יום שישי, 27 בספטמבר 2013

הציבור מתבקש להיזהר ולהזדיין מראש

יום ‏25 ספטמבר 2013‏ בשעה ‏20:32‏
"כל הנזהר מראש הריהו מזדיין מראש" פורסם במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני ב MySay

עברית קשה שפה. השפה העברית נהדרת. אליעזר בן יהודה ממש לא לבד. התנ"ך מלך.
אילנה שמש - (שם בדוי) , אספנית מיוחדת במינה. רזה מאד ואוכלת במשורה. למה כל האילנות רזות? יש לה הרבה פריטים מיוחדים ומקוריים כולם. למי שיש משפחה ותיקה בפלשתינה א"י, אזי מובטח לו מצאי ושפע אינסופי שלמסמכי עבר. עיון בהם, מהווה חוויה מזמן אחר עם עברית של פעם. לא תמיד מה שכתוב הוא הנכון והמחייב, אולם זה בהחלט סוג של מבט חטוף על השפה של פעם. מסמכים המתורגמים משפה אחרת יוצרים חגיגה. זוהי רק דוגמא.

שירות ההתגוננות בפני התקפות אויר פלשתינה (א"י). 
עצה לקהל כל הנזהר מראש הריהו מזדיין מראש


הרומן שלי עם שושנה בהט ז"ל המזכירה המדעית
הרומן שלי עם העברית החל מהיום שנולדתי. הגעתי איתה ליחסים סבירים וממש לא פולשניים. נראה שהייתי צופה בלבד ולא ממש פעיל אמיתי. מעולם לא ריגשתי אותה באמת למרות שניסיתי  פעם אחת לפחות. זה היה כשפניתי לאקדמיה ללשון העברית, בהצעה למילה עברית למונח נומיסמטיקה. הצעתי הייתה 'מטבענות'. הגב' שושנה בהט לבית ברגשטיין ז"ל (1921 - 1994) מזכירה מדעית באקדמיה, השיבה לי בנימוס רב, שהצעתי אינה נסמכת היטב, ולכן מבחינת הועדה היא נדחית. אין לי כרגע את נוסח המכתב במדויק, אולם זוהי רוח הדברים. במילים אחרות תשובה שלילית. אם תרצו אז בשפה של החברה הם שלחו אותי לחפש את החברים שלי בסיבוב. אפילו אולי ללכת להזדיין בחומר נוסף ולא לזיין להם את השכל. וסליחה על הבוטות. תחשבו על המילה הצה"לית 'ציודים'. זה היה יכול להיות נהדר אם החברה היו קוראים לזה 'זיונים'. אולי מזדיין בתחת זה בכלל משהו אחר?

כל הנזהר מראש הריהו מזדיין מראש - פרסומת לכובעון? ממש לא!
אילנה שמש - (שם בדוי) הביאה לי תעודה/פנקס הנחיות ממלחמת העולם השניה. מצב התעודה חדש לחלוטין ויש לה מספר דפים. מצורפת סריקה חלקית של התעודה בראש הפתק.   ותודה לאליעזר מורב הסורק (הסקנריסט)  הכי טוב בארץ. הקפנו את הכותרת המיוחדת להדגשה ולא נגענו בכלום. אחלה נוסח לדעתי. כתב כבר דב"א, ''זיונים זה לא הכל'.
זוהי תעודה המיועדת לאזרחים בעורף והמדריכה אותם בהתגוננות אזרחית מפני התקפות אויר. היום היינו קוראים לזה פיקוד העורף ופעם אפילו הג"א. מאד חשוב לדעת להתגונן.
ועוד יותר חשוב לדעת להזדיין מראש. מה דעתכם לגבי הפצצה הפרסית? האם הגיעה העת להזדיין מראש או אולי לתת בראש? כמה זמן מומלץ להזדיין בסבלנות? האומנם יש שינוי או שביבי שוב צודק?
מי שלא הבין, יבוא אצלי וביחד נזדיין מראש. בכל אופן אני לא מזדיין מראש במסכת אב"כ ויש גם חדש מהאקדמיה בענין נומיסמטיקה. ותודה

כרמל זה הרבה דברים

יום ‏25 ספטמבר 2013‏ בשעה ‏02:24‏
זה הכל בגלל מדליון נחמד הנמצא באריזתו המקורית ובמצב ממש חדש. אפשר גם להגיד מינט  mint. יש גם  פתק נייר חתום ידנית על ידי מ. כרמל אלוף. בהחלט פריט אותנטי וחריג בהרבה מובנים. פשוט פריט מדליק ובלי שום קשר לשריפה הגדולה. אין המון מזכרות מקוריות המביאות אותך לשפע מחשבות וזכרונות למקום גיאוגרפי.

את משה כרמל אני זוכר כשר תחבורה. אז לא היה לי בכלל רישיון נהיגה כלשהו  ואפילו לא אופניים. נדמה לי שזה לא משהו נחשב להיות שר תחבורה אפילו אם יום אחד בוחרים אותך להיות לנשיא המדינה. מתברר מרשימת שרי התחבורה לדורותיהם שכמעט כולם היו שם חוץ מרבין ונתניהו. אגב סתם משהו לא מחייב, מה דעתכם על א. ממשרד התחבורה?
מעולם לא ידעתי שמשה כרמל היה אלוף בצה"ל ו "ערב מלחמת העצמאות היה מפקד מחוז חיפה ומפקד חזית הצפון, ותחת פיקודו שוחררו חיפה, עכו והגליל. היה מפקדה הראשון של חטיבת כרמלי, שנקראה על שמו (וגם  על שם הר הכרמל)". 


בברכה מ.כרמל אלוף חיפה 1968 כנס חטיבת כרמל צילום אפי שחק




הכרמל של תל אביבי
הכרמל שלי מתחיל מטיול שנתי בבית הספר היסודי לדוגמא ע"ש הנריטה סאלד למערות האדם הקדמון. אני זוכר את הטיול היטב וגם את המערות עם העטלפים שחגו להם ככה במעגלים לא ברורים עם ציוצים ובלי טוויטר. הבנות נורא פחדו כי אמרו שהעטלפים תופסים ומסתבכים בשערות ואז אולי יכול לקרות אסון שעד היום אני לא מבין מהו. היו גם שלטים מפח על הגדרות עם קדחת המערות או משהו דומה. היו גם סימני חפירה עם נדמה לי שאני זוכר עוד הרבה דברים רק לא את הכיתה או השנה. יש מצב שהיינו שם יותר מפעם אחת כי בפעם הראשונה בטוח שלא פגשנו את האדם הקדמון ולא את משפחתו. נדמה לי שאז גם שמעתי לראשונה את השם של הארכיאולוג שטקליס.

