יום ראשון, 29 ביוני 2014

רשות השילוט

June 28, 2014 at 2:52pm
תיאורטית אני מאד מחבב רשויות ומכל הסוגים. מעשית אני לא מחבב תיאוריות. יש אפילו מדליה די ראשונית בשם רשויות מקומיות אבל אין לזה שום קשר לשורות הבאות. הרשויות פה אופפות את כולנו ואפילו ללא רשות. רשות השידור, רשות הדואר מפעם , רשות המיסים, רשות השיפוט, רשות לניירות ערך, הרשות לבטיחות בדרכים, רשות הטבע והגנים ,רשות העתיקות, הרשות השניה וגם הרשות נתונה.  ויש עוד המון גופים שבחלקם כבר עברו שינוי שמי , משפטי וצורני. בשום מקום לא תמצאו את רשות השילוט ולדעתי יש פה פיספוס בענק  ובכלל.

רשות ממלכתית עם ג'ובים ופנסיות
אם הייתה רשות שילוט ממשלתית ואפילו ממלכתית אז קודם כל היו עוד הרבה ג'ובים ובכלל עבודה להרבה אנשים וזה דבר מאד חשוב בזמנים קשים של אבטלה וחיים קשים. בראש הרשות יעמוד אלוף במיל לפחות, עם רקע הולם ולא חשוב אם זה רקע אדום או כחול. בהמשך יגיעו הפנסיות וככה גם אולי היו נפתרות מספר בעיות למרות שבטוח שנשלם על זה מאד ביוקר כי כל רשות זה עוד כסף אפילו אם הכוונה הייתה הפוכה מלכתחילה. מי זוכר את האיש הרזה שסוחב את השמן?  אז תדעו שהרזה כבר מת. 

סכנת תביעה באגם של ראש העין


כדאי לזכור שהפוטנציאל בתחום הזה הוא כמעט אינסופי. תחשבו שכל שלט קטן כגדול ובכל מקום יזדקק לרישוי ואישור יחד עם אגרה קטנה. תיהיה ועדה עם יושב ראש וסגן אחד לפחות וגם מזכירת ועדה עם מומחה לשפה העברית כמו גם גם לערבית ולאנגלית ובטוח שיהיו גם ממלאי מקום ובכלל מנגנון לא קטן וכולם יחגגו. כמו שאני מכיר את המציאות ההזויה, יש מצב  ובהמשך יחשבו שכל השלטים האלקטרונים למיניהם הם גם בתחום אותה רשות שילוט כולל אלו של המכשירים האלקטרונים כולל טלוויזיה , כבלים , שערים  חשמליים ואולי גם שלטי האזעקה של הרכבים. 


שלט ביפו ובכל השפות


בשנים האחרונות עברתי כמה אירועים עם שלטים בכלל וחלקם אפילו די נחמדים. תמיד יש גם כאלה המראים לך כמה נושא האמור להקל על חיינו הופך לסוג של סיוט. בדרך כלל זה תמיד תלוי באנשים שמאחורי השלטים. אם הייתה רשות שילוט הכל היה נראה אחרת אבל לא ממש בטוח.
לדעתי השילוט בארץ לא משהו למרות שהוא השתפר ונקווה שלא לרעה כפי שיאיר נחמני נוהג לומר. היתרון הגדול מבחינתי שרוב השלטים דוברי עברית.

שלט דרכים בארץ הכי שטוחה 
פעם היה לנו קטע ממש נפלא עם שלט דרכים אבל בהולנד. נסעתי עם אפי שחק שפעם היה אפי סחייק להולנד לתערוכת שטרות בעיירה קטנה בשם ולקנבורג הסמוכה למסטריכט. התערוכה הייתה בשביל התרוץ כי כמה כבר אפשר לראות שטרות וסוחרי שטרות ואספנים מתרוצצים באמוק  ושוב שטרות ואפילו שזה מכל העולם. רק אנשים עם בעיות בלתי פתירות עושים זאת שוב ושוב ואפילו יוצאים משם עם כסף על אמת ואפילו מורווחים. אנחנו היינו ביריד השטרות ובהמשך טיילנו בכל הולנד כי הולנד ארץ קטנה ומכונית שכורה יודעת להגיע לכל מקום וגם לחזור. היה נפלא למרות שלמדתי על בשרי כמה דברים חדשים והבהרתי לאפי שעד שלא ילמד שצריך גם לאכול  ולשתות לעיתים במשך היום אז אני לא חוזר על זה. אנה פרנק אחת זה מספיק בשביל כולנו.


ידידות הולנד ישראל- אדם וטבע מדליה ממלכתית, תשנ"ה 1994 
קשרי הידידות האמיצים בין הולנד לישראל הם עתיקי יומין, וראשיתם עוד בזמן גירוש ספרד. התנהגות ההולנדים בתקופת מלחמת העולם השנייה, מסירות הנפש שגילו בניסיונותיהם להציל יהודים, הותירו רגשי מחויבות וחיבה עמוקים בתודעה הציבורית במדינת ישראל. ב-1947 הצביעה הולנד בעד תכנית החלוקה באו"ם וזמן קצר לאחר קום המדינה כוננה יחסים דיפלומטים עמה. מאז ועד היום קשרי הכלכלה והתרבות בין שתי המדינות טובים מאוד. בעולם הנומיסמטיקה קיימים קשרים יוצאי דופן. רבים ממטבעות הזכרון מוטבעים בהולנד, ואספנים הולנדים מתעניינים באוספי ישראל. שתי המדינות נוקטות פתרונות בלתי שגרתיים לניצול שטחיהן- ישראל בכיבוש המדבר והולנד בייבוש הים. "האדם והטבע" הוא הנושא שנבחר למדליה המשותפת. תאור המדליה פני המדליה צד ישראל- ידיים נוטעות ומפריחות את השממה. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "MAN AND NATURE" והנוסח בהולנדית "MENS EN NATUUR" ומתחתיו הכיתוב "אדם וטבע". בחלק התחתון, לאורך ההיקף, סמל המדינה. גב המדליה צד הולנד- סכרים, גלי ים, טחנות רוח, מדגלור, צבעונים ומד מפלס הים. בחלק העליון, לאורך ההיקף, הכיתוב "HOLLAND ISRAEL FRIENDSHIP" והנוסח בהולנדית "HOLLAND ISRAEL VRIENDSCHAP" ומתחתיו הכיתוב "ידידות הולנד ישראל". בחלק התחתון, לאורך ההיקף, סמל בית המלוכה ההולנדי. היקף חלק. מיספור אין. עיצוב ישראל – ראובן נוטלס. הולנד – המיטבעה ההולנדית באוטרכט. גלף המיטבעה ההולנדית באוטרכט. מיטבעה המיטבעה ההולנדית באוטרכט , הולנד. מתוך אתר החברה הישראלית למטבעות ומדליות

