יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

הילד עם הפאות




מדליה ממלכתית לזכר יהדות פולין 1989. מדליה ממלכתית עיצוב: נתן קרפ. גלף: תדהר דגן. מיטבעה: הכט. החברה הישראלית למטבעות ומדליות


הילד עם הפאות כתבה דנה גולדמן שחר
ורשה 1945
הרוסים מתקדמים והגרמנים נסוגים. המרד הפולני נגד הגרמנים דועך אך לפני שאלה נסוגים הם מענישים את העיר ורשה שמרדה  בעונש כפול - הם הגלו את האוכלוסייה למחנות כפייה והרסו את העיר באופן שיטתי. עם להביורים הם עברו מרחוב לרחוב והפכו את העיר לתל חרבות עשן.
לאחר שהצבא האדום חצה את הגשרים ונכנס לגדה השנייה של הנהר ויסלה, העיר השוממת החלה לחזור לתחייה. המגורשים חזרו אל חורבות בתיהם. בני אדם התגוררו במרתפים ששרדו מתחת לבתים הרוסים, חפרו מאורות מתחת לאדמה, אספו חלקי רהיטים והבעירו מדורות כדי להתחמם ולבשל מזון. אמנם המלחמה הסתיימה, אבל הרעב לא חלף והוא המשיך להכות בתושבים גם כעת. גם הקור לא חלף. לא היה חשמל, לא אספקת מים או גז. אך משהו מפחיד עוד יותר מאלה שרר בעיר: אנרכיה גמורה. כאילו שהעולם חזר לתוהו נורא.
אני הייתי בת 12. היינו שלוש ילדות כאשר הגדולה בינינו הייתה בת 13.

תוהו נורא
גרנו במרתף שדלתו נעקרה אך הוא סיפק לנו קורת גג ומחסה מפני הקור. היו לנו שלושה מזרונים  ממולאים בקש וגם אוצר שהיה מוחבא מתחת לערמת סמרטוטים – חצי שק תפוחי אדמה. היה לנו גם סיר לבישול, שימורי מזון ודלי. מצבנו היה טוב יחסית. קיימנו תורנות וכל בוקר אחת מאיתנו הייתה הולכת להביא מים מבור מים באחת החצרות, במרחק הליכה של כרבע שעה.
באותו הבוקר הגיע תורי להביא מים. מאחר שהיה עדיין קר מאוד, לבשתי את מעיל הפרווה הקצר ששלושתינו חלקנו. היה לי גם כובע צמר וצעיף.
הייתה שעת בוקר מוקדמת ואני פסעתי אל הבור. שער החצר העקור היה שעון על שארית קיר הרוס של אחד הבתים. ליד  הבור עמדו כעשרה אנשים מכורבלים במיני לבוש משונים ובידיהם כלים ריקים, ממתינים לתורם לקנות מים.  מסביב לבור התהווה משטח קרח חלק. ממש ליד הבור נחפרה גומה ובתוך הגומה, בשלולית בוץ חומה עמד גבר רחב כתפיים, במגפיים ובמעיל שהגיע עד ברכיו. הוא היה בעל המקום. פניו קשוחים וכל הופעתו אומרת עוצמה. רכושו כלל גם דלי עשוי פח וחבל ארוך. הוא עמד בפיסוק רגליים, היה משלשל את הדלי אל תוך הבור, דולה אותו בתנועות נמרצות מן העומק ומעמיד אותו על שרפרף עץ. הוא היה גובה תחילה את התשלום עבור המים ורק אחר כך מוזג אל הכלי של הלקוח שהיה בראש התור. פניו של הדולה היו סמוקות מהמאמץ וכפות ידיו היו מוגנות בכפפות עור פרווה. הפעולה התקיימה בדממה מוחלטת ומתוך סדר מופתי. כמעט בקצב של ריקוד נמזגו המים את תוך הכלים הריקים. אנשים נשאו את משאם בזהירות כדי לא להחליק על שכבת הקרח. הם היו פוסעים על השלג המלוכלך ונעלמים בפתח החצר. ככל שעבר הזמן, התווספו אנשים חדשים בסוף התור. רוב העומדים היו נשים ומעט גברים זקנים. חוץ ממני לא היו ילדים בתור, אולי בגלל השעה המוקדמת.

ילד יהודי עם פאות ארוכות
התור כולו נע בתנועה איטית קדימה באוויר המקפיא את הפנים. מעל היו פרוסים שמים אפורים כבדי עננים, האור היה עכור ושררה תחושת מועקה כללית. לפתע, במעבר הפרוץ שבפתח החצר הופיע מאי שם ילד. הוא היה צנום, עור פניו צהבהב, על ראשו כובע מצחייה שכיסה את מחצית פניו. הוא היה לבוש במעיל בצבע ירוק דהוי שכיסה את כתפיו הכפופות. ברכיו היו ערומות ועל רגליו הדקיקות נעל נעליים ענקיות. מתחת לכובעיו הסתלסלו שתי פאות ארוכות. ילד יהודי, בוורשה, אחרי המלחמה. הפאות השתלשלו לאורך רקותיו והגיעו כמעט עד כתפיו הכפופות. על רקע השלג המלוכלך שעליו פסע, הוא נראה כמו רוח רפאים.
האישה הראשונה שהבחינה בו נרתעה באימה. היא הצטלבה בתדהמה ושפתיה הפליטו: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמי". אחרי שניות מעטות נרתעה לאחור ונצמדה אל האישה שעמדה בסמוך לה. קריאת פליאה ותדהמה נפלטה מפיה: "אנשים ראו, זה יהודון קטן עם כובע ופאות!!".
יתר האנשים הפנו את ראשם כמתעוררים מתדהמה. רטט עבר בהם. אנשים העבירו את משקל גופם מרגל אל רגל, כפוחדים לאבד את שיווי משקלם. נשים אחדות הצטלבו. אחרות נאחזו בקרובות להן. בתוך הדממה המעיקה נשמעו קריאות: "הביטו וראו – יהודון חי!".
"אלוהים אדירים! רחם עלינו כי חטאנו", "רחמים, רחמים!... איך הוא נשאר חי?", "זה לא יכול להיות אמיתי...". היו עוד ועוד קריאות מתוך אימה, בוז, רחמים.
גבר אחד, זקן וכפוף במיוחד, בעל שפם ארוך קרא בקול מתחנן: "מריה הקדושה, אם כל חי, רחמיי עלינו ועליו...".
הילד פסע קדימה בצעדים מהססים ונעמד מול הקהל. הוא היה אחוז אימה. בידו קופסת שימורים ריקה וחבל קצר מחובר אליה. הוא לא הצטרף אל התור ועמד במרחק כמה פסיעות ממחלק המים, אינו מעז לזוז ועל פניו צפייה אטומה, כעין חוסר אונים נורא.

תפוחי אדמה תמורת מים
דולה המים לא פסק ממלאכתו וזירז את הניצב הראשון שבתור – "נו אז מה, נותר יהודי קטן בחיים בעיר הזאת... ועכשיו שלם את המגיע לי והסתלק...". האיש הוציא מכיס מעילו ארבעה תפוחי אדמה גדולים והעביר אותם לידיו של בעל המקום כתשלום. הלז זרק אותם אל שק  שהיה מונח לידו.
האיש שמילאו את הדלי שלו הסתלק בשתיקה מהמקום. פוסע בזהירות, אך נחפז ככל יכולתו, כמי שבורח ממקום פורענות. האישה שאחריו הייתה לבושה במעיל אפור ונעליים על עקבים. על ראשה היה צעיף צמר אדום. הצעיף היה ארוך דיו כדי לעטוף את צווארה. הוא היה קשור על עורפה בקשר כפול ומסורבל. גם היא קיבלה את המים ושילמה את פדיון המים במעות. היא הרימה את הדלי שלה והתחילה לפסוע בזהירות לעבר הפתח הפרוץ של החצר, אך כאשר הגיעה אל מול הילד עם הפאות, היא סטתה מהשביל החרוט בתוך השלג ונעמדה במרחק צעד אחד מהילד, לקחה מידו את קופסת השימורים וטבלה אותה בדלי שלה. היא הושיטה לו את הקופסא כמעט מלאה ואמרה בשקט, כמעט בלחישה: "הנה לך גור כלבים אומלל שכמותך. רק תזהר לא ליפול בגלל הקרח. ועכשיו ס'תלק מכאן מהר ככול שאתה יכול".
הילד נשאר מולה כמשותק. האישה סובבה אותו כשפניו לעבר פתח היציאה מהחצר ודחפה אותו דחיפת עידוד קלה. הילד הסתובב כמו מריונטה, התחיל לצעוד בצעדים איטיים לעבר הפתח וכעבור שניות נעלם בין ההריסות. האישה מלמלה עוד משהו והתרחקה בראש מורכן, בוחנת את הקרקע שלפניה, נזהרת לא למעוד עם דלי המים הכבד על עקביה הגבוהים שלא נועדו להליכה בין  שברי לבנים וזכוכית וגושי שלג מפשיר.
ואני? אני התקדמתי עד שהגיע תורי למלא את הכלי שאיתי וללא מילה השלכתי לידיו של בעל המקום ארבעה תפוחי אדמה.
גם אני הופתעתי לראות במו עיני ילד יהודי חי ועוד יותר ילד שפאותיו נחשפו לאור יום, בעוד שאני הצפנתי את יהדותי וניסיתי לנעול את סוד יהדותי, לא רק מאחרים, אלא רוב הזמן גם בפני עצמי. בצורה מכנית, כאילו לא בכוחותי אני, הרמתי את הדלי ובעצלתיים גיששתי את דרכי למחסה שלי – שם המתינו לבואי שתי הבנות האחרות. במתינות, מבלי לזרז את עצמי, עקפתי את המהמורות. משהו קרה לי בדרך, שוב לא הייתי צריכה להיחפז במסעי.
כנראה שהדרך בחזרה ארכה הרבה זמן. כאשר הגעתי לבסוף אל המקלט שלנו, קידמו אותי בנזיפה "למה התעכבת כל כך?, כבר התחלנו לדאוג שמא נפלת בדרך...".