היום אני מלא הערכה למורי בית הספר היסודי שלקחו אותנו לראות את מקום חייו של האדם הקדמון בנחל מערות עם הצדפים וליקוט האוכל. היום זהו אתר מורשת עולמי ואונסק"ו שם כסף וגם תמיכה. אצלי משום מה תמיד עולה הקריקטורה של האדם הקדמון עם הנבוט ביד אחת,  גורר את החברה שלו (או לא שלו) , בשיער כשהיא מעולפת ככה על האדמה.
יש המון שמות עם השם כרמל וכרמלי וכנראה שבחלק לפחות ללא סיבה מיוחדת. כמה אנשים הכרתם עם השם תל אביב? אני הכרתי אחד תל אביבי ופעם אפילו נסענו יחד לאזור הכרמל לטיפוס מצוקים. אני ממש לא טפסן.

פעם סנטוריום עם צוות גרמני  ומשמעת פרוסית והיום יערות הכרמל 
אני גם זוכר איך אבא שלי הלך לנופשון של הסנטוריום שהיה מיועד לניצולי שואה. נדמה לי שאחרי כמה ימים בודדים הוא פשוט ברח משם על אמת ואולי בגלל שהצוות שם דיבר רק בגרמנית. אם אתם חושבים שזו בדיחה פרטית אז תדעו שיערות הכרמל - הספא של היום,  יושבים בדיוק באותו מקום ויש שם  תצוגה צנועה על תולדות המקום וההצעות האדריכליות שהיו וגם על התוכנית הזוכה של האדריכל - נחום זולוטוב, מי שגם תיכנן את הבנין הגבוה הראשון בתל אביב ואפילו ברחוב בן יהודה במקום וילה פניאל.
אני גם זוכר משהו מהנופשים של הורי בבית אורן. קופת חולים כללית של ההסתדרות דאגה לארוחות בוקר נהדרות עם מספר סוגים של דג מלוח ובכלל אוכל בריא. נראה לי שהרעיון של נופש באמצעות קופות החולים הוא רעיון טוב ומוזר שהם זנחו זאת ואפילו מההיבט העיסקי.

האדם הקדמון מתל אביב
בצבא אני זוכר תירגולים  מוזרים לטיפוס וירידה ממצוקים. ראיתי שם הרבה נקודות ט עם מספרים. אז גם הבנתי שיש דרוזים המטפסים ויורדים ממצוקים טוב יותר מעז הבר הישראלית. התירגול הזה היה כמובן בכרמל לא הרחק מאותן מערות האדם הקדמון. מאד מוזר שגם אז לא פגשנו בו. מבחינתי האדם הכי קדמון שנישאר חי היה אדון וייס שהיה מטפל בעיסוי וגר  בחדר קטן  וצר על גג בבן יהודה 24 פינת טרומפלדור. היה לו זקן ארוך ומבטא כבד של ייקה שבקושי דיבר עברית. נדמה לי שאין איש בתל אביב של פעם שלא נתקל באדון וייס באופן כלשהו. מודעות הטיפול שלו עם תמונתו היו תלויים על הרבה עמודים בעיר.

ויש עוד הרבה כרמליתים
על כפר סיטרין עם משפחת בורשטיין , על אספן המדליות האולטימטיבי מהכרמל המתכסח עם כל העולם ,  על קטלוג כרמל לבולים וצבי זורע ,  על הכרמלית ואסימוני המתכת , על כרמל שאמה וכרמלה בנחלה ,  על יוסי כרמלי מאזור שוק הכרמל בתל אביב  וגם על המוחרקה ו"אף האיילה" בפעם אחרת.

פדיון הבן הפרטי שלי

חיים בלאס בפדיון הבן של ניר יוסף לידרמן 1985 צלם זהר ברנט

כהנים הם קבוצה מיוחסת. אני ממש לא כהן ואפילו לא לוי. סתם ישראל פשוט וביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב. 
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על משפחת כהן. יש הרבה כהנים ואפילו המון. יש גם הרבה כהנים ששם משפחתם בכלל לא מזכיר את צרוף האותיות כ ה ן ואותי זה ממש מבלבל. וכמה דוגמאות מהשרוול: אזולאי, קוגן, גינדי, קפלן, שטינמץ, רפופורט, אליאב. והרשימה רק מתחילה.

"ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש" במדבר י"ח, ט"ז.


פדיון הבן במאה ה-19 גרמניה ציור של הרמן יונקר אוסף בית התפוצות

מצוות פדיון הבן
הסיבה העיקרית שבגינה אני מתעסק עם כוהנים היא מצוות פדיון הבן. חלק מפעילותי המסחרית קשור למטבעות פדיון הבן. אנשים שאינם קשורים לעולם המטבעות מגיעים לחנותי ,רק בשביל לקנות מטבעות למצוות הפדיון. אסביר בקיצור נמרץ את הנושא של מצוות פדיון הבן.
בשעה טובה נולד בן זכר להורים חדשים שאינם כוהנים או לויים, כי אם בני ישראל פשוטים, ואחרי הברית מתכוננים לסיפור נוסף. במידה והרך הנולד בכור לאימו ונולד בלידה טבעית ללא הפלות קודמות, אזי יש צורך לפדות אותו. נשמע קצת מיושן,אבל ככה זה כשמערבבים אמונה עם חיים. הבן הבכור, בעצם שייך לעבודת המשכן ואמור לסייע לכהנים של בית המקדש בעבודה המסורה. אם רוצים שהבן הבכור לאימו יהיה חופשי ומאושר, דרוש פדיון, ובמילים אחרות - דרוש טקס בו פודים את הילד לחיים חופשיים ומודרניים. הפדיון נעשה באמצעות מטבעות כסף. מי שרוצה מטבעות לפדיון הבן, יפים, כשרים, ובמחיר ללא תחרות, בא אצלי בחנות וקונה בכייף. ואכן אנשים מכל רחבי הארץ והגלובוס באים וקונים. יש קונים מחמש יבשות. אולימפיאדה אמיתית. בקישור הבא תמצאו מידע רב באתר שלי על כל מה שצריך לגבי פדיון הבן ומה מקבלים אצלנו בחנות 

לא הייתי מטריד אתכם קוראים יקרים, בשביל טקס פדיון הבן, כי בעצם הסיפור שלנו רק מתחיל. החיבור שלי לנושא פדיון הבן, נובע מהקשר האישי שלי לעניין.