שלט מניאק בשם  andere richtingen
אז הסיפור היה כזה שאני הייתי הנהג כי אפי מסתדר עם מפות הרבה יותר טוב ממני ואז לא היו גי.פי.אס ואם היה אז רק על טיל בליסטי וזה עלה יותר מכל המכוניות השכורות ביחד. אז אפי החזיק מפה מעודכנת ואנחנו יוצאים לשיוט שלנו בהולנד היפה שהיא אחלה ארץ עם שילוט ברור. ככה לפחות חשבנו אנחנו הילידים של ישראל המגלים את העולם היפה בחוץ. אפי יודע לנווט כי הוא גם מג"ד בצבא הנותן לי הוראות ימינה שמאלה ובכלל. אני רואה השילוט בעיניים וגם שומע את אפי המסביר לי היטב לאיפה לנסוע. הכל היה בסדר אבל משהו בכל זאת לא עבד. אנחנו היינו צריכים להגיע למקום שדי קשה לי להגיד אותו אבל אני גם לא זוכר אותו ובכל זאת השלט שראינו היה די מתאים כי ככה קראנו וזה  נשמע לנו די דומה בערך. היה כתוב שם andere richtingen  ומבחינתנו אז זה ממש היה בסדר.
אז יצאנו ועקבנו אחרי השלט עם השם שחזר על עצמו ואנחנו בסבבה כי מה יכול להיות טוב יותר מלהסתובב בארץ יפה  ושטוחית עם אנשים טובים, פרות לא רזות, פרחים , המון ירוק ,בחורות עם בלונד וכפכפי עץ  ובכלל החיים יפים. אנחנו בדרך עם מזג אויר קסום והכל נפלא. אחרי קצת יותר מעשרים רגע נעימים אפי מבין שמשהו כנראה דורש עיון מחדש. הוא אומר לי שזה נראה לו קצת מוזר שהשלט הזה חוזר על עצמו ובכל זאת אין לנו שום אינדיקציה של מרחק ורק השם של המקום הזה חוזר על עצמו וכדאי שנבדוק שוב את השם הזה. אני אפילו זוכר אותו אומר משהו כמו השלט המניאק הזה חוזר על עצמו יותר מדי.
עצרנו ליד אחד השלטים עם השם שאחריו עקבנו כל הזמן.  שמתי לב שהיה כתוב שם משהו בהולנדית שמאד הזכיר לי משהו די דומה אבל ביידיש שבורה כאילו משהו כמו "לשאר הכיוונים" וככה הבנו שעקבנו אחרי שלט המוציא אותנו כל פעם לשאר הכיוונים שזה בהחלט מזכיר בהולנדית שם של מקום אבל מעשית נסענו אחרי הרוח ואפילו בסיבובים...
ותודה לקמייל נייקרק יליד אמסטרדם והאח התאום של ברטה  שעזר לי עם ההולנדית וגם צילם את התמונה הבאה דרך דמעה אחת שקופה בתחנה המרכזית של אמסטרדם.

מטוס גדול ממריא דרך דמעה אחת שקופה בתחנה המרכזית של אמסטרדם
 צילם קמיל נייקרק Camille Nykerk

יום שבת, 28 ביוני 2014

רכבת אחת רחוק מדי - דוד תג'ר


מדוע וכיצד קופצים שלשה בני שושלת תג'ר מרכבות עוד בטרם תעצורנה? שלושה סיפורים מצמררים אך נכונים לחלוטין. אריה תג'ר נרצח ונופל מרכבת בצרפת, יוסף תג'ר צונח מרכבת במצריים. שלום תג'ר קופץ מרכבת נוסעת וניצל מהשבי בגרמניה.

                                                           מאת: דוד תגר


אקספרס פריס – ליון, פברואר 1962...

    אריה תג'ר בתפקידו האחרון מאיור-רב סרן קצין צבא מצטיין בצבא צרפת, חש חבטה איומה וצנח מבעד לחלון הרכבת המהירה אל התהום בחשכת הלילה, גופו נחבט בקיר גשר האבן הגבוה עליו דהרה הרכבת במהירות של מאה ושישים קילומטרים.
    חקלאי שעובר במקום בשעות הבוקר מוצא את גופתו המכוסה שלג ודם רב. הוא מזעיק את המשטרה הפותחת בחקירה נרחבת. האם ברצח מדובר או בהתאבדות ?
    אריה תג'ר בן 54, נולד בירושלים בשנת 1907. אביו הוא הרב שלמה תג'ר בנו של הרב שלמה בן משה תג'ר שנולד בירושלים בשנת 1866 והידוע גם בשם  ” המביט ”.
    תג'ר אב לחמישה, התגורר במחנה צבא בפריס, אדם שקט שאינו מופיע ברבים במדי צבא. בשנת 1921 יצאה המשפחה מירושליים ועברה ללבנון שם כיהן האבא כרב הקהילה, לאחר שהאב עבר לדמשק חזר אריה לארץ ישראל ועבד בפרדסי ראשון לציון. אז החליט לחזור לדמשק והתגייס לצבא הלבנט שהיה תחת חסות צרפת, עד מהרה סיים קורס קצינים בהצטיינות ושמו היה חקוק שנים רבות בלוח הכבוד של בית הספר לקצינים בסוריה. במהלך הקורס התידד עם אדיב שישקלי שהיה אחר כך במשך 3 שנים שליט סוריה. במלחמת העולם השניה הצטרף לגדודי צרפת החופשית ותמך בדה-גול. הוא נשלח מאוחר יותר להודו סין שם שלטה צרפת ונלחם נגד הוויטנמים. נפצע פעמיים חוזר לצרפת ומתמנה למפקד מחנה צבאי בפרברי פריס.
    לאריה תג'ר אח, יצחק תג'ר שהיה מורה ומנהל בית ספר אליאנס בטבריה ובתל אביב, גם בנימין תג'ר לוחם בשורות הלגיון הצרפתי שנהרג במלחמת העולם השניה הוא אחיו. אח נוסף הוא ניסים תג'ר.
המשטרה הצרפתית שוללת את האפשרות כי הקצין היהודי התאבד, מה שמותיר את הסברה כי נרצח על ידי מתנגדי משטר דה-גול הצרפתים אנשי מחתרת או.א.אס. שהתנגדו לנסיגת צרפת מצפון אפריקה. ככל הנראה עסק אריה בענינם ועל כך שילם בחייו. ארנקו כרטיסו ומסמכים חשובים שהיו בידיו נעלמו, על גופו נמצא מכתב המלצה של שגריר צרפת ברומא לשעבר מנהל לשכת דה-גול. בכיסו נמצא מכתב שהחל בכתיבתו ברכבת ובו הספיק לכתוב: “הנני ברכבת, בעוד שעתיים אגיע לליון, ז'אן נוסע אף הוא ברכבת זו...” מי הוא אותו ג'אן? והאם בגינו נרצח אריה תג'ר? ישנם רמזים כי איימו על חייו, יש משערים כי  ג'אן המוזכר במכתבו היה סוכן כפול.