אחת הילדות לקחה ממני את הדל ומזגה ממנו מים לתוך קומקום מפויח. המדורה כבר בערה מזמן. האש הפיצה אור אדמדם ורוטט חמימות נפלאה. קירבתי אל האש את ידי ופרסתי את אצבעותיי הקפואות. שתקתי. הייתי מבולבלת. רק בערב, לפני ששכבנו לישון, חלקתי עם הילדות קצת ממה שקרה לי באותו הבוקר. סיפרתי להן, שומרת על טון אדיש: "אתן לא תוכלנה להאמין למה שראיתי שם ליד הבאר. ראיתי במו עיניי ילד יהודי עם כובע מצחייה ועם פאות". דברי לא עוררו התעניינות מרובה אצל בנות דודתי הנוצריות ואחת מהבנות אמרה, כמעט בנזיפה: "את והרעיונות הדמיוניים שלך. מה פתאום ילד יהודי? ועוד עם פאות...". ואילו הבוגרת שבינינו פלטה פסקנית: "כבר לא נותרו בחיים ילדים יהודים בכל העיר הזאת...".
לא עניתי להן וה"חזיון" שראיתי ליד הבור נטמן במחסן השכחה ליד מחזות ומראות אחרים ששקעו אצלי, מיועדים להכחדה.
אך  הילד היהודי עם הפאות הארוכות והאישה בצעיף אדום סירבו להיכחד. במשך שבועות וחודשים שניהם שבו לבקר אותי בחלומות הטובים ובסיוטי הלילה. האישה והילד צפו שוב ושוב ועלו עטופי סחבות צבעוניות, על  רקע ההריסות, האור העכור והדממה המעיקה.
האודם של צעיף האישה ההיא סירב להישכח במשך השנים שחלפו מאז.

אור שחר מספר על אימו דנה גולדמן שחר

"אמא נולדה כנראה ב-1935 בוורשה, דנה לבית גולדמן, אחות קטנה ליוליאן-יולק.  משפחה יהודית חילונית עם הורים אקדמאים - האמא עבדה כעורכת דין עד ללידת הילדים והאבא עבד בסוכנות ביטוח גדולה. הייתה להם דירה מרווחת [בעיניים של ילדה] בוורשה ודירת נופש בכפר שהיום הוא בפרוורי וורשה. דנה גדלה ולמדה בבית שהיה תמיד מלא בקרובי משפחה משני הצדדים של ההורים והייתה מוקפת אהבה. בחשבון שעשינו פעם היו במשפחה המורחבת למעלה מ-70 איש. את השואה שרדו שניים - יוליאן ודנה. בן דוד אחד הגיע לארה"ב לפני השואה ובת דודה מדרגה שניה ואמה ברחו לרוסיה וניצלו.
סיפורם של יוליאן ודנה בתקופת המלחמה מורכב. לנה קיכלר מאתרת אותם ובסופו של דבר עולים ארצה באוניה אקסודוס". 


הילדים של לנה קיכלר באירופה

 הניצחון הגדול על הגרמנים - לנסוע עם הילדים [אני ואחי הגדול] במכונית גרמנית. 1971-1972
דנה 'וילד' נוסף עולים להדליק משואה לזיכרה של לנה קיכלר או לזכר הילדים בשואה.

יום שבת, 12 בדצמבר 2015

הבניין שלידנו



דפמן כתב על "הבניין שלידנו". דפמן תלאביבי שגר בפריז עובד בשיפוצים ומתגעגע לחוף פרישמן ולחומוס. אני מאד אהבתי. 
בבית זה פעל ארגון האצ"ל עמוד הנצחה בבן יהודה שטראסה


מול החלון של החדר שלי ושל אחי, חצי קומה למטה, יש את המרפסת של הפולנים שהגישה אליה היא מהמטבח. בקיר שמאחורי המרפסת ישנם שני חלונות קטנים. אחד של השרותים ואחד של חדר האמבטיה. בהמשך, ממש מול הסלון שלנו, נמצא החלון של הסלון של הפולנים. שם מציצות הרגליים של הפולני על השולחן הנמוך מול הערוץ היחיד במדינה. הבת מתקלחת, הבן המשתין והאמא במטבח. אידיליה פולנית.

הזכרון שלי מהטלוויזיה של הפולנים מתחיל במצעד הצבאי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים. צפיתי בו מהחלון ובכמה מהשכנים שבאו לפולנים כדי לחלוק את החמימות הפטריוטית שיצר הנצחון המפתיע. הפולניה, תוך הגשת וופלים, קלטה אותי מהחלון בוהה בטלוויזיה שלה וקראה לי להצטרף. לך, עודדה אותי אמי להתגבר על ביישנותי. נסים רצון לא היה בין הנוכחים ולא מתוך היעדר רגשות פטריוטים. הוא היה מסוכסך עם הפולנים, כשם שהיה מסוכסך עם עולם ומלואו. בשנים שיבואו יאמר לי ניצול השואה המשוגע הזה, שהפולניה היתה קאפו ושהבת שלה היא בכלל זונה בפריז ולא סטודנטית לרפואה כמו שהאמא שלה מספרת. לך תדע. לבת של הפולניה היה שיער צבוע בלונד ומבט זועף. מאז שפשטה את התלבושת של בית הספר התיכון לטובת בגדים אלגנטיים, ראיתי אותה פחות ופחות עד שחדלתי לראות אותה. היא הופיעה יום אחד בסלון שלהם כשהייתי בגיל הערות המינית, אשר עדיין, בזמן כתיבת שורות הללו, טרם הסתיים. מאוחר יותר ראיתי חלקים ממנה במקלחת. עורה היה בהיר והבזק של פיטמה וורודה יכל לגרום לי אושר, זהה לזה של דייג שהעלה דג נאה בחכתו. במהלך חופשתה, די היה שאשמע קול זרימת מים בכדי שאגש לחלון בחדר שלי. לרוב הייתי מתאכזב כי היה זה אחד משלושת הפולנים הנותרים. הבן, שהיה הר-אדם בעל פגור שכלי, היה כרוך אחרי אמו, שראשה התנשא קצת מעל למרפקו. היא נהגה להלביש אותו בבגדים אלגנטים בהירים. למראית עין חזותו היתה מרשימה, אך תוך זמן קצר דאג להסגיר לזולת את מגבלותיו.
מתחת לפולנים גר זוג מבוגר עם בנם היחיד שנגן בחצוצרה, לכעסו הרב של אבי. בדירה זו הכין האצ׳׳ל אמצעי לחימה. אחרי עליית הליכוד לשלטון, פרטים היסטוריים זניחים כמו אלו, זכו להנצחתם על גבי לוחיות בחזיתות בניינים שונים, כדי לאמר: אתם קיימים גם בזכותנו, המחתרות. המוזיקאי הרעשן התגייס לתזמורת צה׳׳ל ולבסוף זנח את החצוצרה לטובת עיסוקים שקטים.

נסים רצון התגורר בקומה מתחת עם אשתו השמנה וחמשת בנותיו. מיכל הקטנה מכולן, למדה אתי בבית הספר והיינו חברים קרובים. כיום ממרחק השנים, מתוך מבוכה אנחנו נמנעים מלומר שלום זה לזה ברחוב, עד כדי חציית הכביש באופן מקרי כביכול.
נסים רצון ספר לי ספורים נעדרי תום, כאלה שלא מוצאים בספרי ילדים. הוא תמיד שמח לקראתי ודאג לשמור אותי ככל האפשר לצדו. כעבור שנים הבנתי שהייתי הבן שהיה כה חסר לו. מאידך, נסים רצון היה מפגע שכונתי. סלוניקאי במוצאו וימאי בפנסיה, נסים רצון היה קטוע כף רגל כתוצאה מנפילת תורן של ספינה. הוא צלע על אחת מנעליו שהיתה בעלת סוליה עבה פי שלושה מאחותה. כשנחה עליו הרוח נהג לשבת במרפסת הפונה לרחוב, עם בקבוק ערק וטייפ גדול שהשמיע שירים יוונים בווליום גבוה. מדי פעם היה מצטרף לשירה. מהחלון יכולתי לראות ממנו, רק את רגליו הלא סימטריות לצד ערמת גליונות המגזין בורדה, אותם אסף לצורך פתירת התשבצים שבתוכם. הוא ידע לדבר לידיעתי, שבע שפות לפחות.
נפגעי הרעש העיקריים של נסים רצון, מלבד בני משפחתו, היו בני משפחת שפילמן שמרפסתם הייתה מקבילה לזו של משפחת רצון. מחאותיהם לרוב לא הואילו, כי תפיסת עולמו של נסים רצון הייתה שאין לאף אדם זכות לקלקל את המסיבה שעורך נסים רצון לעצמו. הוא ידע להיות אלים ודאג להראות לעולם מיהו הבוס.

באחת מחופשותי מהצבא, השלכתי בטעות קונדום משומש אל תוך המרפסת של משפחת שפילמן שהיו אנשים דתיים. המעשה נעשה בהיסח הדעת, מכיוון שאחי איים לשבש בכניסתו את סיומו של מעשה הבראשית עם חברתי החדשה, שהייתה גם היא חיילת בחופשה.
אביבה הזמרת שגרה מעל לפולנים והייתה מיודדת עם הורי עזבה, כשהיתה בהריון מגבר מסתורי. היא הספיקה לשמוע אותי בבית הכנסת מזמר את המפטיר בבר המצווה שלי. להורי המופתעים אמרה שצפוי לי עתיד גדול כזמר. את הכשרון הזה אכן טפחתי, אך בדלתיים סגורות, מעטים הם אלה אשר יכולים לאשר או להזים את התחזית בת ארבעים השנה.
אחד הזעזועים המשמעותיים בחיי היה קשור לעזיבתה של אביבה. לשתי הבחורות הצעירות שהחליפו אותה ישנה אחריות כבדה בעיצוב המיניות שלי. נאמר שכיום הן במקרה הטוב, נשים בשלות, אולי סבתות. ייתכן שהן מציגות מדי פעם תצלומים של עצמן כנערות פרחים בשנות השבעים. האחת שחומה בשיער אפרו והשניה כגרסה מקומית של ז׳קלין ביסט.
היה זה עומס יתר של התרגשויות, עבור הנער הצעיר שהייתי. המזוג של תחושת הגנב שבהצצה מחלון אל חלון והפחד מלהחשף על ידי מושא התאווה, החרדה מהופעתה הפתאומית של אמי, כל אלה גרמו ללבי הקטן להלום בחוזקה.
אבי כבר לא התגורר אתנו בעידן העירום הנשי המאיים וטוב שכך, שכן גם בלעדי כל זה, לא חסרו בעיות בין הורי.
כשבן דודי לן אצלי ערב אחד ולמרבה המזל, אחי לן במקום אחר, הצצנו מבעד לחרכי התריס במה שלימים אזהה כ׳׳אהבה בשלישיה׳׳. לשתי הנפשות הפועלות הצטרף גבר בעל קול נמוך. ככל שהחלקים המעניינים היו מחוץ לשדה ראייתנו, כך רבה הייתה פרשנותנו לנעשה. חברים מהשכונה ומחוצה לה, היו בסוד העניינים. שעון מעורר שפעל ממול מדי יום בשעה חמש אחה׳׳צ, היה האות עבורי לעלות לגג ולהביט מבעד לחרכי ארגז בנסיכת האפרו, קמה משנתה ומקדישה לי רגעי עירום ארוכים. כמה מחברי זכו גם הם להזדחל מאחורי אותו ארגז.