 הפדיון הפרטי שלנו
בני הבכור ניר-יוסף נולד בשעה טובה לאימו מינה בשנת 1985. בן ראשון זה תמיד מרגש ומשמח. אחרי ברית מילה, אוכל והרבה שישו ושימחו של חודש ימים, נערכנו לטקס פדיון הבן. משפרצה הידיעה שניר נולד, קיבלנו בקשה מפורשת מעמית לעבודה שהכריז מפורשות "אני מבקש מאד להיות הכהן שיזכה במצווה של פדיון הבן הבכור שלכם, מעולם לא זכיתי למלא מצווה זו".
הכרנו את חיים כבעל תשובה מזה זמן לא רב. שם משפחתו לא הסגיר את  היותו כהן חוקי. חיים היה פעיל מאד בשוק ההון וגם בעולם המטבעות. ידענו שחיים הוא איש של מילה וכאשר נעשתה עסקה, הדבר יבוצע בצורה הכי טובה. חיים היה תותח אמיתי.  בשקט ובענווה עשה עסקים חובקי עולם. כסף מעולם לא היווה בעיה. לא  הייתה עסקה שהייתה גדולה מידי בשבילו. תמיד היה נדמה לך שאתה  הוא המחליט על המחיר והזמן של העסקה. בעצם זו גדולה של חזק, הנותן לחלש את התחושה שהכדור בידיו. לתחושות יש תפקיד מרכזי בעולם העסקים. מי שיגיד לך שהוא פועל על סמך הגיון ותורה סדורה, כנראה שעדין לא עבר את שלב הינקות בעולם העסקים. בבתי הספר לומדים מתודות. בחיים האמיתיים נותנים דרור, לחושים ולרגשות. עשינו עם חיים מספר עסקאות לא זניחות. מעולם לא התעוררה בעיה. תמיד גם למדתי משהו כבונוס. אמירותיו היו תמיד מדליקות. שילוב דברי תורה , הוסיף מימד מיוחד. עסקאות עם הכשר הלכתי, מעולם לא  אכזבו אותי ותמיד עשו חשק לעוד. חיים מעולם לא ניפנף ביכולותיו הכלכליות. מי שידע ידע. ומי שלא, כנראה לא היה צריך לדעת. אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין.

מטבעות פדיון הבן הוטבעו במטבעה הממשלתית בירושלים, ובמטבעה הפדרלית בסן פראנצ'יסקו. 
מדינת ישראל באמצעות בנק ישראל הטביעה המון מטבעות זכרון של פדיון הבן. הכמות הכללית הייתה כמה מאות אלפים בין 1970 לשנת 1977. חלק  מהמטבעות הותך במשך השנים ועדין יש הרבה מטבעות בשוק בשביל כל מי שרוצה לפדות את בנו הבכור. יש גם מספיק בשביל סתם אספנים ומכל העולם. 

מטבע פדיון הבן 1970 כסף 26 גרם בנק ישראל


מטבע פדיון הבן 1974 כסף 26 גרם בנק ישראל


מטבע פדיון הבן 1977 כסף 26 גרם בנק ישראל

חזרנו  למצוות פדיון הבן הפרטית שלנו עם חיים בלאס הכהן, שזוכה לערוך זאת בפעם הראשונה בחייו. כולנו התרגשנו. הטקס היה אצל הוריה של  מינה בהרצליה. מרים ושמואל וייסנר גרו בהרצליה אה. הרצליה אה זה המקום  שבדרך כלל אומרים אחרי ששואלים אם זה הרצליה פיתוח? אם זה לא הרצליה פיתוח, אז אומרים אה. מכאן הרצליה אה. גם אנחנו גרנו אז בהרצליה אה, וליתר דיוק ברחוב אבן גבירול 37 , קומה ב', שנים וחצי חדרים לא גדולים במיוחד. 8 דירות בבנין והרבה דשא בחזית, טלפון בבית  052540633. זה לא סלקום  זה המספר בבית שלנו שנת 1985.

טקס פדיון הבן שלנו
הטקס נערך ביום השלושים ואחד להולדת הבן, במידת האפשר ואכן היה בסדר. הזמנו משפחה קרובה וכמובן את זהר ברנט הצלם, שתמיד ידע לתעד את השמחות המשפחתיות, מאז שאחותי דבורה, התחתנה עם אברמיק שכנאי הגבוה מחדרה. היה אוכל די אשכנזי ובלי  חריף בכלל, וכולם מאד שמחו בשבילנו, כי לא כל אחד זוכה לקיים את מצוות פדיון הבן. אחותי אראלה זכתה עם בנה הבכור בן לוינשטיין, וגם האחיינית שלי, יעל שכנאי ירום, עם יאירצ'יק. הטקס נערך בשעות היום אחר הצהריים, כשכולם שמחים ומאושרים. חיים הכהן שלנו, הגיע עם מונית צמודה שחיכתה לו בסבלנות.
חיים היה נרגש כמוני, לשנינו זו הפעם הראשונה. שנינו בתולי מצוות פדיון הבן. חיים ביקש שאמלא אחרי  הנחיותיו ואביע מבפנוכו את התפילה למען שנינו, שנזכה להשלמת המצווה באופן מלא בשמיים. עשיתי כבקשתו והוצאתי אותו ידי חובה כמתחייב. בטקס יש נוסח, שהאב אומר לאחר שהכהן שואל ומנחה אותו. הבן הבכור  שלנו הונח על מגש כסף עתיק, שהביאו הדודה רניה והדוד זאב גרבש, הנשים הורידו את התכשיטים ושמו אותם על ניר-יוסף כסגולה טובה.  בהמשך חייבים גם, לתת לכהן את שכר הפדיון, שהוא חמישה סלעים  כשרים, כלומר מטבעות כסף במשקל מוקפד. מסירת המטבעות לכהן  מהווה למעשה את שכרו, וככה בעצם ההורים מקבלים מחדש את בנם בכורם, שכעת הינו משוחרר מעבודת המישכן. קיבלנו את בננו בכורנו ניר יוסף בחזרה. איזה מזל!


לעשות החלפות או לקבל בחזרה את המטבעות?
כמי שצבר הרבה מידע בנושא פדיון הבן, למדתי במרוצת השנים שיש גם הרבה סידורים וכולם כשרים למהדרין. אמנה חלק. הכהן מביא את הסלעים,  ומוכר אותם לפני הטקס להורים בכסף אמיתי, ובטקס מקבלם בחזרה. ככה  עושים כסף וגם מצווה. ניתן גם להשאיל בגמ"ח של פדיון המצוי במגזר הדתי חרדי. יוסף ולאה אתאלי הקימו גמ"ח כזה ,המיועד לזוגות צעירים המתגוררים בעיר העתיקה שבירושלים, לעילוי נשמת בנם הקדוש אלחנן אהרון אתאלי הי"ד.
יש כוהנים הנוהגים להחזיר את המטבעות שקיבלו כשכר הפדיון, מסיבותיהם הם. גם אנחנו רצינו בסידור. בקשנו מחיים לשמור לנו את המטבעות למזכרת נצח, ולתת לו מטבעות אחרים זהים לחלוטין. הילדים קוראים לזה החלפות.  חיים סרב בנימוס מוחלט. מבחינתו אין סידור שיכול להחליף את המטבעות שקיבל. "גם לא מיליון ירוקים". ותאמינו לי שהוא כבר ראה כמה כאלה. חיים הסביר לאבי  שמואל ולי, כי המטבעות של הפדיון, ישמשו את הצורף בהכנת כוס  מהודרת לקידוש, שכבר הזמין. כך שבכל קידוש שיערוך בעתיד, יזכר בפדיון הראשון שלו, ויברך את כולנו. אכן נימוק משכנע המדגיש את קיום המצווה כהילכתה ומראה כיצד מצווה גוררת מצווה.

