וריגשיות בכל דבר אומנותי. ככה גם פה לגבי אידה של הבמאי הפולני פאבליקובסקי שחזר ליצור בארץ הולדתו.

בקופות של לב דיזינגוף הכל הולך בנינוחות וביעילות הסרט אידה ida

יש מצב שהסרט הזה יביא אוסקר ובכל זאת יש מספיק ביקורות הקוטלות את הסרט ומהרבה זוויות, ואם תרצו לקרוא מהלא מחמאות עליו ואודותיו אזי תצטרכו לעשות זאת בעצמכם ויש מספיק. אני מאד אהבתי, אז היום רק על הטוב שאני ראיתי וככה גם הבנתי ולא תמיד אני מבין טוב אבל לפחות אני משתדל.
הסרט הזה עוסק בנערה צעירה ויפה בשם אידה אבל השם שלה הוא אנה ממש כמו אנה פרנק וככה גם נבין שאנה היא אותה אידה שפעם נולדה כיהודיה כשרה ואמיתית והובאה למנזר ושם גודלה כשבעצם היא לא יודעת דבר על עברה והנה היא עומדת לפני השלב בו היא אמורה להיות מושבעת וסגורה לכל חייה לבורא עולם וניספחיו. 

השנה 1962 עם אוטו לבן וגם הרבה למות. ואיך אומרים למה בפולנית?
הסרט שלנו מדבר על שנת 1962 כנראה, ואל אותה אנה שהיא בעצם אידה, מגיעה הדודה שלה שהיא שופטת קשוחה, מעשנת כבדה עם פה מלוכלך וגס וגם שתיינית לא קטנה. קוראים לה ואנדה שזה שם סופר דופר פולני. אותה ואנדה האיומה שהיא כמובן גם יהודיה וגם כזו ששפטה אנשים למוות באותו משטר קומוניסטי שהיא חלק ממנו. ואנדה ואידה יוצאות ומחפשות בעצם מה קרה שם באותו הזמן סביב שנת 1944 השנה שנולדה ומשפחתה כולה נרצחה. מה קרה שם בדיוק? מי עשה את זה ולמה אנה נשארה בחיים ומי הביא אותה למנזר ולמה ולמה ולמה? אין סוף למות בעולם ואני יודע אפילו איך אומרים למה בפולנית וזו מילה נהדרת. דלצ'גו? Dlaczego
לא בטוח שהסרט הזה ידבר ממש ממש להרבה אנשים כי ככה הבנתי מכמה שיחות עם אנשים שצפו בסרט, ובכל זאת הסרט הזה מומלץ מבחינתי ואפילו מאד. אני מאד אהבתי ויש לי נימוקים משלי ואולי מעורבות אישית היא זו המחברת אותנו להרבה דברים.

הקטע הכי חזק ולמה מעורבות ריגשית מאד חשובה?
הקטע הכי חזק בסרט לדעתי הוא הקטע בו ואנדה ואידה מגיעות עם רכב לבן (שאני מת לדעת איזה אוטו זה. אולי ווקסהול?) אל אותה משפחה פולנית גויה שהסתירה את המשפחה של אידה לבנשטיין. האבא הזקן כבר על ערש דווי וחקירה אגרסיבית מצד ונדה המנוסה לא מובילה לכלום, כלומר החשד שהוא הסגיר או רצח אותם אינה מוכחת. בהמשך נבין שהבן עשה זאת ואפילו מוביל את ואנדה ואידה אל אותו מקום ביער שם בעומק האדמה עם חפירה עמוקה ומציאת השלדים ולקיחת הגולגלות ועטיפתן לקבורה מחדש.
הפחד של אותו בן שיגלו אותם, גרם לו לעשות את שעשה ואולי גם המחשבה על רכושם ואולי עוד. למה הוא לא רצח גם את אידה התינוקת? כי היא הייתה קטנה ויפה ובכלל לא דמתה ליהודיה, ואולי היו לו עוד נימוקים משלו, כפי שאמר לי חבר כשסיפרתי לו על הסרט ובקשתי הסבר של אחד שלא ראה הסרט, אבל מסוגל לתת הסבר משלו לתופעות אנושיות ואפילו במצבים קשים ונוראיים.
אנחנו צופים בסרט על אידה ומשפחתה ובראשי חולפות המחשבות על אבא שלי במלחמת העולם ההיא, בזמן שהסתתר עם עוד שלושה יהודים, אצל הפולניים הגויים, אמיליה סלודקובסקה ואביה הזקן והעיוור סטניסלב יסינסקי. אמיליה הייתה כבר נשואה והחזיקה את אביה הזקן, שנתן את הסכמתו לאותו מחסה מסוכן ואיום, למרות שהייתה לו סיבה נהדרת לסרב ולהתעלם כי פעם בעבר אולי נגרם לו עוול משפטי. יסינסקי הזקן העיוור אמר "כעת העבר לא חשוב וגורלכם יהיה כגורלנו". אמיליה ואביה זכו להיות מוכרים כחסידי אומות העולם, בעוד שבעלה של אמיליה עמד מהצד ככל הנראה. לא קל לשפוט אנשים גם כשהם פועלים לטובתך וגם כשהם פסיבים. אין איש היודע כיצד הוא היה פועל בנסיבות שכאלה. בתיאוריה הכל אפשרי. במציאות לא הכל אפשרי. מבחן התוצאה אחלה מבחן. אישית לא הייתי רוצה להיות במבחנים כאלה כשהסיכוי שאתה ומשפחתך נהפכים לכאלה שעולים לשמים בשל מעשה עילאי. 

נולד כיהודי ובהמשך הפך לכומר ואיך אומרים כומר בפולנית?  ksiądz
נזכרתי שהסיפור של אידה אינו דימיוני לגמרי, ויש לנו כמה דוגמאות מהחיים עצמם ואני לא יודע אם הסרט מבוסס על משהו עובדתי. 
הכרתי סוחר מהתחום שלנו שהיה ילד שהוסתר במנזר בתקופת מלחמת העולם ואולי זה אחד ההסברים לטיפוס שהוא מגלם בחיים הנוכחיים. הכרתי גם באופן ממש שטחי את האב גרגור פבלובסקי מהכנסייה ביפו שבכיכר קדומים. למדתי על יהדותו ועברו ואפילו ראיתיו יחד עם הורי יותר מפעם אחת בזמן שאורחים פולניים באו לבקר בארץ וניפגשנו איתו בכנסייה המרשימה. אפילו למדתי איך אומרים בפולנית ממש בסדר את המילה כומר  ksiądz
אני תמיד אומר בעברית קשונש וזה מילה חזקה.

האב גרגור והאב דניאל
ולמי שלא מכיר מומלץ הקישור הבא סיפור האב גרגור

קולנוע לב בדיזינגוף סנטר מקום בסדר. הסידור הכללי של מנוי עם חניון במקום ממש ראוי ונוח. אצלנו היה נדמה שזו הקרנה פרטית עד דקותיים לפני ההקרנה ואז ברגע האחרון פתאום צצו הרבה אנשים רגועים ונינוחים ואז הבנתי שיש עוד כאלה פולנים שמגיעים ממש ברגע האחרון וכאילו יושבים לבד ובחושך אבל הם בעצם ממש לא לבד. 


קולנוע ריק ואז ברגע האחרון מגיעים הצופים

פעם צריפים בנורדיה והיום לב דיזינגוף עם גשר בין שני חלקים