קו פלשתינה – קהיר, מאי 1943... 
  יוסף תגר, נולד בשנת 1918, בנם של שמואל וסולטנה מקבוצת אחוזת בית מייסדי תל אביב, מתגייס לחיל האוויר הבריטי בשנת 1943 ונשלח לעבר הירדן לקורס טכנאים הוא מסיים את הקורס בהצלחה ובאפריל ונשלח לשרת בבסיס חיל האוויר הבריטי במצרים. הוא בן 25.
     יוסף מנמנם, חצי רדום הוא שומע את סדרן הרכבת מכריז בקול "מאסארה" הוא מזנק אל עבר דלת הקרון, משוכנע שעוד רגע תעצור הרכבת לגמרי, הוא פותח את הדלת, הרי כאן צריך לרדת, בחוץ עלטה מוחלטת, על שכמו תרמילו האישי, הוא קופץ בחשבו שהרציף ממש מתחת לרגליו, מרחף באוויר ונופל מלוא קומתו לרגלי הרכבת הממשיכה לנסוע וגלגליה מוחצים את רגלו, הוא מאבד את הכרתו. לאחר יומיים פוקח יוסף את העיניים  ומוצא עצמו בבית חולים בקהיר חבוש ומוכה. לגביו המלחמה הסתיימה
    רגלו המרוסקת לאורכה חייבה קטיעה מיידית של אחדות מאצבעותיו, אך הפצעים העמוקים בשוק אינם מגלידים. זהום פושט ברגלו והרופאים מתכננים לקטוע אותה כמקובל באותם ימים ולשלוח אותו לשיקום.
    את מסילת הרכבת מארץ ישראל למצריים החלו לתכנן התורכים. בטרם ניגפו בפני הבריטים בשנת 1917, תכננו הם להשתלט על תעלת סואץ ולשם כך החלו בבניית מסילה מיפו לקהיר. הבריטים השלימו את המסילה שהחלה בתחנת הרכבת ביפו שם היה וישנו גם כיום המתקן הענק המסובב את הקטר עם הפסים לכוון הנסיעה. מיפו דרך תל אביב חצתה המסילה את רחוב הרצל והמשיכה עד לעיר לוד שם נבנו בתי מלאכה גדולים לרכבות. משם המשיכה המסילה דרומה חצתה את סיני ותעלת סואץ עד לקהיר ומערבה ממנה.
    שלום תג'ר אחיו של יוסף גם הוא חייל המשרת במצריים. הוא מגיע בסערה לבית החולים ומבקש מיוסף לא להסכים לקטיעת רגלו. בינתיים מקבל בית החולים את תרופת הפניצילין החדשנית ויוסף הוא מראשוני המטופלים בה. התרופה מצילה את חייו ואת רגלו ולאחר שנה שלמה של טיפולים הוא חוזר לישראל להחלמה ומשתחרר כנכה מלחמה מהצבא הבריטי.
    לאחר כשנה פונה יוסף לצבא הבריטי בצריפין ומבקש להגיש תביעת פיצויים. מכתב שנשלח אליו מהצבא מעביר אליו את האחריות לנפילה ושולל אפשרות שיוסף נדחף על ידי נוסע עויין. את האמת ידע יוסף בלבד.

רכבת משא 1941, סלוניקי - גרמניה...

    ארבעים קרונות משא מטונפות ובראשן קטר שחור נושף  ומאיים, ממתינים ליותר מאלף שבויים יהודים חיילי הצבא הבריטי המובס. המקום סלוניקי שביוון, הזמן, מלחמת העולם השנייה. הנסיבות, מרבית חיילי פלוגות החפרים מתנדבי הישוב היהודי בארץ ישראל, נופלים בשבי הגרמני באיזור מפרץ קלמאטה בדרום יוון. לאחר חודשים במחנות שבויים באיזור קורינתוס, הם נשלחים לסלוניקי ושם נאלצים להדחס בקרונות הרכבת כדי להשלח למחנות שבויים בגרמניה. בין השבויים נמצא שלום תג'ר גילו 25, בן שמואל וסולטנה, סמל, המחליט בלבו - לגרמניה אני לא מגיע, אני מהרכבת הארורה קופץ.
    הנסיעה האיטית נמשכת ימים. רעב, צמא, עוצרים מדי פעם לצרכים אישיים, ולבסוף חוצה הרכבת את הגבול וממשיכה ביגוסלביה המושלגת לגרמניההלילה יורד והקטר היגע מאט את מהירות נסיעתו. שלום תג'ר מטפס אל האשנב הגבוה ועמו חברו מישראל סלבה ממשפחת יושע בתל אביבהוא שולח רגל אחת ועוד אחת החוצה, אף חייל גרמני אינו מבחין בו. הוא נאחז בידיו במשקוף ואז דוחף עצמו מדופן הקרון תוך שהוא נופל על ידיו אל שולי המסילה ומוצא מיד מחבוא בין השיחים והשלג. גם חברו סלבה עושה כמותו. הרכבת ממשיכה בדרכה, כאן מתחיל המסע הגדול של שלום חזרה לארץ ישראל. הוא מגיע לסלוניקי לאחר ימים רבים, מארגן בסיוע המחתרת קבוצת בריחה, מפליג בסירת דייג לחוף תורכיה ומגיע בסופו של סיפור לארץ.
    שלושה בני משפחה עניפה אחת ומערכת יחסיהם המוזרה עם רכבות.



יום חמישי, 5 ביוני 2014

שלום תג'ר - כך ברחתי מהשבי הגרמני ביוון

June 5, 2014 at 9:52pm
תחקיר, שחזור וכתיבה  דוד תגר , ישראל 2014

שלום תג'ר בנם של שמואל וסולטנה טאג'יר, חברי אחוזת בית מייסדי תל אביב, הצליח לברוח מהשבי הגרמני ביוון, לגבש קבוצת בריחה, להפליג לתורכיה ולהגיע לארץ ישראל. סיפור אמיתי ומופלא זה התרחש בשנת 1941. 
שלום תג'ר נולד בשנת 1916 בתל אביב, היה איש ההגנה, שרת בש"י בתפקידים חשאיים, היה לסמל במשטרה הבריטית, ולקצין בצבא הישראלי, להלן קטע מחוברת שיצאה לזכרו על ידי משפחתו.



בשנת 1940 אני בן 24 , כאשר גרמניה מאיימת בכיבוש אירופה, התגייסתי לצבא הבריטי אל פלוגות החפרים בשלושים ליולי. נשלחנו למחנה צריפין אז בשמו סרפנד.
היינו 1200 יהודים וגם עשרות ערבים. התגייסנו תחילה כבודדים ובהמשך בעידוד המוסדות כקבוצות. החפרים הישראליים היו פלוגות שעסקו בביצורים, מיקוש, הנחת קווי מים סלילת דרכים ופריקת אניות. קיבלתי במהירות דרגת סמל. יצאנו ברכבת למצריים, בנובמבר, הגענו לקנטרה ומשם בשיירה למחנה מינה ליד הפירמידות, משם ללוב לטוברוק ובנגזי.
הצבא האיטלקי הובס, ראיתי אלפי שבויים איטלקיים, הרס חורבן חול אבק ורוחות עזות. זה היה נורא. הגרמנים טרם הגיעו הבריטים כבשו את לוב ואת חבש. עד מהרה בראשית חודש מרץ, נשלחנו באניות ליוון לסייע לחיל המשלוח הבריטי שמנה 60.000 חיילים. בשישה באפריל 1941 החלה הפלישה הגרמנית לכיבוש יוון. מכת הפתיחה היתה הפצצת נמל פיראוס שהיה גדוש אניות בריטיות. הנזק היה עצום וההרס מוחלט. כולם היו בהלם.
מטוסי וצנחני גרמניה כבשו את יוון בסערה, אנו ככל הצבא הבריטי נמלטנו לדרום יוון אל מפרץ קלאמטה שם היה הצי הבריטי אמור לחלץ אותנו. ראשית חולצו 45.000 אוסטרלים, ניו זלנדים הודים ואנגלים. לבסוף ב 29- באפריל נזנחנו בחוף במלכודת. היה לי רכב צבאי ניסיתי להסתתר ככולם בחורשות ובגבעות אך הצנחנים איגפו אותנו. באחד הימים פגשתי את פריץ יורדן מישראל שהכרתי בארץ כשהיה נוטר כמוני ונהרג במלחמת השחרור.
 יורדן היה לוחם נועז בפלוגות הלילה של אורד וינגייט, חבר קבוץ אשדות יעקב, כך הוא מתאר את המפגש - “ ופתאום שומע אני קול טרטור של אוטו, היורד בשטף מרוצה מעל ההרים. הכרנוהו: הן זהו סרג'נט טאג'ר מיודעי. אגש ואגלה לו כי מפליגים אנו בדרך הים ולכשיגיע לכרתים – יודיע נא לרשות הבריטית על כך וכך אעשה גם אני אם אגיע לפניו... הלכתי על פני גבעה אחת אל הסרג'נט טאג'ר, שנמצא במרחק 500 מטר ממני, ואיתי אקדחי בלבד. משהגעתי, הגדנו זה לזה ללא שהיות יתירות את אשר היה לנו להגיד, וקבענו סימנים...אנו מושיטים בחיפזון איש לחברו את ידו, ו... להתראות בארץ". לבסוף נתפסתי גם אני וחברי סלבה יושע. הוקפנו נפרקנו מנשקנו והפכנו לשבויי מלחמה. החל המסע הארוך ברגל, במשאיות וברכבת אל מחנות השבויים ליד קורינתוס. היינו מורעבים ומותשים וכאן החלטתי, אני בורח, לשבי בגרמניה אינני הולך. יותר מאלף ישראלים קובצו יחד, ואז נודע לי כי יצחק בן אהרון ( לימים מזכ"ל ההסתדרות ) שהיה מפקד בחיל המשלוח היהודי החליט כי ייכנעו כולם וילכו גאים (?) לשבי. אך לא אני ולא חברי סלבה יושע. יצחק זה שצוחק אחרון.
כאשר אתה נמצא במחנה מעצר, אתה מתמודד על כל פרוסת לחם. ראיתי קצינים הגוחנים על סירי מרק ריקים ומגרדים את התחתית כדי למצא עוד מעט מזון.
הגרמנים הרעיבו אותנו. תושבי המקום זרקו לנו מעבר לגדר אוכל אך ראיתי חייל הנורה על ידי גרמני כשרץ לפתע אל הגדר. ואז החלו הזכרונות. תל אביב, היתה לי כגן עדן, איפה הימים שיצאנו מצריפין לחופשות וישבנו בבתי הקפה של רחוב בן יהודה. כמו בצלום למטה אני באמצע עם חברים.