לוי אשכול והמוביל הארצי של שמחה בלאס. עיצוב יעקב צים. 
צילום פנחס בר-זאב

 המוביל הארצי
המוביל הארצי הינו פרויקט הדגל של מדינת ישראל. לוי אשכול ראש הממשלה השלישי, זכה לראות את בניית המוביל וחנוכתו בשנת 1964. אשכול שעמד בראש חברת מקורות, הוביל מהלכים ומדיניות, שכיום  זוכים לכבוד והדר במבט מפוכח לאחור. אשכול זכה להיות מונצח על שטר של  5000 שקלים, שבהמשך הפך ל 5 שקלים חדשים. המוביל הארצי נבחר לעיטור גב השטר שצורף לחיבור זה. לפעמים נדמה לי שמאז המפעל האדיר הזה, לא ידעו העם והמדינה דברים דומים. מי שעמד בראש המיפעל האדיר והמכובד הזה היה שמחה בלאס ז"ל. הכהן שלנו חיים בלאס שיזכה לימים טובים הוא בנו של שמחה.                     
מארז פדיון הבן כולל 5 סלעים מכסף , תעודות אחריות והסבר וקופסא מהודרת. 
עיצוב אליעזר מורב




צהוב אני לא אוהבת

השורות הבאות כולן מוקדשות לאמא שלנו גניה גולדה לידרמן, לבית הלפרן עליה השלום. תמיד אמרה
          "יש לי שתי ארצות מולדת פולניה וישראל. שם העבר. פה ההווה והעתיד בארץ ישראל".
אמא שלנו גניה לידרמן עיבוד אליעזר מורב

 גניה גולדה לידרמן לבית הלפרן. כך נהגה להציג עצמה בפני אלו שלא הכירוה מקודם. חודש אדר הוא ירח פטירתה. ארבע שנים חלפו עברו וזה כל כך ברור שהיא איננה רגע רגע, שניה שניה. החיים האנושיים בנויים כך, שגעגוע ומוות חוברים וצועדים בצרור החיים.  

אמא שלנו נולדה בפולניה ונפטרה בישראל. שתי הארצות היוו עבורך ארץ מולדת
פולין  הייתה העבר, היכן שנשארו כל בני משפחתך, ההווה והעתיד בארץ ישראל. למרות מה שעברת בעבר, לא נטרת לפולנים שינאה ורצון לנקמה. פולין נשארה מבחינתך מולדת שיש בה היסטוריה אישית, תרבות וגם פולנים טובים שצריך לשמור קשר למען העתיד.  הדרכון הפולני שדאגת להשיגו מחדש, היווה עבורנו את הצפי לעתיד. "טוב שיהיה גם דרכון פולני". אני ממש לא התלהבתי בלשון המעטה. הנכדים כולם חשבו כמוך. לי זה עדיין מוזר.

משפטי מפתח והנחיות שבעל פה
מגיל רך דאגת להסביר בדרכך, על סכנות ואיומים טקטיים, אופרטיביים ואפילו אסטרטגיים. ראית את  הדברים בגדול עם התיחסות בקטנה גם לזוטות  שבדרך. למדתי שסוכריה יכולה להיות מתוקה אבל גם מאד מסוכנת. בהמשך החיים זכרתי משפטי  מפתח המלווים ומשמשים אותי  לפתיחה וסגירה של הרבה  נושאים.  
להלן מספר דוגמות המוצעות חינם אין כסף. "שני ארועים זוכרים בחיים - חתונה ולוויה" כל אחד יבין זאת בדרכו. "חתן זה לא בן ! וכלה זו לא בת !",  "תביאו הרבה ילדים, ילדים זה שמחה""החיים מעל הכל""עם שכנים  צריך להיות צוציניו מוציניו",  "תבוא  בבקשה לבוש חגיגי ובלבן. לא פסים!", כל משפט טומן בחובו ניסיון חיים והפנמה של מה שחשוב באמת, ויש עוד כאלה הצצים בעיתם.

אמא שלי אהבה את החיים ואת מה שהם מציעים. פרחים, מוזיקה, קולנוע, ספרים, היסטוריה וארכיאולוגיה, תוכניות רדיו וטלוויזיה, ריקודים, עבודות יד,  צמחים -"ציצים", בעלי חיים, חתולים וכלבים "ענתיקה" , וידאו, צילום, תערוכות, ירידים ושווקים ובעצם הכל.

אולי בצבע הצהוב היה האיזכור לטלאי הצהוב וגם לפיקרין ששימש כחומר המילוי במוקשים.
 את הצבע הצהוב לא אהבת. "אתה יודע שצהוב אני לא אוהבת" כך נהגה להגיד לי כשראתה אותי עם משהו צהוב בדרך כלל חולצה או פריט לבוש. גם פרח צהוב זה פחות טוב מאדום. יתכן כי פשוט זה צבע שלא התאים לך ומותר לא לאהוב צבע מסוים. אני במוחי הצר נתתי את הפרשנות שאולי זה מזכיר לך את הטלאי הצהוב ואולי גם את אותו חומר מילוי בשם פיקרין. החומר הצהבהב שימש כתחמיש  לאותם מוקשים ימיים במחנה העבודה בו עבדת. הספר המוות בצהוב מספר את  סיפור מחנה סקרז'יסקו - קמיננה. למזלך לא עבדת במחלקה זו. איש לא שרד מאותו חומר צהבהב שפשוט אכל את  הגוף של אותם עובדי כפיה. ואולי הפרשנות של "צהוב אני לא אוהבת" מהווה בעצם את הסיפור כולו. 

אהבה בוערת לא מכבים. תביאו הרבה ילדים כי זה חשוב לדור המשך. ילדים זה שמחה.
מאמא שלי למדתי שלחזק יש את הזכות המיוחדת לוותר, להתגמש  ולהתכופף גם אם זה בניגוד להיגיון או לתחושה. אהבת לעזור ולא פחדת להתערב כשחשבת שצריך. היה גם מצב שידעת לשמור מרחק ולתת לאהבה לעשות את שלה גם כשביקשו ממך "עזרה".       

כשנכדתך הבכורה רינת התאהבה בחני אבולעפיה מגבעת אולגה, ביקשו "סיוע לוגיסטי עדתי". את ידעת שיש שם אהבת אמת ואמרת שאת אש האהבה לא מכבים. האבחנה שלך היתה מדויקת וחני נהיה לנכד נוסף ואוהד שרוף של סבתא גניה. גם סבא שמואל היה שותף פעיל.
במחשבותיך שיתפת תמיד עוד אנשים. דאגת ליידע רבים לגבי דברים שיכולים לעזור, כמו גם מה לעשות, איך ובאמצעות מי, "בקיצור תעשה מה שגניה אומרת לך ונראה אחר כך".            