הבנות של נסים רצון נשאו בזו אחר זו והקימו משפחות, למעט מיכל שמעולם לא נשאה ובגיל מאוחר נהייתה לאם חד הורית. גברת רצון מתה ואחריה מת נסים מבלי שאצליח לשחזר מתי. חיי התנהלו אז בתוהו ובוהו הצבאי והרומנטי, שהיו משובצים בו יישובים מאוכלסים, כבישים שוממים ואויבים סמויים מעין. הפולנים עזבו וגם נערות הפרחים היפהפיות. החצוצרן לשעבר עזב, הקים משפחה והוריו עזבו וכנראה שגם מתו. מיכל מעולם לא עזבה את הבית שבו נולדה. שכנים חדשים באו והתקינו מזגנים. צלילי הסכו׳׳מים העליזים של ארוחות הצהרים של יום שבת, אנחות של נשים משתגלות, מריבות של גיל ההתבגרות ושאר דרמות משפחתיות, כל אלה שייכים לפס-קול מימים עברו. זמזום המזגנים ושאון התנועה שהכפיל את עצמו פי שבעה, המרפסות שנאטמו והחלונות הסגורים הרחיקו מאתנו את הבניין שלידנו. אין לי מושג מי הם שכני וגם לא ממש אכפת לי. אני חוזר לבית ילדותי בחופשותי בתל אביב. ביתר הזמן עומדת הדירה להשכרה לתקופות משתנות




יום שני, 7 בדצמבר 2015

סרטן זללן צד רשת מרחוב חובבי ציון

רחוב אורך
רחוב חובבי ציון הוא רחוב ההולך לאורך השכונה שלנו בתל אביב מרכז. הוא מתחיל מאידלסון ונגמר בבית ספר תל נורדאו. בדרך הוא חוצה בפניה קטנטונת ושמאלה את טרומפלדור, בוגרשוב, דרויאנוב, אהרונוביץ, בן עמי ומסיים במנדלי עם הספרים ושם חובר לדב הוז. לא ניתן לנסוע ברכב בכיוון אחד לאורכו הכולל. ברגל כן ואפילו מומלץ למרות שאין שם מחזות חריגים. אחרי שאריק הלך לבלי שוב יש לרחוב עדנה מהזן המורבידי.
פעם אומרים לי, שהרחוב הזה היה אפילו יותר ארוך ודי הרבה. מהיום שהחליטו להנציח את דב הוז ,אז חובבי ציון צומצם ולי אין שום טענות בנושא. תמיד כשעוצרים ושואלים אותי איך מגיעים לחובבי ציון, אני משחק אותה ידען ותמיד שואל "איזה מספר בבקשה?" וככה הנשאל/ת חש בטחון שיש פה ידען רציני, וככה הכל מסתדר בהמשך. בדרך כלל זה כאלה למכון הריאות שפורח בשנים האחרונות עם המהגרים שבאו הנה והביאו איתם כמה דברים נחמדים וגם כאלה שפחות מומלצים. מה נגמר עם הליגה למניעת שחפת? היום זה מלש"ח - ליגה למניעת מחלות ריאה והאמת שם די מפחיד.
יש ברחוב חנות אביזרי מין והנאה בשם הפולניה ואפילו באדום וזה למטה על הפינה של בוגרשוב גם ממול משהו לגברים. הבית הכי מיוחד לטעמי הוא חובבי ציון 42-44 שנבנה ב 1936 ע"י קמנצקי את ח. בלומנפלד אינג' מדופלם ואדריכלים ויש אפילו שתי לוחיות בקליט בעברית ובאנגלית. 
אם אתם חושבים שאני ממש מכיר את אנשי הרחוב לדורותיהם אז התשובה היא שהידע שלי לוקה בחסר רציני ואפילו לא ידעתי שאריק איינשטיין הכי זמר שיש, גר שם עד שהלך מאיתנו ללא התרעה מקדימה. הקטע של האנדרטה ליד הבית של אריק וסימה לא ברור לי עד הסוף.
אני לא מכיר לוחית הנצחה של העירייה על בית כלשהו. בכל זאת יש כמה דברים שווים ואולי רק אני לעיתים מתחרמן מהם, אבל בטוח שיש עוד. בקיצור הידע שלי ברחוב חלש עד חלש מאד ואפילו בינוני אבל רם גופנא הבטיח לי סיור עם הסבר בגוף הסרט. אני מחכה וגם מצפה. גם באתר תל אביב 100 של דני רכט לא ראיתי שבית מסוים זכה לערך מסודר ואני יודע שיהיו כאלה בהמשך. אמנון יצחקי באתר vtlv מתעד בצילום כל בית וגם שם הכל די יבש. בעצם הבית הפינתי עם מסעדת בוננזה זכה לעדנה והנה הקישור לשי שטיין והמסעדה שעברה כמה וכמה גילגולים והיום חלק מאתר בניה ובצד של הקישור תמצאו היה היה עם לקט תמונות וסיפורים 


הפולניה - Fun Sex Store בחובבי ציון



אנדרטה על המדרכה "יהלום שנשבר" אריק אינשטיין

חובבי ציון 42-44 בית מיוחד נבנה ע"י קמנצקי את בלומנפלד 1936



מספרים נמוכים עם ברכה ביולוגית
החלק של חובבי ציון עם המספרים הנמוכים הוא ממש באחוריים של החנות ומטבע הדברים הכרתי שם כמה אנשים בנסיבות שהטבע והזמן גרמן. 
על נתן החלפן החכם כתבתי בעבר וככה גם על אברהם שלדובסקי. שניהם ז"ל וגרו בחובבי ציון ורק שלדובסקי נשאר שכונתי לתמיד בטרומפלדור יחד עם איינשטיין. גם בני המשפחה של חנות הצפירה מכשירי כתיבה שפעלו בבן יהודה גרו שם וכנראה שגם סטרויה מהתכשיטים ואפילו אחד מוותיקי השכונה שעבד במכבסה מולנו בשם אופרה. ארז איכילוב הנשוי לאחותו של גלנט גר שם פעם ואפילו מאחורי החנות בבניין שבשתי החניות שלו היה פעם צורף מאד משונה. רוני סגמן מנערי החוף גם שם. על המכולת של מיכאל הגרוזיני וההוסטל של סמיר בפעם אחרת. עם הזמן יעלו מתהום הנשיה עוד כאלה ואפילו טובים. חוצמזה דני פרידמן שלמד איתי בתיכון זוכר את ילדותו שם ברחוב ובהמשך יגיח ויספר. 
בחובבי ציון 5 וגם 5א הושלם בניין חדש ומבריק ואפילו יש שם דגי זהב בגינה ביולוגית שזה הטרנד החדש בגינות הדאווין ותמיד פרויקטים עם מים לוקחים אותי לדברים שמתחילים עם זיקפה ומים ובסוף זה נופל ואין לי הסבר אבל גם בשדה התעופה זה קרה כמו בעוד הרבה מפעלי מים וראווה וחבל ונקווה שפה יהיה יופי וטוב. 


מורה לערבית עם בית מרקחת למטה בחצר
את חובבי ציון הכרתי על אמת רק בשל עבודתי בסביבה, וההכרות המעשית היא רק משנת 1980 ואילך, כי בילדותי לא הגעתי לשם ובכל זאת הכותרת של הפוסט הגיעה מהזמן שלמדתי בתיכון ונזקקתי להגיע לחובבי ציון. זו לא הייתה חברה או חבר כי אם מורה גברת לערבית. כן למדתי כמה שיעורים אצל מורה פרטית לחיזוק הערבית החלשה שלי, כי ידוע לכל שאם לא נדע ערבית לא יהיה שלום. האם זה עזר לאבא אבן? למה הגרמנים בעבר נחשבו לטובי המזרחנים והבלשנים? מי המזרחן המועדף עליכם היום? גיא אמרתי לכם ממש לא לדעתי. תזכרו שפרופסור אלי פודה למד בתיכון שלנו ולעיתים הוא מצליח לרגש אפילו את לונדון וקירש. 
בתיכון עירוני ה' למדתי ערבית. זה היה ממש בקטנה ולא בהרחבה יתרה. המורה הראשונה לשפת הערבית הספרותית הייתה גברת בשם מזל עבוד ולימים יורש ולא ברור לי למה לא יורשת כי היא בכל זאת גברת, שיש הטוענים שאפילו הייתה המחנכת שלנו ואני מוכן לקבל טענה זו, למרות שלצערי לא זכרתי שום דבר בקטע החינוכי, כי אם דברים אחרים לגמרי. מה דעתכם על לימוד חובה של השפה הערבית בישראל? אמא שלי הייתה מאד בעד אבל אם זה היה ממש תלוי בה הייתה מעדיפה שאלמד צרפתית קודם ובהמשך פולנית והכי עדיף יידיש כי ביידיש הכל נשמע יותר טוב. מי זוכר את שייקה אופיר מלמד ערבית?