בית קפה בבן יהודה שלום תג'ר במרכז עם חברים

שפת הים של תל אביב, הקזינו, הטיר, שדרות רוטשילד, קולנוע מוגרבי עם הגג הנפתח, גן רינה וקולנוע עדן והבחורות, מתי אני חוזר לשם וכיצד?
לאחר מספר שבועות הועלינו לרכבת שלקחה את השבויים לגרמניה. גם אני הייתי שם, אני בן 25 . אל דאגה לגרמניה לא אגיע. הנסיעה האיטית ברכבת זכורה לי היטב. סבל רב נדחסנו לקרונות משא, התנאים היו קשים איבדנו כמעט צלם אנוש.
הרכבת היתה עוצרת והיינו מצווים לעשות צרכינו בשדה ליד ללא צנעת פרט. אוכל כמעט ולא היה וגם מים, התושבים זרקו לנו מזון אך בדרך כלל מנעו הגרמנים שיגיע אלינו. לבסוף עברנו את הגבול ונסענו בתוך יגוסלביה. הרכבת האיטה מאד בפרט בעקולי המסילה. זהו אמרתי, אני קופץ.
בתוך 26 ימים כבשו הגרמנים את יוון. מאד מוקדם כבר נודע לנו כי קצינים יווניים מסויימים מנהלים משא ומתן עם הגרמנים על הסכם כניעה. התגבורת הבריטית שהגיעה ממש ברגע האחרון היתה דלה בחיפוי אווירי. חיל האוויר הגרמני ובו מאות מפציצי צלילה מסוג שטוקה, הסתער על יוון והכריע אותה, בעוד צנחנים גרמניים נמצאים בכל מקום ממש, והשריון והתותחים הודפים את כולנו דרומה אל מפרץ קלאמטה משם רצינו להתפנות חזרה למצריים ולכרתים.
יש לזכור כי רק בשנה הקודמת הצליחו היוונים להביס את הצבא האיטלקי שהסתער עליהם בפקודת הגרמנים. לבסוף הגיעו הגרמנים גם למפרץ קלאמטה האניות הבריטיות הפליגו אך השאירו על החופים קרוב לעשרת אלפים חיילים, יהודים, ערבים ,הודים אנגלים והוסרים (הפרשים) השריונאים הבריטים, וכך ראו במפה את התקדמות הצבא הגרמני.
חוזרים לרכבת, קרון להובלת מלט ובלוקים, בערך חמישים קרונות ברכבת אחת, השתחלתי לאשנב האוורור הצר הוצאתי את הרגליים ונאחזתי בשתי הידיים באדן האשנב, אז שיחררתי את אחיזתי ביד אחת וראיתי את האדמה, אמרתי בלב שמע ישראל והוא שמע, דחפתי את עצמי ברגל ועפתי באוויר נפלתי על הברכיים והידיים, שומר שלא להיפגע בראש. יושע קפץ כמוני, השומרים לא הבחינו בדבר, נשכבתי בין השיחים החשכה ירדה, הענקתי לגרמנים קללה הגונה כפי שאני יודע היטב.

אני עכשיו ביגוסלביה קרוב ליוון. אנחנו חוזרים במקביל למסילה לסלוניקי מרחק 200 קילומטר של הרים, מלשינים, גרמנים וסכנות. לפני עלייתנו לרכבת קיבל כל אחד מספר קרייקרים, נתח דג לקרדה (מקרל) מלוח ומעושן, מנת אורז יבש, ו...זה הכל. נשכבנו לישון ואני חולם על בקבוקי אוזו ובקלווה, ערק וזיתים שחורים של קאלאמטה. הלילה היה קפוא, השלג היה מקור המים שלנו, נחמה פורתא. עם שחר התחלנו לצעוד דרומה. ידעתי שברחבי יוון פרוסה רשת יוונית להצלת שבויים שלהם לחילוץ חיילים מהשבי, .A'Force וריגול שהוכנה על ידי הבריטים וארגון השאלה כיצד מוצאים אותם ויודעים שהאיש אינו גם סוכן גרמני.
זרקתי את המדים הצבאיים וידעתי שללא המעיל הצבאי, השינל, נקפא בלילה עשינו ממנו חבילה. לפתע יצאנו מחורשת עצי זית וראינו במרחק מבנה. זה מנזר אני אומר לסלבה, אתה רואה את מגדל הפעמון, מנזר דומה ראיתי בעין כרם ליד ירושליים, ממש באותו רגע אני שומע רעש של מטוס קל מתקרב אלינו במהירות, היה זה מטוס סיור גרמני, הסתתרנו בים שיחים, הוא לא הבחין בנו. לאחר רבע שעה המשכנו אל המנזר, דלת העץ הכבדה היתה פתוחה. נכנסנו והתיישבנו, ידעתי שמישהו צופה בנו, ואכן הגיע נזיר מבוגר ודובר אנגלית ולקח אותנו לחדר אחורי שם שתינו חלב עיזים ונשכבנו לישון.
נדמה לי שישנתי שבוע ימים, התעוררתי בבוקר, ירדנו למטבח לאכול ארוחה אמיתית ולשתות כוס תה. חביתה של ארבע ביצים עשתה לי כאב בטן, במהלך השבי רזיתי עשרה קילו הקיבה הצטמקה. התחלנו לדבר עם אב המנזר על תכניותינו, הוא היה ידידותי, נתן לנו תדריך למסלול דרך כפרים בטוחים. אבל קודם אמר "למקלחת, תחליפו לבגדים של כפריים ותנוחו שבוע ימים לפחות" עשינו כדבריו. שמו היה מנוס. לעולם לא אשכח. למחרת יצאנו יחד עם הנזירים לעבוד במטע הזיתים.
לאחר שבוע ימים של צבירת כוחות והתאוששות הגיעה העת להיפרד ולהמשיך במסע לסלוניקי. 32 ימים נמשך מסענו. עברנו כפרים ישנו במערות אכלנו ארנבות וחוגלות. מים לא חסרו, שלג ומעיינות עזרו לנו. איש לא חיפש אותנו או ניהל אחרינו מרדף. למדנו להיטמע בשטח ולמזלנו לא נתקלנו במלשינים ובבוגדים כאלה לא חסרו גם יוונים וגם גרמנים. שתי מחתרות היו ביוון, אחת קומוניסטית ושניה ימנית. לא נכנסנו ללב הכפרים, שם היה עלול להיות משמר גרמני, אני דיברתי יוונית והמקומיים הבינו אותנו.