זכרון הילדות הראשון שלי ממך הוא, כשהבאת תוכי צבעוני ברמת הטייסים ביד אליהו. הזכרון האחרון הוא יום פרידתך כ"ד באדר, שוכבת נקייה ומטופחת במיטה ברחוב מצולות ים עם עיניים עצומות ודי.       
                                      וכעת מחכים לחלומות....
המוות בצהוב: מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמייננה פליציה קראי - יד ושם


צהוב אני לא אוהבת לקט משפחתי לגניה גולדה לידרמן ז"ל 1925-2009


צהוב  אני לא אוהבת   פורסם לראשונה באתר MySay במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

על בן גוריון אחד מזהב ולמה לא גרים בבית ספר


בן גוריון זהב 1974 500 לירות 28 גרם קדם מכירות פומביות


היום שוב קניתי מטבעות בן גוריון מזהב וכסף. עומר בר אל קיבל אותן מסבא שלו והוא לא מכיר את הסיפור שלי עם הצנחן הזריז מפעם. אז החלטתי לשוב ולהיזכר בבן גוריון וגם במטבע הישראלי הכי נפוץ מזהב.

הימים שאחרי גשם טוב תמיד עושים חשק לדברים חיוביים.
השכנה שלנו דרורה  כדריה קוראת לימים האלה ימים של מלכות. השמש מלטפת, האויר נקי ומרגישים צורך לעשות משהו מועיל ומחדש. מזג אויר טוב הינו ערובה להתפתחויות מועילות, כך לפחות חשבתי. בימים שאחרי הגשם נהגנו לשטוף ולמרק את החנות בחוץ משאריות של טיפות, עלים וסתם פיח מלוכלך. שטיפה פנימית וניגוב שאריות בוץ ושרידי פירות הפיקוסים,  יצרו מצג כללי של נקי פלוס. אחרי התארגנות בוקר נערכים לדבר האמיתי – הפרנסה. מחכים לקונים או מוכרים, וטובים השנים בעיקר אם זה יותר משלושה.


אף פעם אין לדעת מה יילד יום בעסקי המטבעות. תמיד מצפים לעיסקה טובה. אולי היום יפול איזה אוצר שיעשה לנו את היומית אולי אפילו השבועית. אולי דווקא היום יכנס איזה לקוח חדש עם כיסים מלאים ויצא עם סחורה, כשכספו נח אצלנו עד שיוקדש לקנייה טובה במיוחד. אולי היום יגיעו תיירים הרוצים אוצרות מהסוג שיש לנו.
נידמה שזה היה ביום ראשון בשבוע,  באמצע שנות השמונים. לחנותנו ניכנס חייל צעיר ואנרגטי, לובש בגדי אלף מהודקים ומעומלנים של הצנחנים. נשק בהצלב, נידמה לי שזה היה M16 מקוצר. הבחור הצנחן שידר נינוחות, החלטיות וגישה עירנית. "שלום, יש לי בן גוריון למכירה" הכריז בקול נחוש וברור.
מטבע בן-גוריון הינו מטבע זיכרון שהונפק על ידי בנק ישראל בשנת 1974 לציון פטירתו של ראש הממשלה הראשון.  הנומיסמטיקה המודרנית רואה במטבע זה נקודת ציון ולא בהכרח חיובית. כמות עצומה הוטבעה.  הביקוש היה רב ובנק ישראל סיפק אותו ברצון. אלו היו זמנים אחרים. רבים רצו להחזיק מטבע של דוד בן גוריון ואכן למעלה מ 47- אלף מנויים זכו לכך.
ההתחלה הייתה מזהירה. מחיר הבן גוריון האמיר אך בהמשך, כשהתחילו לחזור לשוק בן גוריונים, המחיר צנח. ככה זה בשוק המטבעות - ביקוש והיצע. לסיכומו של תת נושא זה, בן גוריון הינו המטבע הזהב הנפוץ ביותר ושוויו כערך הזהב שבו ותו לא. נקודה.
החייל שלנו זכה ממני לפחות לאהדה השמורה לצנחנים קרביים. ככה זה כשג'ובניק פוגש הכי קרבי. בשנים הללו שמואל אבי ניהל את החנות. אני הייתי סוג של מתלמד, שוליה שעוזר כשצריך וגם כשלא. אם אני השוליה, אז הקוסם זה אבי ומיד גם תבינו למה.
המשא ומתן עם הצנחן היה ענייני וממוקד. המוכר מבקש מחיר שברוב המקרים גם ידוע ומתקדמים הלאה. הסיפור של קניה ומכירה הינו קצר ולעניין. מגיעים למחיר, רושמים את פרטי המוכר והעיסקה וסופרים כסף. בדרך כלל זה מזומן, אלא אם זה יוצא אחרת. מחיר הבן גוריון סוכם וגם רשמתי את פרטי החייל מתעודת החוגר. נישאר רק לספור את הכסף, הדבר שכולנו רצים אחריו וסוגדים לו. אבא שלי עקב אחרי ארוע המכירה מתחילתו ללא התערבות. משראה כי העיסקה גובשה ניגש ובדק הן את המטבע והן את הפרטים הכתובים. הבחנתי שמשהו לא נראה לו. היתה לו הרגשה של אי נוחות, שפת גופו הייתה מהוססת. ראיתי שלא טוב לו העניין. הוא נתן לי להבין שיש משהו שלא מסתדר לו. הוא רמז לי לסור הצידה והבהיר לי שלא אקנה את המטבע. כרגע הסיבה לא חשובה.
סט בן גוריון 1974 מטבע זהב + 2 כסף ואריזה אדומה בן עמי מכירות פומביות 


אף אחד לא גר בבית ספר!
לי זו הייתה הפתעה, אבל במקרה זה לפחות פעלתי כרצונו. אמרתי לצנחן שאני לא קונה את הבן גוריון. למה? ככה! ככה זו לפעמים תשובה נהדרת. הצנחן עזב את החנות, כנראה באכזבה מסוימת והמשיך לדרכו הקרבית. אנחנו נשארנו בחנות, כאשר אני עדין לא מפנים את הארוע. שאלתי את אבי לפשר הרתיעה שלו. ההסבר היה קצר, לא ברור ומזמין עוד שאלות - "הבחור לא מוצא חן בעיני, שפת הגוף שלו זריזה, ולא למצוות. חוץ מזה לא יכול להיות שהוא גר שם. אף אחד לא גר בבית ספר". כך אמר ולא הוסיף.
היה שקט מתוח באויר, מצד אחד עשיתי את שאמר לי אבי, מצד שני לא הסכמתי ובטח לא הבנתי. ככה הרהרתי בארוע, מנסה לשחזרו במוחי שלב אחרי שלב. הסיפור לא מובן.