מורה לערבית שיכול היה להיות שחקן בסיינפלד
המורה השני היה אדון נחמד וגבוה בשם שמעון זילבר, שהיה דמות בלתי נשכחת עם מראה מיוחד ותמיד נדמה לי שהיה יכול להיות סוג של שחקן בסטאנד אפ עצמי ואפילו דמות מרכזית בסיינפלד. חייבים לעשות עם זה משהו.
זילבר הזה היה איש טוב בבסיסו ואפילו בראשו וכולו היה בקטע של לימוד ערבית עם מבטא מאד מוזר. ני בטוח שבעזה ובשכם היו מחליפים מבטים לגבי הערבית שלו והכרתי כמה אנשים משם ויש לי הסבר לכל דבר. לגבי אנשי חברון היא חליל אני ממש לא בטוח. נדמה לי שאני מסוגל להתחייב שהיה נטול אגו וככה גם לגבי רוע בסיסי. אם לא הבנתם אזי האיש הזה היה פשוט נשמה טובה ואולי שוב אני נסחף והכל בשל אילוזיות בלתי פתורות.
איפה ניתן לרכוש מבטא לשפה באופן רציני ובלתי מצחיק? אני זוכר היטב את משקפיו הכהים שהיום הם שיא המודה וככה לגבי הבלורית מקדימנית. אני יודע שלימד בעוד בתי ספר כמו ט' והיה מורה שקדן וטוב. זילבר הזה מבחינתי היה ממש גולד ואפילו פלטינה.
אני בטוח שהמורה הפרטית שלי לערבית גרה ברחוב חובבי ציון ואני כמעט בטוח בבנין עצמו ונדמה לי שאפילו היה שם בזמנו בית מרקחת. היום אין ובכל זאת אני חושב שזה הבית. אני לא זוכר את שמה אבל יש מצב שאם יזכירו לי, אז לפתע אזכר ואדע. חוקרי שב"כ מיומנים יודעים לעשות זאת ואני יודע על זריקה שעושה נהדר את העבודה, למרות שמעולם לא הייתי בשב"כ ויש לי הוכחות טובות לזה. כמה מדליות של שב"כ אתם מכירים? אז תדעו שיש כמה והן שוות פוסט ולו רק מהסיבה שהן מעידות משהו בסיסי על הראש השושו שלנו מפעם. מי יודע למה נבחר יעקב פרי לעבוד בסלקום? סתם שאלה מטופשת ולא קשורה אבל יש לי סברה אישית אותה אני לא מוכן לחשוף לאיש בשל החיסיון האנושי לחופש המידע ולחרות האדם. מה דעתכם על הערבית של דיכטר? איך אומרים דאווין ביידיש?  

אותיות שמש (באדום) ואותיות ירח (בשחור) ויקיפדיה Obersachse

עזרי זכרון לטובת הציבור השכחן
אני יודע שהלכתי למורה הזו בחובבי ציון בעקבות המלצה כלשהי, והיא אכן עברה איתי על דברים ממש ראשונים והדבר היחידי שאני זוכר מהשיעורים אצלה זה את הצרוף הזה "סרטן זללן צד רשת" האמור להזכיר לנו אותיות אלף בית בשימוש מסוים. אם תרצו להרחיב ולקרוא על עניני אותיות שמש וירח והעלמת אותיות לפני ה' הידיעה או משהו בסגנון הזה, אז יש הסבר בסדר בויקיפדיה והאמת שאני כבר שכחתי. בכל מקרה טוב תמיד לזכור באמצעות כלים פשוטים כל מיני דברים מורכבים הדורשים תירגול ראשוני. זה לא בדיוק כמו שושנה קוטפת רימונים אבל קרוב לזה ומתוחכם יותר. 
"עזר זיכרון ידוע ונפוץ לזכירת אותיות השמש הם המשפטים: "שטן תרד לצד", "סרטן זללן צד רשת", "שרת זללן צד סרטן", "סרטן זללן צד שרת" מתוך הויקיפדיה לאותיות שמש וירח. האם יש לכם עזרי זכרון לכל מיני דברים? תודה


דני פרידמן חי בפריז ופעם גר בחובבי ציון 29 בניין לשימור והיום מבקר בארץ 
"נתחיל מהגן ילדים מול הבית שריציתי בו תקופה מסויימת ומהבית שלידו שגרה בו משפחה תימנית מרובת ילדים. אגב היו בשכונה הרבה תימנים. מאחורי שני הבתים החד קומתיים האלה השתרע בית הקברות. הבתים נהרסו ובמקומם צמחו בניינים תלאביבים טיפוסיים שהוציאו את בית הקברות משדה ראייתי. פעם היה יותר טוב, כמו שנהוג להגיד.הייתי מספר לך על דמויות ציוריות ידועות ולא ידועות, כמו אבא של רונית בר ציון הסלוניקאי, אורי סלימאן ממכבי שאימן אותנו בבעיטות על הכביש. האחות השרלילה של א וכו׳.
חבורת הילדים של חובבי ציון שהיו אחלה ילדים, לעומת החבורה של שלום עליכם, ושלא לדבר על החבורה של רחוב סירקין שהיו ממש מגעילים. משפחת סלימאן, זוג הורים ושלושה בנים, גרו ב 31. האחים מרקוביץ׳ גרו אולי ב21 או ב19. אחד מהם שחק כדורסל במכבי ת׳׳א. את שלדובסקי, אני לא זוכר בשם. אבל הוא היה שכן של מאיר נוי המורה האימתני שלנו למוזיקה בגורדון, שהיה גם מלחין (ופרצת ופרצת ימה וקדמה...) דני ליטני גר לקראת סוף הרחוב והסקסופוניסט ממולו מאוחר יותר גר בקטע שבין אידלסון לשלום עליכם, אם אני לא טועה. סקסופוניסט מוכשר אחר, ינקלה מירון גר ב27 לידינו, בבניין של בר ציון. האחרון, איש נחבא אל הכלים שלא חפש להיות סלבס. 
בין מיודעינו, אפשר להזכיר את הזוג אבנר ודנית, נורית גרושקא ובח׳׳ל שהוא הבנדוד שלי. שמעון חסין משפץ דירה ב55 בימים אלו ויעבור אליה בע׳׳ה, במהלך השנה. שמעון מזכיר לי את המשקולן שלום בבלוקי מ33 שנשאר גמד מרב משקולות. הבית שלנו מספר 29. בניין לשימור. איכשהו הצליחו לשייך אותו לבאוהאוס. בילדות השכנים שלנו היו לפי קומות: הדר (היתה ליוסף הדר פז׳ו 404 מבריקה שאם הוא לא נמצא בתוכה, הוא שמר אתה על קשר עין. הוא דאג שהיא תחנה מול החלון שלו ששם העביר את זמנו. נראה שעם אשתו היה לו פחות קשר). זיינבל היו דוסים מזן מפד"ל. הבעלים של אולמי דן שהחליפו את קולנוע דן בירקון פינת טרומפלדור. קומה שנייה: שטייר, רומנים שאבא שלך הכיר על בטוח כי היה להם חנות נעליים בבן יהודה איפשהו בין החנות שלכם לזומרפלד. לידם היו משפחת אברמוב הפרופסור לרפואה הבולגרי יפה הבלורית ואשתו הפולניה הנרגנת ושתי בנותיהן, שעם הקטנה שחקתי בחולה ואחות."
תמיד בסוף זה נגמר בסקס ותודה לדני פרידמן שגדל בחובבי ציון ונשאר בכל נימי נפשו חובב ציון וישראל. 
בקישור הבא יש תמונות מעכשיו של הרחוב. אשמח לתוספות מכל הסוגים. תודה 


יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

מי לא זוכר את המורה שלו להתעמלות



מי לא זוכר את המורה שלו להתעמלות? את הכותרת הזו הגה נור ארד, שלמד בתיכון שלי ואפילו באותו מחזור בדיוק. אמא של נור ושל לילה אחותו הבוגרת, הייתה מורה להתעמלות בתיכון עירוני ה', ואני זוכר אותה נהדר ולטובה. 
אני כמעט בטוח שכולם זוכרים את המורה שלהם להתעמלות. לפחות אחד או אחת ויש מצב ליותר ואולי אפילו את כולם. רם גופנא זוכר את חיים ויין, אלון מליס זוכר את אבא של אהוד צין , יוסי שחם זוכר את אלפרד קוזמינסקי וגם את חומי נדב, אפי שחק זוכר את דני בראון השובב. ינקלביץ מבני ברק זוכר את אברהם זית החרדי. יהודה מאי מעין גנים זוכר את המורה לוין. ברוך גולדברג זוכר את טוביה כהן ואפרת אמיר וכולם מחדרה הירוקה. אורי מורמי זוכר את פסקל מרמת גן ורק אבנר אברהם לא זוכר את המורים שלו להתעמלות או ששוב יש פה התעלמות מכוונת ותחילתה של מזימה.  


 קורס שנתי ראשון למורי החנוך הגופני - תש"ה 1945
הועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל 
חיים רוזנברג בשורה העליונה ראשון מצד שמאל

מי זוכר את ישעיהו פרס ואת הינרייך לווה?
חיים קאופמן כותב "המורים הראשונים שלימדו התעמלות בבתי-הספר היו מורים כללים, שלימדו את המקצוע כנוסף לאחרים, בלא שהוכשרו לכך במיוחד. המורה הראשון שבהם היה ישעיהו פרס, שלימד בבית הספר "למל" משנת 1894, ואחריו הינרייך לווה, מראשי התנועה הציונית בגרמניה שלימד, בין היתר, את מקצוע ההתעמלות בבית-הספר "אליאנס" ביפו שנה לאחר מכן."
חיים קאופמן, ממדרשה למורים להתעמלות למכללה אקדמית המכללה האקדמית בוינגייט 70 שנות 2014. 

המורים שלי
היו לי כמה מורים להתעמלות. נדמה לי שאני זוכר כמעט את כולם. כמעט זה רק כמעט ולכן על מנת שנזכור את כולם (אני יודע שהחסרתי שנים אבל בעתיד אוסיף אותם כמו עוד דברים) אולי אזדקק לעזרתכם, כי לכולנו היו מורים ומורות להתעמלות. האמת ששיעור התעמלות היה השיעור הכי אהוב עלי ואין לי סיבה טובה למה בדיוק, אבל כנראה שזה משהו בילדות הקשור לתנועה בחוץ ובכלל אנרגיה המוצאת כיוון. אולי כי מעולם לא נדרשנו להכין שיעורי בית? מי אמר נפש בריאה בגוף בריא? מי שנועל אסיקס חייב לדעת אבל אני מעדיף ניו באלנס והכל הודות לביל קלינטון ידידי כמו גם איז'ו בירן.