וסילוידיס יוהנס - הוא שלום תג'ר
צעדנו ברגל, יום אחר יום, העיקר לא להתפס, לא לשגות. לילה אחד פגשנו איכר עם עגלת ירקות וסוס עייף, הוא לקח אותנו לשוק בסלוניקי, שם הכיר לנו מקומי שלקח אותנו לביתו והחביא אותנו במרתף. למחרת הפגיש אותנו עם חברים במחתרת, אחד היה יהודי שאף ידע כמה מילים בעברית.  לאחר חקירה קצרה השתכנעו שאין אנו עובדים בשירות הגרמנים. דבר ראשון נכין לכם תעודות זהות חדשות, הביאו צלם שעשה כמה צילומים ולאחר יומיים הכינו לנו תעודת זהות יוונית. אמרו לי מהיום שמך יוהנס וסיליוידיס. תעודה שהצילה את חיי מספר פעמים ועברה עמי את כל המסע חזרה לארץ ישראל. 


תעודת הזהות היוונית המזויפת של וסילוידיס יוהנס הוא שלום תג'ר

לאחר יומיים של התאקלמות החלפנו לבגדים מרופטים אבל עירוניים. יצאתי עם מלווה יווני לטיול בעיר אל עבר הנמל. ראיתי סירות רבות של דייגים, הם היו עסוקים במלאכתם, ישבנו בבית קפה קטן, שני שולחנות ואכלנו משהו, את הקפה לא אשכח זה היה מעולה. לפתע הצטרף אלינו אלמוני והחל מדבר בלחש, הוא דבר אנגלית היטב, שאל אותי מה תכניותי, לארץ ישראל אמרתי, לצאת מכאן מהר ככל האפשר. באותה עת עדיין היו בסלוניקי יותר מארבעים אלף יהודים. הם היו בלחץ רב, הגרמנים איימו וכבר שבוע לאחר הגעתם פשטו על משרדי הקהילה החרימו מסמכים רשימות ואוצרות תרבות מודפסים ויקרי ערך שנשלחו לגרמניה. ראשי הקהילה נאסרו, כל מי שהיה בעל אמצעים חיפש דרך להימלט לאיזור האיטלקי ביוון, לתורכיה ולים הפתוח לחציית הים לכרתים. אחר כך נתפסו גם בכרתים.
אלפי יהודים צעירים נשלחו לרחבי יוון לעבודות תשתית בתנאים איומים, רבים מתו בעבודה. ברחובות שלט הצבא הגרמני מחסומים בכל עבר. עד מהרה למדתי היכן לא הולכים והיכן בטוח יתר. רק אחרי שברחנו החלו הגרמנים במשלוח היהודים למחנות ההשמדה בפולין.
המחתרת היוונית שהייתה אז עדיין בהלם הכיבוש ראתה בי מיד מנהיג שניתן לסמוך עליו. הפגישו אותי במקום מסתור עם שלשה קצינים ניו זילנדים ואחד אוסטרלי. הם היו מפוחדים, גם הם היה שבויים וברחו. הם אמרו לי מיד אם תצליח לארגן סירת דייג גדולה אנחנו קבוצה של חיילים מצטרפים אליך יש לנו מעט כסף, ארגון הבריחה הבריטי השאיר לסוכניו ממון. לך לגייס דייג אמין וארגן את מבצע ההפלגה. אנחנו אתך.
עכשיו היתה לי משימה. הפכתי לדייג ורוכל דגים והתמקמתי בנמל מול מעגן סירות הדייג הגדולות ששרץ סוכנים גרמניים. הייתי ספוג ריח דגים שזוף ונראה תורכי-יווני, התחלתי ללמוד את שגרת המעגן ואת הנפשות הפועלות בו. על מי אפשר לסמוך וממי יש להזהר חשדהו וחשדהו. כל בוקר בזריחת החמה בקור הנורא באתי קניתי ארגז דגים סרדינים מקרלים וסרטנים. כך ישבתי כל היום על הרצפה על רשת דייג ישנה עד שמכרתי את אחרון הדגים. מדי פעם היו עוצרים לידי צמד חיילים גרמנים ובוחנים אותי, ידעתי גרמנית, הם התבוננו בי בזלזול והיו ממשיכים לפטרל, הנבלות. פעם ביקשו את תעודת הזהות בדקו אותה והמשיכו ללכת. זה נמשך יותר מחודש, ידעתי להתיידד עם בעלי הסירות שתינו קפה ביחד, התערתי בסביבה. או אז הגיעה ההזדמנות, אחד הדייגים בעל הסירה הציע לי לעלות לים ולצאת עמו ואנשיו לדייג בלילות. את שמו, ניארכוס לא אשכח לעולם. הסכמתי מיד. כך ממוכר דגים אני עכשיו דייג. ערב ערב היינו מסדרים את הרשתות עולים לסירה ויוצאים לדוג במים עמוקים על פי הרשיון הגרמני שניתן לבעל הסירה.
לסירה היה גם מפרש גדול, הייתי חסון וחזק ונתנו לי להיות הגאי. לילה אחד בעודנו חוזרים מהים עמוסי דגים, הטלטלה הסירה מצד אל צד והים היה סוער במיוחד. מצב רוחו של בעל הסירה היה בשמיים, הנה הוא מוכר את הדגים במאות דרכמות ומביא סכום הגון הביתה, פניתי אליו לפתע ושאלתי, תגיד ניארכוס אתה מוכן להפליג עמי לתורכיה ? מה יש לך בתורכיה הוא שואל, אתה רוצה לברוח בחזרה לפלשתינה? כן, אמרתי ולא רק אני, עוד חמישה ישראליים וכמה אנגלים. תן לחשוב על זה, אמר, נדבר מחר. למחרת שוב יצאנו לים, ואני שואל אותו, ניארכוס זוכר מה שאלתי אותך אתמול? זוכר אמר, זה יכול לעלות לכם הרבה דרכמות, כמה אני שואל, חמשת אלפים הוא אומר, בסדר אני משיב, עכשיו אני אחשוב על זה.
למחרת כינסתי התייעצות עם הקצינים במחבוא וסיפרתי להם כי בעל הסירה מוכן להפליג אתנו לחוף איזמיר שבתורכיה. חלפו עוד כמה ימים והודעתי לניארכוס שהכסף נמצא. התשלום מראש אמר, כמה אנשים אתם. נדע כשנגיע אמרתי, נחביא אותם בבטן הספינה ונבוא תוך מספר ימים לא רב. התחלנו להתארגן. קבענו את ליל ההפלגה, היו אלה ימים של גשם זלעפות, אחד אחד התגנבו הבורחים אל סירת הדייג הגדולה ואני מכיר ומזהה אותם, הם ירדו מיד לבטן הספינה. מה עם הכסף שואל ניארכוס, ואני מוסר לו חבילת עטופה, הוא סופר את השטרות ונותן את החבילה לבנו הקטן היורד מהספינה ולוקח את הכסף לאשתו. בעשר בלילה אנו מתניעים המנוע רועם, יוצאים מהנמל הגדול, בעל הספינה ניארכוס הצליח לקבל רשיון גרמני לדייג במיים עמוקים ולשהות מספר ימים בלב ים. אני מחזיק בהגה, הגרמנים אינם מבחינים כי הספינה קצת שקועה מעל הרגיל, הקצינים הניו זילנדים והחיילים האוסטרלים והבריטים במתח רב ואני מרגיע את כולם, מהיכן היה לי בטחון עצמי שכזה ? הרגשתי כמו קפטן. הם סומכים עלי, נקווה שהכל ייגמר בשלום. המרחק מסלוניקי לאיזמיר הוא 480 קילומטר בערך, בקו ישר בתוך כמאה שעות, כלומר חמישה ימים. אולם אנחנו הרי יצאנו למסע דייג. עוצרים מפעם לפעם משליכים רשתות. הפלגנו דרומה לאי סקאיתוס ומשם מזרחה.

סיורים אוויריים חולפים מעלינו לסרוגין. והמתח רב. הים היה סוער וגלי, רוח חזקה נשבה, היה קר מאד, ואז ביום השלישי קרה משהו אותו לא אשכח לעולם. בערך בחצות געש לפתע הים וצוללת גרמנית אפורה ומכוערת עלתה לידנו על פני המים מישהו על גשר הצוללת כוון אלינו זרקור רב עצמה, אני ישנתי בבטן הספינה אך כשזו עצרה התעוררתי ועליתי לתא ההגה. גרמני תוקפן צעק לעצור ולהציג רשיון שייט. הצוללת התקרבה אלינו למרחק מסוכן, רב החובל יצא למעקה והציג את האישור, מלח גרמני כוון אליו תת מקלע, מה מספר האישור צעק הגרמני ביוונית רצוצה מעורבת בגרמנית, רב החובל שלנו הקריא לו את המספר. חכה ואל תזוז צעק לו הגרמני, המתנו בפחד כחצי שעה, הבנו שהגרמנים בודקים אם האישור תקף, אם היו שולחים צוות משלהם לבדוק את הספינה שלנו היו מגלים הכל ומחסלים את כולנו. לבסוף כבה הזרקור והגרמני צעק, סע, הסתלק.
התנענו את המנוע והפלגנו צפונה דווקא, לא ידענו אם ממשיכים לעקוב אחרינו, עשינו איגוף גדול שנמשך שעתיים וחזרנו להפליג מזרחה אל עבר חוף איזמיר בתורכיה. בדרך כלל באור יום סבנו במעגלים גדולים ועסקנו ממש בדייג. ובלילות הפלגנו ישירות לעבר חופי איזמיר עשינו זאת כדי להטעות את הגרמנים.
לאחר עשרה ימים מתישים ראינו במשקפת את צוקי החוף. השעה היתה שש בבוקר, במרחק 100 מטר מהחוף קפצנו כולנו למים לא לפני שנפרדנו מבעל הספינה ואנשיו, המים היו קפואים, שחינו והגענו לחוף ונשכבנו לישון באפיסת כוחות, ספינת הדייג חזרה בהפלגה מהירה לסלוניקי.
בצהריים הוקפנו על ידי שלשה שוטרים תורכים על סוסים, התעוררתי מצעקותיהם אני מבין תורכית היטב, הם החלו מכים את הישנים בשוטים, קמתי וצעקתי בתורכית, אנחנו חיילים אנגלים ברחנו מיוון, העמידו אותנו בשורה, הגיעו עוד שוטרים והוליכו אותנו לכלא באיזמיר.

רק לאחר שבוע של חקירות נתנו לנו להפגש עם נציג אנגלי מהשגרירות. שהפעיל את קשריו ושחרר אותנו מהכלא לאכסניה בשולי העיר רחוק מעין זר. רשמו את שמותינו ואת דרגותינו קיבלנו בגדים אזרחיים והמתנו לחילוצנו מתורכיה. חודש של המתנה מורטת עצבים, מאחרי הקלעים התחולל מאבק נגד התורכים שרצו להסגיר אותנו לגרמנים. סוריה שהיתה בשלטון וישי, הצרפתים משתפי הפעולה עם גרמניה, נכבשה על ידי הבריטים צבא צרפת החופשית של דה גול והפלמ"ח. כך יכולנו לעלות לרכבת לדמשק בבטחה. לאחר ימים אחדים בדמשק יצאנו בשיירת משאיות לארץ ישראל ועצרנו בטבריה, הצלחתי להשיג קו טלפון והודעתי לאבא שאני כאן בארץ, הייתה בבית אבי התרגשות עצומה, החלה עליה לרגל לברך את אבי ואמי, ואני וחברי נשלחנו לזהוי במרכז הש"י בחיפה ומשם למחנה צריפין, קיבלנו מדים ואז החלה חקירה ארוכה ומתישה של פרטי הבריחה, יום אחר יום.
לבסוף היה זה ביום שישי קיבלנו חופשה בת שבוע ונסעתי הבייתה, אי אפשר לתאר את השמחה והבכי בהם התקבלתי, אבא אמא כל אחי כל קרובי המשפחה ורבים שבאו לשאול על יקיריהם שעדיין בשבי באירופה. חזרתי לצבא ונשלחתי למצריים שם שרתתי בבסיסים שונים ובלטתי ביכולת הארגון שלי והמנהיגות. קיבלתי צל"ש מהמלך האנגלי על ארגון הבריחה וגם את עיטור עלה האלון. בחופשות נפגשים היינו במרכזים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה שם הכרתי רבים מבכירי המערכת הצבאית לעתיד של צבא ההגנה לישראל. כרבים אחרים עסקנו בצד תפקידנו גם במשלוח נשק ואמצעי לחימה במשאיות לישראל מסליקים במדבר אל מחסני ההגנה בארץ ישראל. 


מדליות מלחמת העולם השניה שהוענקו לשלום תג'ר באפריל 1945


אות עלה האלון מברונזה

מדליות מלחמת העולם השניה, הוענקו לשלום תג'ר בסיום המלחמה באפריל 1945 . אות עלה האלון מברונזה הוענק בחודש דצמבר 1942 לסמל תגר עם קבלת צל"ש המלך האנגלי על ארגון הבריחה המופתי מהשבי ביוון.


                  שלום תג'ר – נפטר 6.8.1961 תנצב"ה

סאלק

June 2, 2014 at 8:43am
"בנק של של לבנים"
היום הלכתי ברגל לבנק לאומי ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. כתוב שזה הסניף המרכזי ונדמה לי ששלמה מעוז אמר פעם שבנק לאומי זה בנק של לבנים למרות שגם את יוסי שריד הלבנבן מסרבים לקבל לדירקטוריון.
בנק לאומי הוא גם סיפורה של המדינה ויש הרבה סיפורים הקשורים לתחום האספנות ובכלל. הסניף המרכזי הזה מוכר לי רק מקומת הכניסה שלו ויש בו אפילו תצוגת מטבעות עתיקים שנדמה לי שכולם הם העתקים כלומר רפליקות ובכל זאת הסניף הזה הוא מקום סימפטי המשדר אווירה מכובדת וגם ביתית למרות שהמקום כאילו ברצף תחזוקה אינסופי. המעטפת החיצונית דמויית הרדיאטור כאילו אומרת שיש פה כלוב כלשהו או שאני סתם מרוכז בזוטות. למרות שזה לא הסניף שלי אני מרגיש במקום הזה מאד נוח ועם הרגשות ורגשות קשה להתעמת. אני גם די בטוח שהעובדה שיוסי דגני עובד שם מהווה בהחלט גורם מכריע. חברים יש לא רק באגד. 

הסביבה של סאלק

אני נוהג ללכת לבנק לאומי כשאני צועד מצפון לדרום כלומר מבן יהודה לכיוון תל אביב הקטנה של פעם ולמרכז הפיננסי של העיר העברית הראשונה. אני משתדל ללכת מתחת למגדל שלום  שאצלי זה תמיד כל בו שלום. המעבר מתחת לבניין הזה תמיד מלווה במשבי רוח קבועים ונעימים והמקום תמיד מוצל  ונראה לי מוזנח במשהו בצד של בנק אגוד לפחות כשהולכים שם רגלית. אני תמיד חושב שמים רטובים עושים דברים נפלאים גם בחקלאות וגם בניקיון. מישהו גם אמר שאם אסון התאומים היה קורה במגדל שלום אז לא בטוח שהמגדל היה קורס כי סוג הבנייה שונה ובכל זאת לא נראה לי ששווה לנסות על חי. את נושא האספנות והדברים הקשורים למשפחת מאיר נשאיר להזדמנות אחרת. במבואות המגדל תמיד יש תצוגות מפעם.
כל הסביבה  של מגדל מאיר היא חתיכת היסטוריה ואיפה שרק נביט נגלה אינסוף תל אביביות ממש מההתחלה, אבל היום אני בכלל לא בסיפור הזה, כי אם משהו מזמני כלומר אם תרצו משנת 1980 ואילך. 

הסניף המרכזי של בנק אנגלו פלשתינה גלויה משנות השלושים
מתוך אתר VTLV

בנק לאומי הסניף המרכזי דמוי רשת רדיאטור ובעברית מצנן בקרן הרחובות יהודה הלוי פינת הרצל

יהודה הלוי מביט על המגדל של שלום
 ומצד ימין הסניף המרכזי של בנק דיסקונט
 וגם בית שיף והיום המוזיאון של דיסקונט

בית מאני יהודה הלוי 36 המוזיאון של בנק לאומי

שטח המחייה שלו מהפינה של לילינבלום 23 ועד הרצל 7, 9 , 11 
כשאני מתקדם ועובר את שדרות רוטשילד פינת הרצל ועד ללילינבלום אני תמיד נזכר בו כי זו הייתה הטריטוריה שלו למרות שהוא לא היה שריף וגם לא הסגן שלו ותמיד ניתן היה לראותו שם החל מהבוקר ועד שעות הצהריים כלומר סביב שעה אחת וגם שתיים ואפילו לעיתים גם עד ארבע תוך זה שהוא מחליף תחנות ולעיתים הוא באלנבי ליד בית הכנסת הגדול ולעיתים ממש שם בלילינבלום פינת הרצל. 
כולם קראו לו סאלק  וגם צ'ליק  שזה כנראה כינוי חיבה. זה היה השם שלו בשוטף וכולם ככה קראו לו. היה לו גם שם רשמי ואפילו שם משפחה עם אשה ושני ילדים מוצלחים אבל לא חייבים לספר הכל למרות שרבים יודעים בדיוק ,אבל היום נשאיר זאת רק עם הכינוי.  אני יודע שהיה בגיל של אמא שלנו ונולד כנראה בפולין או ברוסיה. יידיש ועברית היו השפות העיקריות שלו כמו גם פולנית, רוסית ואני בטוח שהבין כל שפה ובמיוחד בכסף. הוא עבר את השואה ולדברי פלוני חדל מלהאמין אחרי שראה במו עיניו מה עשו להוריו ולמשפחתו. שם במלחמה ההיא צלח את בית הספר של החיים האמיתיים ומה שעשה בהמשך פה ברחובות תל אביב היה רק ההמשך. 
לעיתים היה מהרהר בקול ואומר שאם היה הולך בדרך רשמית ומסודרת כלומר נהפך לחלק מסודר מהמימסד, היה נהפך למשהו מכובד ורציני כי "כל הגדולים האלה יכולים להיכנס בתחת שלי. שכל שלהם לא כל כך גדול כמו לשון שלהם."

מופע רחוב וגם דברי חוכמה
תמיד כשדיבר הרגשת שאתה בסוג של מופע רחוב מאד ייחודי. הפעם הראשונה תמיד מפתיעה אבל אצל צ'ליק תמיד היה מיוחד גם אחרי עשרות פעמים כי האיש הזה היה בלתי נשכח. דיבור מהיר ותמיד יש אצלו תכל'ס וגם סיגריה ככה בצד. בלי תכלית הכל זה רק דיבורים ופרנסה זה תמיד חשוב. המשפטים שלו היו חזקים מאד גם אם לעתים היו ממש בוטים. אין כמו האמת לפרצוף וחלק קטן ממה שאמר לי בהזדמנויות שונות היה ממש מכונן. סאלק שם בכיס הקטן המון גדולים. לעיתים היה מדבר המון תוך סגירת העיניים ולעיתים שתק כמו דג. בטוח שחלק מדבריו היה מועתק  ומתורגם ממקור זר אבל חלק אחר היה רק שלו ואני לא בטוח שאני יודע לשים את האצבע. הוא ידע לדבר עם כל אחד בשפה שלו. בטוח שהיו כאלה שלא החליף עימם אות ותסמכו על סאלק. אם אמר על מישהו  "חתיכת דרעק" אז ידעת שגם סתם חרא זה נכון. 

"מתי בני אדם יהיו עם לב זהב אז זהב יהיה שווה שום דבר!"
סאלק נהג לצטט דברים חכמים שונים ומשונים  "לנין אמר שאנשים יהיו עם לב זהב מתי זהב לא יהיה שווה כלום" או למשל "בשביל מה באת פה. לדבר? פה אי לקנות אי למכור. פה זה בורסה ובלי גן ילדים ומשחקים. תדבר בבית שלך אבל תעשה עסק ואחר כך תדבר כמה אתה רוצה וגם תביא ציגרה (שזה סיגריה). עסק מתי מתחילים צריך גומרים במקום כמו עוד דברים. אל תיהיה שלעפער כמו זה מה אתה מכיר. התחלת ביזנס צריך לגמור במקום. אל תעשה פה גרעפסים. אם אתה קצת עומד לידי ועושה ביזנס אני כבר עושה אותך סוחר כי אתה עכשיו סתם שמוק קטן אבל אני כבר עושה אותך בן אדם תרבותי וגם סוחר. אני מכיר אבא שלך מתי היה שוטר וגם נהג מונית וגם דוד שלך ולדק אני מכיר יותר מה אתה חושב. אתם צעירים חושבים אתם יודעים הכל ולא יודעים כלום. רק גרעפסים אתם יודעים.  תיהיה תרבותי בבקשה, וגם עדין מתי אתה צעיר. תשמור כבוד שלך מתי אתה צעיר כי אחר כך כבר מאוחר. אל תלמוד מפלוני אלמוני לקחת כסף בריבית עם לומברד כי ככה זה עושה אותך פושט רגל בסוף ואין כסף ואין סחורה. תעבוד עם כסף שלך. מתי תעשה לומברד אצל עיראקים זה התחלה של סוף שלך" ככה אמר לי צ'ליק ואפשר גם סאלק ויותר מפעם אחת. 