כמו בכל סיפור אנו מתקרבים לנקודת התפנית והיא מגיעה בצורת צלצול טלפון של בזק לחנות. בצד השני של הקו נישמע קולו הנרגש של קולגה לתחום. "קובי זה מנחם. תגיד היה אצלך חייל עם בן גוריון זהב?"  סיפרתי לו את שהיה והבנתי שיש ארוע. מנחם קמרון בעל חנות זהה לשלנו. גם הוא ובנו חגי סוחרי מטבעות, שטרות ואספנות. חנותו מצויה מרחק שבע יריקות משלנו. שתי החנויות נאמנות למחייה השפה העברית - אליעזר בן יהודה שטראסה. מנחם המשיך בהתרגשות לספר לי איך החייל הקרבי והזריז ביקר אצלו והתעניין בתחום, שאל קושיות וגילה מעורבות יתר בנושא האספנות. תוך כדי סקרנותו כי רבה, דאג להעלים בזריזות של דיויד קופרפילד בן גוריון מהתצוגה. רק כעת רבע שעה אחרי הסחיבה הבחין בכך. סיפרתי לו את שקרה וגם עצה קטנה. מנחם הבין שברגע זה לא תבוא הישועה והמשיך בניסיונותיו להשיב את שאבד.


סיפרתי לאבי שמואל את מה שמנחם תאר בזה הרגע. ראיתי איך הוקל לו. היחסים שלנו עם מנחם קמרון היו טובים והוגנים כל השנים. כיום מנחם ושמואל ז"ל טמונים בבית החיים שבקריית שאול ת"א. המרחק ביניהם דומה למרחק בין החנויות.


אבי שמואל לידרמן ז"ל ניצול שואה שעלה ארצה ב- 1949 , התגייס למשטרת ישראל וסיפור חייו מובא באתר החנות. לימים עבד כנהג מונית והכיר את תל אביב טוב יותר מאשר את כף ידו. היה לו גי.פי.אס מולד. אולי זה מה שעזר לו בימים השחורים של מלחמת העולם, בה נילחם על חייו ושרד כנגד כל הסיכויים. בתל אביב יפו הכיר כל רחוב וסמטה ולעייתים גם כמה מספרים יש בכל צד. גם את תושביה הכיר ובעיקר את אלו שהשתמשו בשירות הספיישל. בזמנים ההם היתה פרנסה בשפע כנהג מונית. כבוד לא היה שם. תישאלו את אימא שלי שלחצה שיפסיק ואכן זה עזר. לימים פתח חנות והשאר היסטוריה.
בסיפור שלנו שכולו אמת לאמיתה, השתמש אבי בחושו השישי ובידע שרכש גם כשוטר וגם כנהג מונית. שפת הגוף ואולי עוד דברים לא מצאו חן בעיניו. כשראה את כתובת החייל לא התבלבל. ז'בוטינסקי 106 איננו בית מגורים רגיל, "אף אחד לא גר בבית ספר" אמר. גימנסיה הרצליה שוכנת בז'בוטינסקי 106. 

ז'בוטינסקי 106 - שער הכניסה לגמנסיה הרצליה אתר VTLV


אף אחד לא גר בבית ספר פורסם לראשונה ב MySay  במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני


המרק של אווה

אווה מאחורי הדלפק באלנבי 91 תל אביב טלפון 6295790 03


המסעדה של אווה נמצאת באלנבי 91 ואיש לא ביקש ממני לכתוב עליה ובטח שלא תמורת משהו. אפילו לא בעבור ארוחה ובכל זאת אני ממליץ עליה בכייף כמקום אימהי וטוב ומהרבה היבטים. אווה זה השם של אווה עצמה, ככה כתוב בתעודת הזהות וגם השם של המסעדה. אין פשוט מזה ותמיד שווה לעשות טלפון כי אחרי חמש אווה לא עובדת. טלפון 036295790 כדאי גם לזכור שאווה נותנת מנה גדושה ויפה ויחד עם המרק המקדים תרצו בסוף לנוח. אז קחו את הזמן ובתאבון.





יש אנשים האוכלים כדי לחיות. אחרים חיים כדי לאכול. אני שייך לאחרים כלומר לאלה החיים כדי לאכול. קחו לי את האוכל ולקחתם לי כמעט את הכל. מי יכול להסתדר בלי אוכל? מחיר של 40 ש"ח לארוחה אצל אווה בהחלט אינו מעורר התנגדות. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ

מי שחושב שאפשר להסתדר בלי אוכל שיחשוב גם על השואה. רעב במידה לא מדודה מוביל לאסון. עסקי המזון בכל מקום בעולם דינמיים. אנשים אוהבים לאכול. אוכלים בחוץ, בבית, במסעדות גורמה וגם בכאלה שיש גורמטים. השמן לעולם לא יבין את הרזה. אוכל מרגיע אנשים.
אוכל זה דבר בלתי גמיר. אנשים מתפרנסים מלכתוב על אוכל, ואפילו מבלי שחתכו עגבניה אדומה ואפילו עגולה. בשנים האחרונות האוכל תופס נתח אדיר מתוכניות הטלוויזיה. חיים כהן מסוגל להופיע אצלי במסך בכמה תוכניות שונות בו זמנית. בקיצור אוכל זה נושא המדבר לכולם. אני תמיד מעדיף לאכול.
בתל אביב יש המון עסקי מזון. מסעדות ביתיות ופועלים, בתי קפה, קיוסקים ומקומות מפוארים. יש כאלה המציעים את מרכולתם מתוך סל כשהם עוברים מדלת לדלת. אפשר ללכת כל יום למקום אחר, ועדיין לא יגמרו המקומות הבסדר. בסדר זה אומר מקום טוב, עם אוכל במחיר סביר. מה זה מחיר סביר? כל אחד והסביר שלו. אצל אווה הכי סביר אם לא למעלה מזה ובהרבה. 

המסעדה של אווה-אוכל נהדר. מגוון עשיר, טעים, חם ובמחיר נוח לכולם
היום אני מספר לכם על אווה והמסעדה שלה ברחוב אלנבי 91, כמעט על הפינה של מונטיפיורי בתל אביב. בסך הכל 40 שנה וקצת של נוכחות במקום. המקום של אווה מאכיל אותך ב-40 ש"ח לארוחה מלאה וטעימה כולל שתיה.  היום ב 2014 המחיר מעודכן ל 45 ש"ח.
 אני לא מכיר עוד מקום כזה. סלטים בצלחת, מרק גדול חם ורותח, מנה עיקרית עם תוספות ושתיה. אין כמו המרק של אווה. האם יש יותר טוב ממרק בחורף? אני מת על המרק קרפלך הנהדר של אווה, עם השמיר והפטרוזיליה. אפשר גם להוסיף לימון. יש עוד הרבה מרקים נהדרים. יש רק בעיה אחת. אחרי ארוחה שכזו, קשה לקום ולהמשיך בסדר היום. חייבים לנוח שעה פלוס שעה. אמרתי שיש גם חסרונות. אוכל ולישון זה סידור נהדר בחורף.