המורה משה חכמוב עם הכובע והסטופר וגם אלי קזס ואני באצטדיון המכביה עם הטריבונות מעץ רעוע 1972 כיתה ח וסליחה שניצחתי בריצת 60 המטר

בית ספר לדוגמא ע"ש הנרייטה סאלד עם המורה משה חכמוב
בבית הספר היסודי אני זוכר רק את משה חכמוב ואני בטוח שהייתה גם מורה גברת לבנות כי מורה אדון זה בעיה בגיל מסוים.
משה חכמוב זכור לי גם משיעורי ההתעמלות באולם שבתוך בית הספר וגם מריצות השישים מטר ברחוב ויתקין וגם מימי הספורט באצטדיון המכביה ליד הירקון. היה לו סטופר וגם משקפי שמש וגם כובע. מזכרוני האישי זה היה תמיד כובע טמבל. היה גם חמור בתוך אולם הספורט ונדמה לי שספסלים, סולמות והתעמלות שוודית זה מושגים שנחרטו לי מאז.
בבוקר היה גם סוג של מופע המוני של התעמלות בוקר בסגנון שוודי, והתלמידים היו עומדים בטורים והייתה מנגינה ברקע והיה קצב של תוף מרים עם רמקול ואולי עוד משהו כמו מפוחית. האמת לא נראה לי משהו הדבר הזה וכנראה שזה לא היה כזה להיט ממושך שהחזיק הרבה זמן.
ריצת השישים מטר וההקפות של רחוב ויתקין היו הדבר הכי זכור לי משיעורי ההתעמלות. הריצה הקצרה הייתה כמעט במרכז רחוב ויתקין לעבר בית הספר ויש מצב שהמורה היה מזניק וגם בודק את קו הגמר ואפילו לוחץ על הסופר ורק בשביל זה צריך להיות סופרמן. הייתה גם קפיצה למרחק או לרוחק וזה היה בחורשת עצי האשל. מתברר שגם למורים להתעמלות היה מורה שלימד אותם כיצד להיות מורים. אנחנו עוד נשוב בהזדמנות למשה חכמוב ולמורה שלו שהיה גם המורה שלי בהמשך. 

מאשה ארד המורה שלנו בתיכון עירוני ה' בתל אביב וארבעת השליחים. דודי, יוסי ופעמיים קובי

עירוני ה' בתל אביב עם הרבה מורים להתעמלות ואחד לחינוך גופני
בתיכון עירוני ה' בתל אביב היו לנו ממש הרבה מורים ומורה אחת מיתולוגית בשם מאשה ארד ששמה לא מש מהזכרון הקולקטיבי של כל המחזורים וכולנו זוכרים כי היא הייתה זו שדאגה להכל וגם כי הייתה וותיקה ואולי כי נשים תמיד דואגות להכל אפילו אם לא רואים את זה. כן היא גם עישנה ומי אמר שהמורים להתעמלות הם כליל השלמות מבחינה רפואית. פעם הסבירו לי שהרבה ספורטאי עבר סובלים מפציעות וממחלות משונות בשל פעילותם הספורטיבית. כששאלו את שמעון פרס לגבי פעילותו הספורטיבית ענה שימון בקצרה "האם ראיתם ציפור עושה התעמלות?". 

מאשה לימדה את הבנות ובנוסף דאגה לכל המינהלה בתחום הספורט. כל ההתארגנות וההתנהלות הספורטיבית בבית הספר הייתה עליה ועל הצוות שמינתה סביבה. נגה יציב זכורה לי לטובה והשם מחייב לניהול מחושב ויציב. אני זוכר איך מאשה תירגלה איתנו את ריצת השליחים והעברת המקל מרץ לרץ. התירגולים היו חיננים ובריצת שליחים של 4 כפול מאה, אם הפלת את המקל, הלכה הריצה. מאשה הסבירה לאט איך דואגים להחזיק את המקל ובהמשך להעביר אותו ליד השניה ובהמשך הלאה לרץ הנוסף ואם אתה שמאלי או ימיני יש לזה משמעות. יש גם פתיחת כף היד ולפיתה נכונה ולא רק גניקולוגים אמורים להשתמש בכל חמש האצבעות. גם לסדר הרצים יש משמעות ומי שצעדיו קטנים יעשה את הסיבוב באיצטדיון ומי שפותח טוב כלומר עם זינוק יהיה הראשון, בקיצור ריצת שליחים זה לא אסטרופיזיקה  אבל דורש מיומנות והתארגנות ומאשה עשתה הכל. אני גם זוכר כיצד נהגה להגיד לי "קובי אני הורגת אותך אם תמשיך ככה ותתחיל להיות נורמאלי" לא בטוח שזה בדיוק הנוסח אבל זו רוח הדברים. ילדיה הבטיחו לי חומר נוסף על מאשה ארד המורה להתעמלות מהתיכון ואני עדיין מחכה ולא בחושך. 


יצחק הוכמן היה המורה הראשון שלנו בכיתה ט וזה קרה בשנת כ"ה למדינה ואפילו בשנת 1973. אני זוכר את מראהו מצויין כמו גם את הליכתו ושפת הגוף שלו. הוכלה היה מורה עם כריזמה ודמותו הייתה דומה לפסל יווני קלאסי ואין לזה שום קשר שבא ממשפחה אדוקה ופעם אפילו היה חובש כיפה. היו לו עיניים חודרות ומבט מעט מלנכולי. הוכלה היה איתנו פרק זמן קצר ביותר ואולי רק חודש וטיפ טיפה. מלחמת יום כיפור פרצה ושם בעיר סואץ מצא את מותו שהשאיר רבים המומים וכואבים.

חיים תמיר ופעם רוזנברג "חינוך גופני והדגש אצלי הוא על המילה חינוך"
חיים תמיר היה המורה שלנו אחרי הוכלה. אולי הוזעק כמחליף בעקבות האסון בו נהרג יצחק הוכמן במלחמת יום כיפור. הוא היה וותיק ומבוגר עם שיער לבן וגו זקוף. הדגש אצלו היה על שיעורי התעמלות באולם שם ניסה להקנות לנו משהו מהידע שלו בתחום. ככה הכרתי את ארגז הקפיצות, הקורה והטבעות. מבחינתי צוקהרה זה מתאבד יפני שהחליף את טיסת הקאמיקזה  חיים תמיר היה אלוף ישראל בהתעמלות ועוד כמה דברים בספורט הישראלי. 

הדבר שאני תמיד אזכור מחיים תמיר זה ארוע בו כינס אותנו על ספסל באולם ההתעמלות ושם הרביץ בנו את משנתו. המושג חינוך גופני הוסבר לנו לפרטים וחיים המורה טען שאצלו המילה חינוך היא העיקר והגופני רק במקום השני. הכל נבע מזה שראה ניר של מסטיק כמדומני על הריצפה וחיכה לראות מי יעלה בגורלו. אני לא משוויץ אבל נדמה לי שאני הרמתי אותו ואולי זה היה דווקא חיים לביא וככה ניצל כבודנו של הבנים הספורטאים, לא לפני ששמענו הרצאה מלומדה בנושא חינוך גופני וחשיבות היותנו אנשים המועילים לחברה ולסביבה בעצם ההתנהגות והדוגמא שלנו. חיים תמיר דיבר איתנו על המילה חינוך ועל היגינה אישית וסביבתית ואני משוכנע שהיה נאה דורש וגם מקיים. הייתה גם תלבושת אחידה עם חולצת בית הספר לשיעורי ספורט אותה קנינו בחנות של ששון מדוגית ממש ממול בית הספר. היום דוגית כבר חנות גדולה והבן רני שם והמיקום זז 200 מטר דרומה.
ניסיתי לדלות חומר נוסף על חיים תמיר המורה שלנו. פניתי למכון וינגייט עם בקשה למידע אודותיו. הגיעה תשובה זריזה ויעילה מהלן לשכת ההנהלה המכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט בע"מ חברה לתועלת הציבור לשכת ההנהלה. הם הבטיחו לשלוח חינם אין כסף וגם קיימו ספר עב כרס 2014 בכריכה קשה על המכללה האקדמית 70 שנות עורכים חיים קאופמן, ורדיתה גור וגם פרופסור רוני לידור שלמד בעירוני ה' וכנראה שגם הכיר את חיים תמיר. את מאשה ארד בטוח וככה גם את גרשון דקל. 

המכללה האקדמית בוינגייט 70 שנות עורכים חיים קאופמן, ורדיתה גור רוני לידור 2014

הספר סוקר את החינוך הגופני בארץ ישראל החל מהמורים העבריים הראשונים בירושלים בסוף המאה ה-19. מוזכר שם  צבי נשרי אורלוב שעליו שמעתי ואפילו את סיפור הבית בשכונת תל נורדאו אני מכיר הודות לרם גופנא. גם את שם הרחוב שקיבל נשרי ליד אורט סינגלובסקי והדואר המרכזי שליד בית בארבור, אני מכיר. גם המורה יהושע רוזין מתיכון גאולה שאימן את מכבי תל אביב בכדורסל ולא רק, זכה לרחוב בעיר העברית הראשונה ואפילו בסביבה צפונית צפונית.
לגבי חיים תמיר לא נראה לי שמצאתי חומר ממשי. אולי תמונה מהקורס השנתי הראשון למורי החינוך הגופני - תש"ה מעידה ששמו היה חיים רוזנברג לפני שהפך לתמיר. כמו כן מצאתי שהגיע ארצה ב 1935 למכביה השניה. ראיתי תמונה משנת 1949 מבית ספר תל נורדוי ושם רואים אותו עם הכותרת חיים רוזנברג מורה להתעמלות. מאד רציתי למצוא חומר על חיים תמיר ואולם התוצאות לא היו משהו. ישועת השם כהרף עין ולאחר פירסום משהו מקדים בפייסבוק הגעתי לזה שנכדתו של חיים תמיר הודיעה לי חגיגית שהנושא בטיפול ויש חומר וגם תמונות וכל מה שתקראו בפוסט עתידי על חיים תמיר בעזרת השם הוא הודות לנליני יעל תמיר.

חיים תמיר המורה שלנו להתעמלות והחוברות שכתב. עיצב אליעזר מורב

חתולים עם שפם שהופכים לנמרים
גרשון דקל היה המורה האחרון שלנו להתעמלות בתיכון. הכרנו אותו כשחקן במגרש הפועל באוסישקין ואת הצליפות שלו מרחוק. גרשי דקל לא היה ליבוביץ הפילוסוף וגם לא בארי ליבוביץ הגדול מכולם, אבל היה אחלה שחקן ואפילו בנבחרת ישראל וגם מורה בסדר גמור. הדגש אצלו היה כמובן על כדורסל עם הסבר על קליעה נכונה ויד מלווה ואני זוכר את התנועה של היד שלו העושה שלום לכדור ולסל. משום מה אצלי לא תמיד רצה הכדור להיכנס פנימה. גרשון דקל הבטיח לנו שיעשה אותנו נמרים ואפילו עם שפם כי כעת היינו מבחינתו רק סתם חתולים ואולי סתם חתולי רחוב בבן יהודה וברחוב הירקון פינת כ"ד יורדי הסירה.  
גרשון דקל היה גם המאמן של נבחרת בית הספר בכדורסל. אני לא הייתי בנבחרת כי היו טובים וזריזים ממני אבל עודדתי את הקבוצה שתמיד נאלצה להאבק בנבחרות טובות של בית ספר שבח עם דני ברכה בזמן שלנו ואפילו מיקי ברקוביץ לפני זה. גם אליאנס היו בסדר.
גם לעירוני ה' היו שחקנים נהדרים ואם אתחיל למנותם אסתבך שוב ואחסיר ולכן אשקול מילים ושמות כי היום עושים כבוד למורים מפעם. נבחרת הכדורעף עם יאיר שרון הייתה נבחרת בסדר וברמה סבירה.