מודל מיוחד 
סאלק היה דמות שאם לא ראיתם על אמת עם הויזואליות והסאונד אז רק סרט יעזור לכם או שיחזור. היום אין כאלה מודלים בכל המובנים. פשוט אין כי פס הייצור  משתנה והיום כמעט הכל אחר ויש הרבה סיבות אבל אני אנסה לתאר לכם ואני מניח שלחלק זה יעזור ולחלק רק אולי. זה שסאלק היה זן מיוחד אפשר להבין גם לפי הילדים שלו. חוץ מזה הבנתי ממש כעת שהבן שלו כותב ספרים ואפילו שירים למרות שהתחום שלו הוא מחשבים ומערכות מידע. אני לא מכיר את ספריו אבל בהקדם מאד זה יקרה. אני זוכר את סאלק מדבר על הבן שלו ואפילו מספר בדרכו כיצד שלח אותו בצעירותו למשימה כלשהי והבין שהבן הזה אכן יכול להיות דוקטור ופרופסור, אבל בתחום הביזנס זה כבר אפיזודה אחרת. 

שוק שחור של דולר ירוק וגם דברי ערך
סאלק היה סוחר ואלוטה או אם תרצו חלפן כספים ברחוב עצמו ובעיקר ירוקים אבל כל מטבע היה הולך כמו מרק גרמני ופרנק שוויצרי ואפילו צרפתי הרבה לפני האירו ובקיצור כל מטבע שבעולם. הוא הבין את המגמות לפי מה שקרה בפועל ולא גרפים ופרשנים. הוא גם לא התאהב בסחורה כי אם קנה ומכר ונשאר עם מה שצריך.  צ'ליק גם עסק במסחר במטבעות מכל הסוגים. בעיקר מטבעות ממתכות יקרות וכל מה שסביב לזה. גם זהב, כסף ואפילו פלטינה. אם צריך אז גם שעוני זהב של שפהאוזן ואפילו סתם אומגה, דוקסה או לונגין. רולקס גם בסדר והכי הכי זה פטק פיליפ וקצת פחות זה ושרון קונסטנטין.  בקיצור כל דבר שהוא בעל ערך וניתן להמירו בכל מקום בתנאי שהגעת לכתובת הנכונה. 

מניפולציה של המדינה בשוק השחור
פעם רחוב לילינבלום היה שם נרדף לשוק השחור של הדולרים למרות שהשחקן הראשי באותו שוק הייתה המדינה עצמה. ערבים וחרדים תמיד שיתפו פעולה בנושא הזה. מי זוכר את איצ'לה הגדול שהיה מאד קטן?  תמיד מאחורי כל השחקנים הגדולים עומד גוף גדול יותר. אם לא ידעתם אז יש מי שטוען לכאורה שהיה אחד בשם אברהם יוסף שפירא שביחד עם אשתו בתקופה מסוימת היה הזרוע הביצועית של המדינה בצינון השוק השחור באמצעות מזוודה עם דולרים שהיוו חלק מהצגת החיים האמיתיים ברחוב לילינבלום ובכלל. אותו שפירא שלימים היה הבעלים של מפעלי השטיחים עם כל מה שהתלווה להם. שפירא המנוח היה אפילו חתום על שטרות המדינה עם הערכים הגדולים של האלפים בתוקף תפקידו כיו"ר המועצה המייעצת של בנק ישראל. אני גם זוכר אותו מגיע לא במיטבו לבן יהודה 14 שזה ממש לידנו והסיבה היא כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל או אם תרצו האפוטרופוס הכללי באמצעות נציגו הבלתי נשכח מר עזרא חבשה שאהב בעצמו קצת מדליות של ברכת הכהנים ושמע ישראל. שפירא המנוח נקלע לקשיים כספיים לא פשוטים  אבל היום חמסה חמסה בעזרת השם  מצב צאצאיו בהחלט יותר מבסדר. פעם אפילו צבענו את בית הכנסת בו התפלל ברחוב פינקס. 

חליפה שלושה חלקים עם כובע וציגרה
סאלק היה נמוך קומה , ג'ינג'י עם קצת קרחת במרכז הראש אבל כמעט תמיד עם כובע.  רזה וכמעט תמיד עם חליפות שלושה חלקים כי צריך הרבה כיסים ובקיץ החם חולצות ספארי כאלה רחבות עם כיסים גדולים. אם חשבתם שאת כל הכסף שומרים בכיס אז כנראה שלא ראיתם את סאלק. תמיד נהג להנחות את לקוחותיו "תלך לפרחים אני מביא כסף מוילונות עוד מעט. תגיד לפרסי אני אמרתי שתחכה עד אני מגיע. גם אצל חזיות זה בסדר."  זה לא היה קוד סודי, כי אם תיאור של המקומות בהם פיזר כסף בטריטוריה שלו כלומר חנויות של פרחים שזה פרסי ולפעמים וגם וילונות וגם חזיות של רובין וחלק מהחנויות שם עד עצם היום הזה. 

חוקי החיים מול החוק הכתוב
אז כלומר בשנים הראשונות של המדינה בואכה שנות השישים והשבעים ברחוב לילינבלום וגם באזור הדואר היו לא מעט חלפנים למרות שהדבר היה בניגוד לחוק הכתוב. חוקי החיים חזקים יותר מחוקי המדינה ואם אנשים חושבים שכסף אמריקאי עדיף על כסף מקומי אז ככה יהיה למי שיש. אי היציבות הכלכלית הניעה אנשים להחזיק מטבע חוץ כי ככה הרגישו האנשים יותר בטחון. מי שלא עבר פיחות של 40 אחוז ביום אחד לא יבין זאת לעולם. אם היה לך 100 לירות אז כעת אחרי פיחות הלירה מול הדולר יש את אותן לירות רק שהן שוות כמעט חצי. לא כל אחד יכול היה להגיע לחו"ל ולהסתכן בחשבון דולרים ולא כל אחד נותן הרצאות וערבי התרמה בפני יהודים טחונים.

סאלק היה חלפן כספים עם שם טוב שמעולם לא התחבר לדברים שלילים כמו העלמת כסף בזריזות או שטרות מזויפים. הוא נהג להגיד שהוא בנק בפני עצמו בדיוק כמו בנק אנגליה  BANK OF ENGLAND. כשהיה צעיר ונמרץ עם חושים חדים ידע לזהות ולהריח אנשים וטיפוסים. היה לו משפט שחזר על עצמו וככה כולנו ידענו את מקומנו האמיתי "תגיד שלמה המלך היה חכם?" אחרי שקיבל תשובה חיובית ממרבית הנשאלים היה עונה "אז למה אתה כזה שמוק?". מתי יש צחוק אז גם האווירה נעשית טובה יותר לעסקים.  ככה גם לגבי המיומנות המקצועית שלו והידע להבחין היטב ומהר בזיופים שונים וככה גם במטבעות זהב שונים. כל עוד בריאותו איפשרה היה עובד שעות לא מעטות ברחוב עצמו ובהמשך אם צריך אז גם בערב בביתו שבמרכז תל אביב. לא כל אחד יכול היה להגיע אליו הבייתה ותמיד אני זוכר שם את אשתו שתמיד אבל תמיד קראה ספרים. 
סאלק היה דמות מרכזית, מקורית ובלתי נשכחת בתחומו. סאלק שעבר את השואה טען שמשני דברים צריך לפחד בחיים. הראשון זה מאלוקים ומהבורסה זה האחרון. סאלק ז"ל נפרד מעולם הכסף והחומר קצת לפני שנת המילניום. 

הרצל 2 פינת אחד העם 18 - הבית של עקיבא וייס " יוזם ומייסד העיר העברית הראשונה אחוזת בית, תל אביב."

סוסקין מזמין לבירה ובלי צילומים

הרצל 5 א' עם הקיוסק ברוטשילד

הרצל 9 חזיות פרחים ואפילו וילונות

הרצל 11 פינת לילינבלום