גחלת הייתה הטובה בתוכניות החיסכון. גם כסף וגם השכלה וגם חינוך
תמיד כשאני בא לאווה אז מיד עולה לי הזיכרון הממש לא רחוק, של משרדי "גחלת" ששכנו שם בזמנו ממש בקומה שמעל המסעדה שלה והכתובת מונטיפיורי 25 תל אביב. גחלת זה לא רק המחלה או הדבר שצריכים לשמור עליו. הגחלת שאני מתכוון זה גמול חסכון לחינוך בע"מ שהיה שייך לעיריית תל אביב. חיפשתי ברשת קצת מידע מסודר ולא מצאתי, אז כל הנאמר הינו על אחריותי ומידע אישי והכי חשוב- מניסיון שלי. אפילו הלוגו וטופס הדיווח שצילם אליעזר מורב הוא שלי מהבית. ותודה לאליעזר.



גחלת - גמול חסכון לגמל של עירית תל אביב צילם ועיבד אליעזר מורב

נכון! "גחלת" הטובה בתוכניות החיסכון
פעם חשבו בעיריית תל אביב יפו, שכדאי להורים לחסוך באמצעותה לחינוך הדור החדש. אז שילמו על לימודי התיכון, טרום חוק החינוך חובה חינם. על מנת להקל, הקימו את גחלת. ההורים יפקידו סכום קטן כל חודש כחיסכון שמטרתו הראשונה היא לימודים. בינתיים העיריה תשתמש בכסף שאין לה, ובבוא היום היא תשלם את שכר הלימוד במוסד שיבחר הסטודנט/ית לעתיד.
אז לא היו מוסדות פרטיים והחשיבה הייתה לדעתי חכמה ונבונה. אם החוסכים ילמדו באוניברסיטת תל אביב, אז יש לנו  כאילו העברה מכיס לכיס. אני כאבא צעיר פתחתי לשני ילדי (ניר וגילי), תוכניות כאלו שהבטיחו ריבית קבועה וכיסוי התשלום של שכר הלימוד המלא בערך. זה היה ממש תשלומים זניחים עם ריבית והצמדה של 7% לשנה. היום נחשוב שזו ריבית של מאפיה. אז זה היה בסדר ומקובל. לקבל ריבית זה מצוין. לשלם זה רע. מאוחר יותר למדתי גם שניתן היה לעשות יותר מתוכנית אחת לחוסך. לדעתי אחלה עסק וחבל שלא עשיתי כמה כאלה.

לכל דבר יש סוף. גם לדברים טובים
כשרציתי לפתוח תוכנית כזו למיכלי שלנו הקטנה התברר ,שהעסק נסגר. הגחלת לא נשמרה לעד. משרד האוצר שחשש שעיריית תל אביב יפו לא תצליח לעמוד בהתחיבויותיה, הטיל וטו. הכסף הישן של החוסכים הובטח, אבל לא איפשרו פתיחת תוכניות חדשות. החל מיוני 2005 "אוצר החייל בע"מ" קיבל לידיו את הניהול התפעולי של התוכנית. לאחרונה למדתי שהשכן שלנו בשכונה, רואה חשבון משה מנור היה המנהל האחרון של גחלת ועליו הוטלה המשימה של סגירת הקופה של גחלת.
חבל אבל לא נורא. תמיד צריך לחשוב על החצי המלא.  שני חצאים מלאים שווה לכוס מלאה. היו שם בגחלת הרבה פקידי עירייה וכמובן תה וקפה ,עם שולחנות וכיסאות וטפסים וניירות, בקיצור עוד מנגנון. הרעיון טוב ונראה אולי שיחזרו אליו בצורה קצת שונה. אווה ובעלה הכינו אז הרבה אוכל, גם לאנשי גחלת.


טלכרד ארבעים שנה למדינה 1988 חולק חינם ושווה הכי הרבה

המספר 40, ארבעים, מ', M ,forty
אווה החליטה על 40 ש"ח כמחיר סופר דופר סביר. יאיר נחמני שלנו קורא לזה "מחיר שלא מעורר התנגדות". יש חוכמה רבה והגיון רב בתימחור הולם. "מחיר המעורר התנגדות" מעיד על בעיה פסיכולוגית וכשל מסחרי. גרידיות = חמדנות אכן קיימות בכל דבר ותחום.
אני לא בטוח שאווה חשבה על המספר 40 כמספר עם יותר מידי משמעויות רוחניות. פה באים לאכול ולספק צורך קיומי. אבל ארבעים הוא מספר עם המון משמעויות. בספר הספרים תמצאו אותו הרבה פעמים. אולי אפילו 40 פעם.  רוצים דוגמאות? בבקשה, באדיבות ויקי המהירה:
משה עולה להר סיני לארבעים יום ולילה (שמות כ'ד) "ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר; ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". במבול (בראשית פרק ז'): "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה". בסיפור דוד וגלית (שמואל א פרק י'ז): "ויגש הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום". משה הוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה. בתקופת השופטים כתוב שלוש פעמים "ותשקוט הארץ 40 שנה". יש יותר מסברה שהמספר 40 הוא סימלי. גם לסיסמה שהחיים מתחילים בגיל 40 יש רגליים.


אסימון ברכה לחגיגות הארבעים של החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות
 צילום פנחס בר-זאב קטלוג שקל

יום העצמאות הארבעים 1988 היה ממש בסדר אולי כי היינו יותר צעירים. ובדיוק אז התחילו עם הטלכרד הכי הכי של ישראל הראשון והכי יקר. בתערוכת הארבעים של ישראל עם המפיק הראשי יעקב אגמון היה די מעניין.
הייתי שם וממש לא חשבתי שאם אקח את כרטיס הפלסטיק הזה זה ישתלם מאד. הטלכרד המיוחד הזה בכלל חולק חינם. הוא הגיע בשיאו למחיר של 3,000 דולר ירוקים. היום הוא שווה רק 1,000 דולר בקושי. גם אלף דולר זה משהו מכובד למתנה בחינם. יש המון פריטי אספנות עם יום העצמאות ה-40 למדינה. ממש הרבה.
בכלל, הסקס בגיל הזה יותר עדיף מ-80. אמי נהגה להגיד שמי שלא התחתן עד גיל 40 זה מקרה מאד קשה. אני מאד לא אהבתי לקבל ציון  40 אבל זה קרה, ועוד איך.