מאמנים ומדריכים הם גם מורים
אהרון שפינקה היה המאמן שלי לאתלטיקה באצטדיון המכביה. שפינקה שנולד בפולין והרכיב משקפים כהים היה גם מורה להתעמלות אבל לא שלי. פעם במקרה הגיע לחנות וככה נפגשנו אחרי עשרות שנים. הייתי צריך להזכיר לו שהתאמנתי תקופה קצרה ואפילו עם שמעון מדברי מהתיכון שלמד שנה מעלי. שפינקה זכר מיד והשיחה שניהל עם אבא שלי בפולנית על העיטור הפולני וירטוטי מילטרי גם היא נחרטה בראשי. כדאי שתזכרו שאהרון שפינקה היה זה שגילה את אסתר שחמורוב עוד לפני שעברה להתאמן עם עמיצור שפירא. בצבא הכרתי במקצת את סגן אלוף תל אביבי שהיה מפקד בסיס ההדרכה במכון וינגייט. 
יש המון מורים ומורות להתעמלות בישראל. אני לא מסוגל לדעת כמה יש היום וכמה היו פעם, אבל נדמה לי שאצטדיון ידרש להכיל את כולם. מה אתם זוכרים מהמורה שלכם להתעמלות?
תודה לאליעזר מורב

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

ולירו בתל אביב וגם על פרס משורר בירושלים לשנת 2013



בזמן האחרון מזמינים אותי להרבה פתיחות של ארועים, ואפילו חינם אין כסף. מה זה אומר לדעתכם? אז שתי הזמנות בשבוע אחד זה מסובך עבורי ולכן לירושלים לא נסעתי. אז מה שאספר זה רק על התערוכה של ולירו במוזיאון קדמן למטבעות שברמת אביב וד"ר חיים גיטלר האוצר הנומיסמטי של מוזיאון ישראל ישלים על פרס משורר בירושלים.
הבנק של יעקב ולירו היה הבנק העברי הראשון בארץ-ישראל 1915-1848
פרס יעקב משורר לנומיסמטיקה הוענק השנה לפרופסור אלה קושניר שטיין
איפה שיש חיים יש גם כסף , בנקים , תערוכות ואפילו פתיחות עם מפורסמים

"התערוכה עוסקת בפעילות הבנקאית שהתנהלה ביישוב היהודי בירושלים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, באמצעות תעודות פיננסיות, מניות, איגרות-חוב, שטרות, המחאות ומסמכים אחרים. בימינו אלה, כשמניה היא רישום במחשב ותו לא, קשה להעלות על הדעת את העבודה הרבה שהושקעה בתכנון תעודות המניות שהונפקו בשנים ההן, שהיו בהן עיטורים ומוטיבים בעלי מסר רעיוני וציוני"
על ולירו שמעתי לראשונה בחיי במערכונים, של יוסי בנאי היחיד והמיוחד. היה שם משהו בסגנון "מה אני ולירו?" במשמעות של מה אני כזה עשיר? או אם תרצו בשפה ירושלמית של חסכנים זה " אני לא נותן כלום כי אני לא ולירו". אז הבנתי שולירו זה שם לא אשכנזי בירושלים של פעם ואפילו עוד לפני האנגלים. מעולם לא ראיתי פריט הקשור לבנק או למשפחה. לא ידעתי על קופונים או צ'קים של ולירו, כמו גם דברים נוספים. מזל שיש תערוכות וככה רואים ולומדים על החיים מפעם.

"למה משפחת רוטשילד מפורסמת ומשפחת ולירו הרבה פחות?"
האליטות משתנות וספרדי טהור היה פעם הכי הכי. הרבה יותר מזה לא ידעתי ואיש גם לא טרח לספר לי ומהרבה סיבות. בערב הפתיחה לא ידעתי למה השם רוטשילד מפורסם והשם של ולירו הס"ט הרבה פחות. ותודה לשר לשעבר מר משה ניסים שפקח את עיני בהבדל בין המשפחות. לטענתו של כבוד השר, השם של משפחת רוטשילד מוכר יותר מזה של ולירו כי האחרונים היו צנועים יותר והצנע לכת היה לחם חוקם. בפעם הבאה אנסה להבין טוב יותר, או שפשוט אסביר לו לכבוד השר לשעבר עוד כמה הבדלים. האם בשם הליברליות העצמאית מותר לשרים לשעבר להתבטא באופן קצת משונה, ובמיוחד בערב פתיחה לא מחייב.

לדבר שטויות זו פריבילגיה של מיוחסים?
תמיד אליעזר טוען שיש לי חזקה כמעט בלעדית על הרבה שטויות במרחב המקומי. הוא גם תמיד מבקש שאתן לו להסביר לי ויתכן שאפילו אבין כיצד להימנע מחזרה על דברי שטות. לדבר שטויות זה חלק מהאסקפיזם של החיים המודרנים וכדאי שתפנימו זאת כל פעם שאתם לוחצים על ה- Escape במחשב. בכל מקרה הכי אני אוהב להקשיב להסבריו החכמים של ביבי שלנו עם תנועות הידים וממש לא חובה להעזר באביזרים טקטיים. אין כמו ביבי בהסברים קלים, ברורים ותמיד נכונים. ביבי לעולם לא יפשל. אין כמו ההסבר שלו על האיש הרזה הסוחב את האיש השמן. פשוט נהדר. במציאות הזאת אני תמיד האיש הרזה ששוקל כמעט 100 קילו.

פתיחה חגיגית עם אחמ"ים וכולם קצת ליכודניקים
אז ערב הפתיחה היה ממש עמוס בהרבה אנשים ואפילו היו ילדים קטנים שזה תמיד כייף. לא הבטיחו כיבוד ואכן גם לא היה. כולם באו לראות ממש לראשונה תערוכה צנועה ויפה אותה הקימה ססיליה מאיר האוצרת של המוזיאון הנומיסמטי שאני הכי אוהב בעולם. כן מוזיאון קדמן הוא לטעמי המוזיאון הנומיסמטי הכי נהדר שאני מכיר והאמת שאני לא מכיר יותר מכמה בודדים ואפילו לא חמישה בלי עין רעה.
כולם גם חיכו לשמוע שלושה אח"מים האומרים דברים מיוחדים לארוע החשוב. היו שם השר לעניני מודיעין דן מרידור שאכן קיצר ישר ולענין וגם השר ניסים מפעם ואפילו צבי האוזר מזכיר הממשלה, שקצת האריך ודיבר כמו אספן מהתחום. סטנלי לא בא כי היו לו סיבות משלו ואיש גם לא טרח לשאול או להסביר. פתיחות של תערוכות זה לא must. לדאוג לדיור נורמאלי זה חובה אבל למי שיש ג'וב חזק בשרות המדינה ובהמשך פנסיה בסדר ואפילו איזה משרד כזה או אחר , למה להטריד אותו עם זוטות מהחיים האמיתיים. אנחנו במוזיאון ונהנים מסוג של הצגה ושהעם ילך לעבוד ולחם ושעשועים זה גם חשוב. מענין איפה המהפכנים שצריך אותם? מתהפכים בקברם!

יוונית למתחילים של רעננה מרידור
האמת שאני לא כל כך זוכר את שאמרו הנואמים כי בראשי חלפו דברים אחרים לגמרי שברצוני לשתף אתכם אם רק יורשה לי. כשדן מרידור דיבר נזכרתי בספר הלימוד "יוונית למתחילים" שכתבה אמו רעננה מרידור. שום ספר לא עזר לי כשניסיתי להבין משהו בתחום השפות העתיקות, וגם לא הספר הזה. כשכבוד השר מרידור דיבר אז מלבד הספר של אמא שלו , ענין אותי רק דבר אחד ויחיד ואין לי עדין הפתרון. האם צבע השערות שלו טבעי? האם יש או אין שם צבע כזה או אחר? ומה לגבי חיים יבין? שמעתי כמה תגובות לענין ובכל זאת אשמח לעזרת המבינים.
אז אם בא לכם לראות תערוכה נחמדה וצנועה מזמנים של פעם לכו לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל ביתן קדמן. יש גם ספר נהדר ועבה על התערוכה וברחבי המוזיאון יש עוד דברים יפים. בינתיים תמונות שצילם אפי שחק. 





לירושלים לא נסעתי אז ד"ר חיים גיטלר שלח לי את המידע הבא והוא כאן במלואו לרשותכם. ותודה לחיים.
פרס משורר בירושלים 2013 מוענק לפרופסור אלה קושניר- שטיין
במוזיאון ישראל בירושלים, הוענק ב15 לינואר פרס יעקב משורר לנומיסמטיקה. פרס יעקב משורר לנומיסמטיקה הינו פרס המוענק כל שלוש שנים לחוקר מוביל בתחום חקר המטבעות העתיקים. פרופ' משורר היה מחלוצי התחום של חקר המטבעות העתיקים של ארץ-ישראל וייסד את המחלקה לנומיסמטיקה במוזיאון ישראל בשנת 1970. הוא עמד בראשה ואף שימש כאוצר ראשי של המחלקה לארכיאולוגיה של המוזיאון בנוסף שימש גם כמרצה באוניברסיטה העברית בירושלים. 

יעקב משורר 2004 -1935   צילום: החברה הנומיסמטית 

הפרס מוענק השנה לפרופ' אלה קושניר-שטיין. מאז סיום הדוקטורט שלה באוניברסיטת תל-אביב בנושא "מחקרים בכתובות יווניות ורומיות על מטבעות ארץ-ישראל בתקופת הפרינקיפט" הפכה אלה לסמכות הבינלאומית החשובה ביותר בתחום זה. היא יצאה לגמלאות מהוראה באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2009, אך ממשיכה בפרסום, עריכה, והנחיית סטודנטים.
עבודתה של אלה  בנושא הנומיסמטיקה של ארץ-ישראל מאופיינת בראייה רחבה ויוצאת דופן. היא ניחנה בהבנה וידע יוצאים מן הכלל של החומר עליו היא עובדת: מטבעות, משקולות וטביעות חותם (שני האחרונים הם תחומים שנחקרו מעט מאד ופרופ' קושניר-שטיין חשפה לראשונה את הפוטנציאל העצום שלהם להבנת המעט הידוע לנו על ההיסטוריה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה). גם בחקר המקורות האפיגרפיים, ארכאולוגיים והספרותיים של התקופות הללו תרומתה משמעותית, ולכל הנושאים האלה היא ניגשת בעין חדה ובגישה מתוחכמת. עבודתה היא ללא יוצא מן הכלל ברמה המחקרית הגבוהה ביותר, ובנושאים המוקדשים לכרונולוגיה של השושלת ההרודיאנית ומנייני ערי ארץ-ישראל בתקופה הרומית מחקריה הם בעלי משמעות ייחודית. אלה ידועה בכישרונה ויכולתה לפתור שאלות ובעיות קשות שהמחקר התמודד איתן ארוכות, כשהיא משלבת הגיון צרוף ודמיון. כישרונותיה האקדמיים של אלה משולבים עם אישיות ענווה ונעימת הליכות ורצון עז לעזור לעמיתיה ולשתף את ידיעותיה ותובנותיה עמם. 

בתמונה : מימין לשמאל: דר' חיים גיטלר, אוצר לנומיסמטיקה במוזיאון ישראל, ירושלים, פרופ' סטנלי פישר, נגיד 
בנק ישראל, פרופ' אלה קושניר-שטיין, ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל, ירושלים

יום שלישי, 10 בנובמבר 2015

מה ראה האיש שבקיר ברחוב אידלסון?


אם תהיו סבלנים, אני מבטיח לספר לכם סיפור אמת, שזו הפעם הראשונה שאני מספרו. איש לא שמע את הגירסה הזו והיא המלאה והאמיתית. אפילו לא מינה שתחיה, ואפילו לא ההורים שלי שכבר עברו עולם. אתם לא חייבים להאמין למילה של סוחר מטבעות, אבל אני ממש כמעט ונשבע שזו האמת ואפילו כמעט כל האמת. אילנה שמש שם בדוי אמרה לי פעם שלמרות המראה הלפלפי שלי ופני התינוק המדושן והביישן היא שמה לב שיש לי גם תכונות של חתול רחוב המסוגל להתמודד תיאורטית לפחות, גם עם חתולים וזבלים נוספים. כוונתה של אילנה טובה והשאלה רק אם אבחנתה נכונה. בהמשך נראה ונחכים. 

רחוב בננה עם כתמים
רחוב אידלסון בתל אביב, רחוב מעט מוזר עם צורת בננה, ואין לי מושג מי היה המכופף הראשי שם, אבל זוהי צורתו ואני לא צריך מפה כי היא אצלי בראש. יש מקומות בתל אביב שאני שם את waze בכיס הקטן ואפילו יותר מזה והייתה צנזורה על הגירסה הראשונה והכתובה. מי שעובר שם כבר 35 שנה מכיר כל אבן רוקדת וגם מריח את כל המקומות שכלבים וחתולים מסמנים. 
אידלסון מתחיל באלנבי ומטפס למעלה וחוצה או סתם נפגש עם הרחובות הבאים: הירדן, נס ציונה, בן יהודה, חובבי ציון, חברון עיר האבות שלנו ולתמיד, פינסקר והאוטואמנציפציה, הס ואפשר גם גס ברוסית שפעם היה בו את מועדון האספנים ההומה ובסוף אידלסון חובר וניפגש עם ביאליק הלאומי ושם בכיכר של העירייה הישנה זה המקום אולי הכי יפה בתל אביב, וכל אחד והיופי שלו. נשמע ארוך אבל ממש לא ובסך הכל 32 מספרים ולא בעמידה.
אם תרצו אז שולה וידריך מתל אביב 03 שדני רוגובסקי טוען שהיא היא הדבר הכי חזק בקטע של הסיורים וההדרכות, תסביר לכם על כל בית ותוכניתו וכל חצר וכל גרלנדה שלא עוטרה, ומי היה גר שם ואפילו מצב הרוח שלו וכן אם הייתה לו מאהבת ומה קורה שם היום בשעה 12 ורבע על השעון ואולי יותר מזה. אנחנו כרגע לא עם שולה ולא בסיור מוקפד עם מדונה להגברה ואפילו לא ניירת, אלבומים וציטוטים , כי אם בקטע הנמוך מאד של אידלסון ונמוך זה בכל המשמעויות. גם מספרים וגם התנהלות כללית. ככל שהמספרים יותר נמוכים ככה גם רמת הג'יפה עולה ואנחנו באידלסון 2 ובעצם מספר 4 יותר עדיף אבל זהו חיבור של שני בנינים. האיש שבקיר ראה שם הרבה דברים. קבלו תיקון טעות ויש שם שני אנשים, ונראה אולי אפילו מאותו המין ואולי פה מתחילה כל הבעיה. לדעתי היו חייבים לסדר מנצ'לך בזוגות ומי שלא חשב על זה בעצם לא חשב על כלום. הוא והיא כלומר זוגות בתיבת נוח לא עובד חזק בתל אביב של היום. 


צמד המנצ'לך באידלסון ואין כבר חלונות ויש שלט עירוני וגם אזהרה



מה ראו המנצ'לך שבקיר ברחוב אידלסון?
האיש שבקיר שברחוב אידלסון זה יציקת מתכת די קטנה עם תפקיד מוגדר של עצירת כנף החלון וזהו. אולי גם כאלמנט עיטורי נוסף וחינני אבל אני לא אחראי לפרשנות הזו. בחיים הכל פונקציונאלי חברים. השם ביידיש עם תוספת חיננית מעיד על השתלבות הוגנת ומתחשבת. יש כבר ספרים עליו ואפילו טיפולוגיה שלמה. צביקה זליקוביץ קורא להם אישונים - מנצ'לך ויש ספר שאני עדיין לא מכיר אבל אלון מליס ישלים לי החוסר הזה בהקדם.
שני אנשי המתכת שלנו שבאידלסון שאני מדבר עליהם הם ממש מזמן, והם לא זזו משם המון זמן. אולי יותר משמונים שנה. לא מכיר עוד מקום באידלסון עם מנצ'לך. אולי יש ואשמח להכיר, כי פעם היו שם ממש הרבה ולי בילדות לא היו כאלה בכלל. תמיד אוכל לטעון לסוג של קיפוח אנושי מתכתי.
הם שם כנראה משנות השלושים ואם נמשיך לספר את סיפור הבית, אז לא נגיע לסיפור האמיתי ואני מרגיש שחלק קטן מכם אפילו במתח כי הסיפור הפעם ממש כזה.
האיש שבקיר שלנו צופה כל הזמן לרחוב. חורף, קיץ , סתיו שפיר ואפילו אביב בושינסקי שגר בסביבה הגדולה והולך לים עם מכנסי צמודלי. הוא שם ולא זז. לילה יום ובכל מזג אויר. הוא כבר חלוד וזקוף ולא מתכופף ובכל זאת שם ויש מצב שזו היא. התריסים מזמן כבר לא שם ובטח לא המקוריים ואותם מנצ'לך עומדים ויש מצב שאחרי הפוסט הזה הם יעלמו ואני ממש לא נגד, למרות שמעולם לא לקחתי שום דבר בלי רשות. אפילו לא את מינה. בעצם פעם אחת כן אבל יש התיישנות. 
האיש שבקיר שבאידלסון ראה המון. המון זה אומר הרבה דברים, כי באידלסון יש תנועת מכוניות סבירה הודות לחניון של מגדלור. זהו חניון ממש לא קטן, ואני זוכר את אבי זהבי של יעל הקיבוצניקית היפה שהיה הלוחם הכי קרבי והגיע עד תוניס וגם הכי צדיק מלפני המון זמן, שעבד שם עוד לפני שחזר בתשובה ונתן לחניון הזה שם מאד יחודי. היום אין חס וחלילה וחס ושלום, שום איזכור של לשון הרע וציטוטי עבר חילוניים רחמנא ליצלן.
אני מחנה שם רק בימי שישי ובצוק העתים ובמחיר הכי סביר בכל השכונה שלנו. 25 ש"ח שלמים לכל היום והחניונאי אומר בכניסה "כל מקום מקומה שניה כל מקום, גם אם כתוב שמור". אם תבואו ביום שישי ותשמעו גירסה שונה אני משלם את החשבון ואני חוזר "מקומה שניה כל מקום גם אם כתוב שמור. כל מקום". הבנתם? יופי.

אנשי המקום והשכנים באידלסון והסביבה
באידלסון יש גם בתים ובבתים יש אנשים והם הולכים ובאים. אידלסון צמוד לרחוב הירדן ובטוח שאנשי הסביבה והרחוב היו מוכרים לאיש שבקיר. אם תרחיבו בעצמכם אז תדעו שיש מצב שבבתי הקפה מפעם הסתובבו כל מיני מפורסמים ואפילו ביאליק, אלתרמן שלונסקי ועוד אבל זה לא להיום. זה בפעם אחרת ומפי השמועה ואם בא לכם בקטנה על קפה שלג הלבנון וגלידה ברוקלין אז בבקשה מתל אביב 100
באלבום התמונות שמצורף לפוסט תמצאו גם קישורים מרחיבים לבתים מסוימים. אנחנו חוזרים רק כמה עשרות שנים לאחור ולא 80.

קאופמן מנעולים וגם שפמפם
הכי מוכר לאיש שבקיר היה כנראה קאופמן האיש מהמנעולים והמפתחות שיום אחד אנסה ללמוד את סיפורו הכללי. קאופמן האיש היה דמות מאד מיוחדת שבדימיוני הזכירה במשהו את אותו צ'פלין החרמן. גם לו היה שפמפם קטן ותנועות גוף רגועות ומשקפיים ובכלל בעל מקצוע מעולה שבמעולים עם מזג נוח ונעים שעבד באותו מקום העומד נטוש עד היום ובצמוד לבית הזקנים במספר 1. צריף מפעם ותמיד הייתה לו עבודה כי בעל מקצוע טוב, נשאר תמיד טוב והבן שלו גם. בסוף הבן נסע לאמריקה וטוביה שממשיך את העסק עם ילדיו בבן יהודה הוא משפחה שלו והשם נשאר ויש לי מפתחות מפעם עם השם קאופמן הטבוע עליהם מאד יפה. אם חשבתם שאני הולך לספר לכם על כל האנשים שעברו שם ליד האיש שבקיר אז טעות בידכם ואפילו חמורה, למרות שאני מכיר שניים לפחות, שהיו מאד שמחים לכך ומשתי סיבות. הם היו עוקבים אחרי כל שביב מידע ומאמתים אותו עם הידוע להם ומתחילים לחפור. אז בשבילם אזכיר רק את האנשים שהאיש שבקיר אולי ראה ואולי שמע שם באידלסון כמעט על הפינה של אלנבי ולפני המיפגש שלו עם רחוב הירדן.
פעם באידלסון 2 על הפינה של אלנבי, היה שם משרדו של השכן שלנו מגבעת הסלעים שבראש העין. קוראים לו עורך דין שמואל סף שרצה להיות ממש מזמן ראש עיר בראש העין ולקח לו זמן להבין שחייבים להיות תימני או נשוי לתימניה וגם אז  הסיפור לא כזה פשוט וסגור. מתי יהיה רמטכ"ל תימני? כשיהיה לנו רמטכ"ל שיגור בראש העין. ומה לגבי גנץ? טוב תודה וככה גם כל המשפחה.
בנדא מגנטיק עם הקרחת והמבנה השרירי עם מחסני הקלטות ומשרדי הנסיעות של אופקים שנסעו לכל העולם ואפילו לפולין בין הראשונים עם הדרכות מסודרות. דיוויד ברוזה מרחוב הירדן וככה גם כל המשפחה של דלית פילטר ומשפחת המצילים וגם בומה המציל והחבר של יוסי שריד שגר בנס ציונה. זעירא המוזיקאי ומכס ברוד החבר של קפקא.
הבית היחידי שביקרתי בו על אמת היה הבית של אותה גברת מקסימה ואמריקאית שתמיד דיברה איתי בשקט וגרה בירדן בצמוד לפינה וליד הבית של זעירא מהמוזיקה. 
אידלסון 10 התפרסם מאותם מאפים ודברי מתיקה של אשת רופא השיניים שהייתה גם קוסמת של דברי מתיקה מתוחכמים, אבל קודם לפניהם ישב שם פולני מעשן וזעוף שהדברים שלהם היו נהדרים והוא תמיד בצד עם קפה שחור וסיגריה דבוקה אפילו כשנרדם. כשנכנסת לשם המקום הריח מסוכר וגם וניל והעוגות שלהם היו שם דבר. המיקסרים שלהם היו מפעם והעובדים עם חלוקים ומטפחות וכובעים לראש. 

משולש הזהב של אלנבי זה מושג מפעם. לא בטוח שאני מזהה אותו מבחינה גיאומטרית אבל אידלסון הוא בהחלט בתוך המשולש הזה או עוד חלק בשילוש הזה. מי יודע להגדיר את משולש הזהב של אלנבי אבל בצורה מדויקת בבקשה? בזמנים הטובים היו שם זונות רחוב וכאלה שהתנודדו וגם סוחרי ומפיצי אבקות ומכל הסוגים. גם זלמן שושי השכן שלנו נהג לעבוד שם עם תחפושות מאד מקוריות ותיסרוקות כאלה גבוהות שתמיד חשבתי שיום אחד יגעו בחוטי החשמל ודי. אני זוכר את השחקו המנוח עמוס לביא שהיה עמוק בסמים והסתובב שם בלי שיניים ואת זונת הרחוב עם האיידס שהתפרסמה כשסיפרה שהיא עובדת כי עד שתמות היא צריכה לחיות ממשהו. 

זוג ערסים מגיעים לחנות בבן יהודה 18א' 
פעם וזה היה ממש מזמן נכנסו לחנות זוג. כן שניים, הוא והיא והם באמת היו נראים על הפנים. אין לי מושג למה דיברתי איתם, כי היום לא הייתי אפילו נותן להם להיכנס לחנוק. מיד ראו שהם זוג מפוקפק. הוא והיא או היא והוא ובמילה אחת ערסים קלאסה. כן יש דבר כזה וזה מגיע קופלט עם הצורה החיצונית, הלבוש, הדיבור ועוד תוספות חינם ואפילו סופר אקסטרה ובאותו המחיר. יש מצב סביר שהיו אפילו משתמשים. כן גם אז היו כבר כאלה והיום זה כמעט חצי מהשלם ולא רק בכפר שלם.
אין לי הסבר למה התחלתי לדבר איתם ורק זה שהייתי צעיר, ילדון טיפשון וחסר ניסיון, יכול להקל במקרה כה קשה. אנחנו בחנות ואפילו אבא שלי שם, ויש מצב שהיו עוד. אולי מוישה גליקמן אבל לא בטוח. אני מדבר איתם והם מתענינים לקנות משהו כמו מטבע כזה לתיליון לצוואר והם מחפשים משהו יפה ואפילו מראים לי כסף מזומן בכיס ומוציאים אותו לבחוץ, שאדע שהם רציניים מאד. אין ידיד נאמן כמו כסף מזומן. בהמשך אסביר לכם למה הנפת כסף מזומן היא אות סירנה, אבל נראה לי שתבינו לבד כי מנת מישכל ממוצעת מינוס, מספיקה להכיל סוחר מטבעות יהיר ומתנשא ואפילו חלול ומשמים.

"אנחנו רוצים מזהב אמיתי.."
הזוג הזה רוצה מדליון וכשהראתי להם משהו הם מיד אמרו "בחייאת רבק לא כזה. אנחנו רוצים מזהב אמיתי. יש לנו שרשר וזה לא יתאים לנו". לא מבין איך לא נדרכתי ואיך לא הבנתי ואני הולך ומביא להם מגשית כזו עם משבצות ותאים כאלה כשבתוך כל ריבוע כזה מטבע מזהב. היום אין סיכוי שאני מוציא דבר כזה ויש לי מלאן סיבות. היום אצלנו בחנוק אין תצוגת מטבעות ואין זהב ומי שרוצה לראות ביד ומיד, שילך לעשות ביד ואני מראה זהב רק למי שאני מכיר. לא מכיר? לא מראה וגם יש לי תשובה מוכנה. לראות אפשר באינטרנט ובאינטרנט יש הכל. אז לא היה אינטרנט. לפחות לא בארץ. אנחנו כנראה בשנות השמונים המאוחרות כנראה ואין אינטרנט, אבל יש איידס ובהמשך אולי גם תבינו למה זה חשוב. מתי שומעים על איידס בישראל? אני יודע ואפילו יש לי הוכחה מצולמת ועם קול מהחתונה שלנו.
זוג הערסים מסתכלים בכל המטבעות והמדליונים שבמגש ואני והעיניים שלי בתוך הידיים שלהם ושלא יעבדו עלי ואני שם לב לכל תנועה ודבר. תמיד רצוי שמגש התצוגה יהיה מלא כלומר אם במגש יש 20 ריבועים רצוי וגם חובה שיהיה מלא וכל פריט שמוצא ממנו ישאיר חור וחלל. מי שלא הבין עד לפה שישאל ואני אסביר שוב. יש מקומות יוקרתיים המראים במגש פריט אחד ואפילו עם 6 ספרות ובדולרים ולא בטוח שזה קשור בכלל לשואה.
בקיצור הזוג החמוד שלנו בתוך המגש והם מסתכלים ובוחנים כל דבר ועוברים על כל דבר ואני כבר רוצה שיעופו לי מהעיניים ולא אראה אותם יותר בחיים והנה הם כבר אומרים "לא מצאנו" ואולי גם תודה אבל ממש לא בטוח ואני סוגר את המגשית עם הריבועים והמטבעות והם יוצאים והמתח יורד ואין שום עיסקה וככה הכי טוב וטוב לכולנו. זהו נגמר הסיפור. משום מה הראש בחלק מסוים ממאן לסגור את הקטע הזה ואני שב ומביט במגש ורואה שהמגש אכן מלא ואין שום מקום חסר אבל בשניה האחרונה אני מבחין במשהו לא מזוהה שם. אני נוגע ומסתכל ושוב ואז אני מבין שזה משהו עגול ואפילו כזה נפוליאון אבל מעולם לא היה לנו כזה ובטח לא מפלסטיק. אם לא הבנתם אסביר למתקשים. 

זריזות ידיים וזהב מפלסטיק
זוג הערסים עשו פה תרגיל זריזות והניחו במקום מטבע זהב שנכנסה ליד שלהם משהו מפלסטיק וגם בצבע זהה ובגודל תואם. תיאורטית תרגיל פשוט אבל ביצוע בסדר כי טמבלים לא חסרים בבן יהודה 18א'. המוח שלי מתבשל ואני מניח את המגשית עם המדליונים ותופס קריזה ויוצא החוצה לראות איפה הזוג הזה. עברה דקה ואולי טיפה יותר ואולי פחות והכיוון לא ברור והעיניים שמאלה ישר וימינה ושוב שמאלה ונדמה לי שקלטתי משהו, ואני כבר רץ, ואני מזהה את שני המניוקים ואני צועק לעברם, והם מתחילים לרוץ ואני בעקבותיהם והם כבר מתגלגלים לעבר רחוב אידלסון בואכה אלנבי, ואני רץ ממש די מהר ועם עשרה קילו פחות ואולי אפילו 15, ואין להם סיכוי כי הם שניים ואני תופס את הערס והיא מתחילה לצעוק והוא להתפרע ואני אוחז אותו בחולצה והוא מקלל ומפוחד, ומשם לפה הוא על הרצפה ואני בהתרגשות אומר לו תביא את מה שלקחת יא בן אלף זונות והוא מסריח מהפחד והזיעה, וכנראה שככה גם אני  והוא אומר "תעזוב אותי ותיזהר ממני" ואז בא משפט המחץ שלו. אני אוחז אותו ככה שאין לו סיכוי לזוז מהלפיתה ואולי גם רועד גופנית מכל הסיטואציה ואני שומע אותו אומר "אם תיגע בי אני נושך אותך ותדע שיש לי איידס ואתה תידבק ותמות". האמת קצת הופתעתי ואני נרגש מהארוע ובכל זאת אמרתי לו תן את המטבע וזהו. הוא הוציא את המטבע מהנעל המסריחה שלו ונתן אותו והיא החברה שלו כולה בפחד לידו. 
לקחתי את המטבע וחשבתי לעצמי אם הזבל הזה חשב באמת  שאני הולך להתעסק איתו ולקבל בתיאוריה איידס.
תודה רבה למינה המיוחדת במינה שחתכה וצינזרה קטעים קשים ולטעמי נהדרים מפוסט זה. אין מה לעשות כנגד הוראות מגבוה. הפחד מהלא ידוע עושה את שלו.