40 נומיה ביזנטית עם האות m BYZANTINE, Justinian I, 527-65 AD, bronze follis http://www.anythinganywhere.com/

האות M   גדולה עם ראש גדול ומכוער
יש גם הרבה נומיסמטיקה עם המספר 40. הראשונים כנראה, הם החבורה הביזנטינית עם המטבע הכל כך נפוץ ועליו העריך 40 נומיה והאות M הגדולה במרכז. ניתן לראות בתמונה. כל אספן ינוקא נתקל במטבעות האלה, שבתחילה מרשימים בגודלם ובהמשך מבינים שהגודל רק לפעמים קובע.
יש גם אפילו מדליה-אסימון לא ברור, שהונפק לרגל יום ההולדת ה40 של החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ. אני ממש זוכר את יום ההולדת הארבעים שהכינה ספי לנועם נונק שלנו. זה היה מאד מיוחד. אני מאד מבקש מבני משפחתי לא לעשות לי מסיבות הפתעה בשום גיל.
לצרפתיים, לאיטלקים ולברזילאיים היתה יחידת מטבע של 40. אפילו בזהב יש כמה וכמה מטבעות עם העריך 40. גם לטמפלרים פה בארצנו הקדושה  היה אסימון ועליו ארבעים (פארה). שטרות אני לא מכיר. אלון מליס מזכיר את איי קיימן עם שטר של 40 דולר. ותודה לאוהד מספר אחת של הפועל חודרוב תל אביב, ושוב ד"ש לננסי ולילדים. מה דעתכם על שטר של 40 ש"ח ישראלי בצבע סגול?

40 דולר של איי קיימן banknotes-steinberg.com


האופניים של אווה
אווה אשה נחמדה וטובה. אוהבת לדבר ולא מעט והכי דוגרית שבעולם. תמיד עם מכנסיים ובבוקר יש סיכוי טוב שתיראו אותה מדוושת על אופניה האדומים באלנבי בדרך אל שוק הכרמל. יש מצב שתפגשו אותה דווקא בכיוון השני כשהיא  חוזרת מהשוק, עדיין עם האופניים האדומים הקשורים תמיד לעץ הפיקוס הגדול ממול למסעדה.
למה גונבים כל כך הרבה אופניים בתל אביב? למה? ידעתם שפעם היה צריך רשיון עירוני לאופניים? כששוטר היה תופס אותך מרכיב מישהו אז היה אומר לך להוציא את הונטיל וללכת ברגל. נשמע דבילי אבל מאד יעיל.
יש משהו מאד אנושי אצל אנשים המבשלים בעצמם ומאכילים אחרים,  גם אם זה תמורת כסף. היכולת להאכיל אנשים ברצון ובחדווה היא מתת אל. זה ממש לא בנוי למיזנטרופים. האם שמעתם על מסעדן שזרק אוכל על סועדיו? עלי פעם מישהו זרק טלפון נייד בלי מטען.

אווה והאופניים באלנבי בדרך אל השוק

מלך שורק מוכר אופניים באלנבי פינת רמב"ם 19 למר ישראל אקשטין - 1948


האוכל של אמא שלנו ולמה אנשים אוהבים חריף. למה?
אצל אמא שלי עליה השלום האוכל היה דבר מאד מרכזי. זה התחיל איתנו הילדים שהייתה מאכילה בכל הדרכים ואפילו סוגרת לאחותי אראלה את האף על מנת שתפתח את הפה. בהמשך עם הנכדים. לכולם הייתה דוחפת אוכל. אין כמו האוכל של אמא ולפעמים אפילו של הסבתא. עובדה ידועה לכל ובכל מקום.
לכל אחד יש חוויות קולינאריות שלא ישכח. אני מת על האוכל של מינה. יש בו שיפורים והשאלות ללא הפסק ומכל הגזרות. את החוויה עם מרק העגבניות והסלרי עם דוד ראובן מאמריקה לא נשכח לעולם. זה היה פשוט משהו בלתי מזוהה בעליל. לכל אחד יש חוויה עם אוכל. ספרו לי בבקשה.
את הדגים של אמא שלי לא אמצא עוד בשום מקום בעולם. זה נכון לגבי הגפילטע פיש עם הרוטב המתקתק והגזר שתקוע לדג בפה כדי שלא יהיה משעמם, וגם לגבי דגי הקרפיון החמוצים ברוטב עגבניות לימוני.
אותו דבר לגבי הדגים האפויים בתנור, עם שלל ירקות צבעוניים. אצלנו מעולם לא אכלו אוכל חריף. מה כל כך מיוחד באוכל חריף? רק מי שבלוטות הטעם שלו נפגעו מסיבה כלשהי, ממשיך עם האוכל החריף ללא מחשבה נוספת. המון אנשים מתפארים ביכולתם לאכול מאד חריף. האם זה קשור לחריפות השכל?
יוצאי לוב אוהבים הרבה חריף. תראו מה קרה לקדאפי כשלעם שלו עלה החריף לראש!

למה כל השפים גברים זכרים?
יש גם אבות היודעים לבשל הכי הכי. לנו במשפחה יש את אודי פאר שף מקצועי ואלוף קולינארי מקומי באוכל מיוחד ואפילו רגיל. אודי חמודי של חילינקה האחיינית שלי מצד אחותי דבורה. הוא גם אבוש של מיה ועמית וכמעט ולא מדבר הרבה. החיוך שלו עם הפנים הצפונבוניות שלו,  הולכים נהדר ביחד עם תקרובות מעולמות קסומים. חיים כהן לא לבד. הסלטים של אודי לוקחים את כולם בהליכה. אודי'לה שלנו מוכיח שגברים יודעים לבשל טוב ואפילו מצויין. האם מישהו מבין למה אין שפיות-על בעולם הקולינארי?




לא על האוכל לבדו
חזרנו לאווה ולמסעדה שלה שהחלה יחד עם בעלה. אווה שכטר, ילידת 1941, נולדה בשם אווה גרסטל בתל אביב, והיא בת בכורה מתוך שני ילדים. אביה יואכים, יליד ברלין, נשא שלושה תארי דוקטור ובבעלותו היו מספר מפעלים, ואמה עליזה, ילידת האנובר (גרמניה). למעשה, אמה נישאה פעמיים. מהנישואים הראשונים לא נולדו לה ילדים נוספים. אחיה של אווה הוא ד"ר יונה גרסטל, שלמד רפואה בהאנובר ומתגורר בה עד היום, עם אשתו ובנותיו.
לאווה נולדו שני ילדים: יורי (מלשון "יורה דעה") נולד כתוצאה מנישואיה הראשונים, ויואח (על שם אביה) מנישואיה לגסטון שכטר, לו היתה נשואה במשך 41 שנים. גסטון נפטר כתוצאה ממחלה קשה. הצייר מנשה קדישמן כתב לו לבוב היפה. 
לאווה ארבעה נכדים: עומר (יליד 2004), גל (יליד2006) שנולדו ליואח יחד עם עידית קינר, והתאומות יעל ומאיה (ילידות 2010) שנולדו ליואח עם אלון צרפתי.
אווה היא בעלת מסעדת "אווה" הקרויה על שמה וממוקמת ברחוב אלנבי 91 בתל אביב. המסעדה פועלת כבר 41 שנים, והתפריט שלה מבוסס על אוכל יהודי מזרח אירופאי, בהם כבד קצוץ, גפילטע ועוד, לצד מנות מקוריות שהמציאה כגון עוף בקולה ועוף עם ביסלי גריל.



המרק של אווה פורסם לראשנה באתר MySay במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני