יום שני, 29 בינואר 2018

ספרים ומספרות בשכונה שלנו מפעם

January 28, 2017

בשנים האחרונות פרצו לחיינו כמה ספרים מאד מיוחדים שאין להם בכלל תעודת ספר מדופלם ואפילו לא חופף מתלמד. אין לי שום כוונה לספר לכם על תשובה וחבורת הספרים הטיקונית שעשו תספורות לציבור הרחב. לעיתים התספורות שלהם ממש כואבות ויקרות וזה מגיע למיליארדים. מה לדעתכם עומד לקרות עם אליעזר פישמן והשפם? מי יודע מהי התספורת הכי יקרה שהייתה בישראל? אני לא!
הכל התחיל מזה שראיתי את שיש קולר איש הקולנוע בשוק העתיקות של דיזי רוכב על אופניים ללא בטריה. שיש לא מכיר אותי בכלל ואחרי שיחה קצרה הבטיח כמה תמונות מפעם הקשורות לנושא אבל רק אחרי שיראה מה כתבתי. אני מזהה את שיש בקלות ולא בגלל שיש לו קרחת וכובע וגם לא בגלל שאני רואה אותו לעיתים ליד הבניין באלנבי 34 היכן שיושבים רבים הקשורים לתחום הסרטים בארץ. פעם היה שם קולנוע זמיר ונשבע לכם שמעולם לא הייתי שם בסרט עם בחורות ערומות וסוטים שעושים ביד. הייתי שם בבניין עצמו מספר פעמים אצל שלום וולף מסרטי "נאור עתיקה פילם", שהיה חובב וסוחר מטבעות וכל מה שבתחום. שלום וולף היה גם מפיץ סרטים וחלקם אפילו בצבע כחול.
אני מזהה את שיש קולר בשל העובדה שאבא שלו היה הספר הראשון שאני זוכר. עליזה אחותו של שיש גרה מולנו בסוקולוב ולבן שלה קוראים אביחי ולאבא שלו הייתה משאית מאק עם עגלה שתפסה חצי רחוב. היו לי עוד ספרים לפניו ואפילו ביד אליהו בשיכון שלנו ברמת הטייסים אבל אני מצטער שאני לא זוכר אותם כי בגיל 4 כלומר בשנת 1962 עברנו לסוקולוב 93 ושם מהסביבה אני זוכר את כל מי שסיפר אותי בערך. מעולם לא נשארתי חייב אגורה לשום ספר ולדעתי לא היו אז בכלל ספריות נשים שטיפלו בגברים וככה גם היום. כמה אתם משלמים היום על תיספורת? אצל ארקדי בבן יהודה 22 עולה 60 ש"ח כולל חפיפה ושמעתי על ספר בוכרי ברמת גן עם תור עד גבעתיים שמסתפק בעשרים ובלי חפיפה. אני מכיר לפחות 3 אנשים שמסופרים על ידי נשותיהן והם עשו חשבון שזה חיסכון של עשרות אלפי שקלים בתקופה של מאה שנה.
ניסיתי לחפש אסימון או אמצעי תשלום המתחבר לנושא והדבר היחידי שעלה בראשי היו המטבעות האמריקאים המכונים Barber coinage והכל בשל אותו חרט רושמות בשם Charles Edward Barber. אשמח לתוספות.
המספרה של אבא של שיש קולר הייתה בדיזינגוף 276 לערך ליד סמטת מנדלשטם והבית של דורית קיציס. כמעט ממול לבית המרקחת ולחנות הצעצועים ומכשירי הכתיבה של מנשה, שהיו ממול בצד השני ומשני צידי הכניסה לרחוב יהושע טהון. נדמה לי שקראו למספרה קולר ועבדו שם שני ספרים ואחותי אראלה אומרת שגם ספריות לנשים בתקופה מסוימת. המתקנים לייבוש השיער הנשי ראויים להיכנס למוזיאון הספרות שאיני מכיר.

כסא ספרים מפעם. הצילום לקוח מתוך הבלוג הזה 

קולר הספר היה קרח לגמרי וזה אבא של שיש והספר השני היה ממש לא קרח ואני זוכר שהיה לו שיער ממש בסדר ואפילו בצבע די משונה. זה ממש היה דומה לצבע של השיער של אמא שלנו ואצלה זה היה ממש לא טבעי. הגוון היה משהו כזה חצי אדמוני חצי גרנט ונופל בצבע ג'ינג'י אבל כהה. יש מצב שהשותף של קולר השתמש באותו הצבע של אמא שלנו? אני לא יודע אם קולר והספר השני או אם תרצו הצבוע היו שותפים או אולי קולר הבעל בית והשני עובד אצלו. נדמה לי שפעם אחת הסתפרתי אצל קולר בלי השערות וכל השאר אצל הספר עם הצבע האדמוני משהו. מי יודע כמה עלתה תספורת במלחמת ששת הימים?
היה להם כסאות של ספרים מפעם ונדמה שככה זה הכי חוקי ואני לא מבין לאן הכסאות האלה נעלמו. אל תגידו לי שהם יקרים מדי כי שמעתי שיש תספורות שעולות הון ומה שיקרה בסוף שגם במטוסים ישימו כסאות כאלה פשוטים ובסוף אפילו הספות של השרינק יעברו הפשטה. אני קורא לזה זילות הכיסא ומזל שבכנסת ובבית המשפט העליון עוד יודעים מהו טיבו של כיסא ואפילו מהו עור צבי אמיתי. ישבן חמוד זקוק לכסא טוב.
כשאני רואה גברים עם שיער צבוע אני נכנס למוד בלי שליטה. אני חייב לראות האם הצביעה אמיתית והאם יש שם הקפדה רצינית ובכלל האם הגוון בסדר. לעיתים זה מגיע למצבים ממש לא נעימים והיה כבר מצב שמינה פשוט דחפה אותי כי נתקעתי. צבע אצל גברים זה ממש סיפור אבל פאה נוכרית זה הרבה יותר חזק ולא היום בבקשה. איך זה שהגיעו לירח ולא הצליחו לייצר פיאה סמויה.
אני טוען להגנתי שחרף העובדה שיש לי שיער לבן מזה זמן רב, אין מצב סביר שאצבע השיער ורק אם קלינטון יעשה זאת אז אשקול את הנושא שנית וברצינות אבל ממש לא נראה לי. האם אנשים הצובעים את השיער הם בעצם צבועים? אני ממש לא יודע אבל תמיד בנושא הזה של צבע צצה לה דמותו של השר לשעבר משה שחל מחיפה שהיה פעם אפילו מוריס פתאל ועוד הרבה דברים אבל יותר מכל היה האיש עם הצבע הכי מוקפד בארץ ויום אחד הפך לבן כאילו נגמר הצבע. נראה לי שדי כי אני הולך להסתבך עם כל מיני אנשים ואולי חברים ושכנים. מה שלא עושה הטבע יעשה הצבע. סתם נזכרתי לפתע. האם ביבי עושה משהו בשיער. הגוון הפלטיני הזה לא נראה לי טבעי משום מה. טראמפ תעלומה. שני הברקים לא צובעים על בטוח.
אבא של אבי ורותי מזרחי השכנים שלנו היה ספר באבן גבירול והייתי מגיע אליו למרות שלהגיע לאבן גבירול אז היה נראה לי יותר מסובך ואולי בגלל רחוב הורקנוס עם העליה בחזור והירידה בהלוך. אני זוכר שהיה נמוך ונדמה לי שהתקשה לספר אנשים גבוהים גם כשישבו.
הספר הכי חביב וסימפטי היה אריה השמן שאומרים לי שהיה אבא של עליזה והמספרה שלו הייתה ליד מסעדת הקסבה בירמיהו. היום זו מכבסה וחנות "החשמלאי שלי" עדיין לא נולדה למרות שאבא של עזרא דיין ניהל בית קפה על הפינה של ירמיהו דיזינגוף. אריה הספר תמיד היה עם חולצה לבנה שזה חצי חלוק עם כיסים לאביזרי עזר. היה לו אחלה שפריצר והחומר שהתיז היה גם מריח טוב וגם שורף ואבא שלנו תמיד ביקש ממני לא לעשות מאחור פס. לטענתו פס זה מתחבר לפושעים בחוצלארץ. התער עם אבן ההשחזה תמיד גרמו לי לפחד שהנה חותכים לי את האוזניים וברור שבלי כוונת זדון.
אצל אריה היה וינטלטור לבן מפעם ותיקרה גבוהה ותמיד היה לי חשש שהדבר הזה שעשה לעיתים רעשים, יפול והלך עלינו והכל בשל תספורת. אריה הממושקף תמיד היה מתנשף ואולי בשל הבטן הגדולה. היה לו דיבור כזה מפעם שהעברית חוברת ליידיש והיה לזה ניגון. אהבתי את הכיסא שלו וגם אותו ואת האביזרים הפשוטים.
ממול לאריה החלה אז לפעול מספרה עם שני צעירים שגם חפפו אז וגם עשו פן. לדעתי זו הייתה תחילתה של הפוזה בתחום הספרות והייתי שם פעמיים ואולי שלוש אבל לא יותר.
הארוע הכי מצחיק בתחום התיספורות קרה אי שם בתחילת שנות השבעים. זו הייתה התערבות בין בנים ובסופה היינו אמורים לעשות קרחת. גבי מזרחי ואני הלכנו לספר שלא הכיר אותנו וביקשנו קרחת. היה חשש שאם הראשון יראה את התוצאה המביכה הוא יעלם ולכן הספר בבן יהודה ליד השק"ם מפעם הושיב אותנו ואז עשה לכל אחד פס באמצע ואז אנחנו בעצם שבויים שלו. יצאנו משם קרחים ועם כובע ומחזיקים את הבטן. הגעתי הבייתה ואמא שלנו הייתה המומה וקראה לי שבי סוריה. לימים הביטוי "שבי סוריה" הפך למושג המעיד על תספורת קצרה. ותזכרו תמיד שהבדל בין תיספורת טובה לפחות טובה זה רק 10 ימים וגם שבוע זה סביר.

יום שישי, 26 בינואר 2018

למות מקור בקולנוע ארמון דוד

January 17   2018

ילדים חוששים מהמוות הרבה יותר מזקנים. יש גם שלב שילדים מסרבים לקבל את זה שיש סוף למשהו ואולי ככה התחילו כל עניני העולם הבא ונספחיו. לא בטוח שהבנתי והפנמתי את חציו השני של המשפט "טוב שם, משמן טוב; ויום המוות, מיום היוולדו".
הפעם הראשונה שנתקלתי במוות היה בכיתה א. ילדה בכיתה שלנו בשם דנה ברנר שגרה בשדרות מוצקין נפטרה. דנה חלתה ואני זוכר אותה רזה עם מעט שיער ומלווה באביה הגבוה שהיה בעל חנות לכלי בית.
קולנוע ארמון דוד היה בדיזינגוף פינת ארלוזרוב. גליה גנון ואורית צבי גרו ממש ליד. היום זה בניין מגורים וגם פרג' מהצילום שם בקומת הכניסה פלוס. לא זוכר כמה פעמים הייתי שם ונדמה לי שראיתי שם את מוישה וינטלטור ואולי גם שלושה ימים וילד. את הסרט עם האסקימוסים לא אשכח. הסצינה בה מותירים את האסקימואי/ת הזקן לקפוא למוות נחרטה לנצח, ותודה ליגאל סרנה שהזכיר זאת בספרו השנה האחרונה עמוד 151 וגם לאריק גרינבלט שהשלים פרטים.
"אמא שלי אמרה בשקט ללובה שאצל האסקימוסים, כשהזקנים לא יכולים יותר לעזור באיגלו, הם יוצאים ויושבים עד שהם קופאים למוות. ככה ראתה בקולנוע ארמון דוד ב"התמימים והפראים" של ניקולס ריי. זה הותיר על הורי רושם כה גדול, עד שכל חייהם הזכירו את הסרט. "ככה אני רוצה, בקרח" אמרה אמי."

"התמימים והפראים" של ניקולס ריי עם אנתוני קווין

חתן פרס נובל במעי המכולה מצא וכתב יוסי שחם מושב נטעים

January 23   2018

אני יש להודות, פריק חטטנות מומחה. אין ערמת גרוטאות או נייר שאיני נובר בה, ולפעמים, מוצא דבר מה בעל ערך, או בעל עניין.
הוויתנו הישראלית כל כך משופעת בחפצים מיותרים, המושלכים, במקרה הטוב לפסולת ובשאר המקרים לרחוב, לשדה, למגרש ריק או לשפת הים. זה כולל הרבה ספרים, חומרים משפחתיים וציבוריים, שיש בהם לעיתים, עניין רב.
להלן כמה מעלילותי בתחום "מדעי" זה.
עוד בשנות ה70 כוונתי, על ידי שיפוצניק ממכרי, לעליית גג ברחוב הס בתל אביב, בה מצאתי חלק מהארכיון של הסופר יעקב פיכמן בהיותו עורך העתון מאזניים של אגודת הסופרים, אי אז בשנות ה-30.
בארגז עץ ברחוב בתל אביב, הצלתי מהשלכה לזבל ארכיון של אגודה להצלת יהודי ברית המועצות, שפעלה בשנים הראשונות להקמת המדינה.
בבוידעם בדירה בתל אביב חשפתי תכתובת של ותיקי התנועה הרויזיוניסטית, כולל מכתב של זאב ז'בוטינסקי ושאר מנהיגי התנועה, בשנות ה-30.
במזוודה בלויה ורטובה מגשם, גיליתי שלל מכתבי רבנים, תמונות ומסמכים של הרבנות בתל אביב, מסוף שנות ה-30, בראשות הרב הראשי הרצוג, כולל טיוטה של מסמך תחינה לנציב העליון למען חנינת שלמה בן יוסף , נידון הגרדום הראשון.
אך היו גם מציאות בעלות ערך כספי לא קטן. באחד הבקרים, אני משתרך ברכבי אחרי משאית הזבל, הרחובות צרים ואין לי ברירה אלא לזחול אחרי המשאית, הפועלים משליכים קרטונים ושאר פסולת לתוך פיה הפעור של ה"זבלנית". לפתע, אני קולט בזווית העין "מציאה", המצריכה בדיקה ועיון. אני עוצר את הפועלים ונובר. הממצא - פמוט כסף יפה, שלאחר ניקוי ושיפוץ, מוצב בביתי, עד עצם היום הזה.
אלו רק חלק מה"מציאות" שלי, אותן אפשר לכנות "בלשות הזבל",
את רוב הממצאים החזרתי לגופים הרלוונטים ולפעמים, גם הודו לי על כך!
הפעם אספר על מציאה קטנה אך מרגשת, שאפשרה לי לבצע תחקיר קטן, כדי לברר את מהלך הדברים לאשורם.
אצלנו במושב, הקמתי ספריה קטנה, בסגנון " קח תן". החברים מביאים ספרים מיותרים ורשאים לקחת ספרים המעניינים אותם. אני מעוניין בעיקר, בספרי ילדים, ספרי קריאה ותיירות. את שאר הספרים: ספרי הדרכה, לימוד וספרי קודש, אני משהה ימים אחדים, ובאין דורש מפנה אותם לפח המיחזור.
באחד הימים, לפני כ-3 חודשים, הביאו לי ערמה מכובדת של ספרים, חלקם ראויים למדפים שלי וחלקם לא מתאימים. ועם כל הכבוד הראוי, שינעתי אותם לפח המיחזור.
הפח הירוק למיחזור נייר, שוכן בפינה צדדית של היישוב וכאשר אני פוקד אותו, תמיד תמיד אני מציץ פנימה לראות מה התכולה, בפעם הזו ראיתי מספר ספרים "שלא מבית מדרשי" מיהרתי ושלפתי אחדים, ביניהם הספר "הכנסת כלה" של עגנון, כאשר אני מוצא או מקבל ספר, אני נוהג לדפדף בו, הממצאים רבים, מכתבים, גלויות, תמונות ופעם אחת אף מרשרשים, 3 שטרות של 50 $, יופי יופי של ספרות!
כאשר דפדפתי בספר זה של עגנון ראיתי מיד הקדשה, את חתימתו של עגנון זהיתי מיד, אך טקסט ההקדשה, כיאה לעגנון, בלתי קריא לחלוטין.



כידוע לכל עגנון היה כותב את יצירותיו בכתב יד בלתי קריא, אשתו, אסתר, או אסתרלין, כפי שעגנון היה מכנה אותה, היתה מפענחת את הכתוב ומקלידה במכונת כתיבה. הנחתי ש"בבית עגנון" בירושלים, יוכלו לסייע לי בעניין זה, שלחתי אליהם את צילום ההקדשה, הם מיהרו לענות ו"תרגמו" לי את הכתוב וכך היה כתוב שם:
לה' הארץ ומלואה
זה הספר שייך להבחור המושלם
גד ארי' רוזן הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו)
ש"י עגנון

ש"י עגנון הכנסת כלה

הכנסת כלה כרך ראשון הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב תשי"ג

האנשים הטובים בבית עגנון ביקשו שאנסה לברר מי ולמה זכה בספר ובהקדשה. פה כבר היה לי קצה חוט, במושב שלנו מתגורר חבר בשם גד רוזן הוא הוא בעל הספר. פניתי אליו בשאלה שאלתית, האם ש"י עגנון היה אורח בבר המצווה שלך?
סיפורו האיר את הקשר בין משפחתו ועגנון. כידוע עגנון מוצאו מהעיר בוצ'אץ אשר בפלך גליציה, היום בתחום אוקראינה. בירושלים התגוררו מספר אנשים יוצאי בוצ'אץ, ביניהם ד'ר צבי רוזן רופא בקופת חולים. כאשר נולד בנו, גד רוזן, בשנת 1948, זיכה ד"ר רוזן את בכיר יוצאי בוצ'אץ, עגנון, להיות הסנדק של הרך הנולד. ב-1961 חגג גד רוזן את בר המצווה שלו ועגנון היה אורח של כבוד באירוע והעניק את הספר במתנה, לחתן בר המצווה.
לפי מסורת המשפחה מכיוון שבר המצווה נחגגה בשבת, ברחוב שטראוס במרכז העיר. צעד עגנון מספר קילומטרים מביתו בתלפיות הלוך וחזור.
שאלתי את גד רוזן: "למה השלכת פריט מעניין שכזה לפח המיחזור?". "לא השלכתי", ענה לי, "נתתי אותו לבני למשמרת, אבל אתה יודע איך הם הצעירים של ימינו!".
הבטחתי לו שמעתה יהיה הספר, שמור ובטוח בחזקתי. את סיפור המעשה העברתי לבית עגנון בירושלים, כפי בקשתם.
עד כאן, מחר יום חדש, העיניים בולשות לכל עבר עוד הרבה "מציעס" מחכות לי בכל מקום.

יוסף שחם

ניסים הגנן מקלנסווה

January 20, 2017
פעם גרנו בהרצליה אה וזה היה משנת 1984 ועד 1991. הכתובת אבן גבירול 37, בניין דו קומתי עם המון דשא מקדימה ורק 8 דירות. הייתה גם חניה בשפע מתחת לעמודי הבניין וגם מסביבו והמקומות לא מסומנים אבל כולם ידעו מה שייך למי. אחלה מבנה לתמ"א ומעניין מה קורה שם היום כי בקלות ניתן לבנות שם משהו כמו 50 דירות חדשות ואת הרווח תעשו אתם בעזרתו של שר השיכון הזך והטהור שיש לו המון ניסיון בנדל"ן של מושבים ויכולת התנהלות מופלאה מול מינהל המקרקעים של ישראל. קשריו בעבר עם אריאל שרון הצדיק ניכרים עד היום. שני חיילים שרצו להיות ראש המטה הכללי וראשית דרכם הפוליטית ממש זהה.
היינו זוג צעיר נטול פחדים וקנינו דירת יד שניה ובמצב סביר שהכילה שניים וחצי חדרים שלמים, שעלתה 53 אלף דולר וקצת ואנחנו בקומה השניה והאחרונה. הטלפון שלנו היה 052540633 וזה הרבה לפני הניידים ובהמשך הרצליה תוותר על 052 לטובת 09 ואני זוכר שדיברו משהו על תיכנון רשתות טלפונים ללא חוטים בכלל. מי זוכר מי היה אז שר התקשורת? מי יודע למה ראש ממשלתנו נאחז בתפקיד הזה בכל כוחו? הרצליה אה זה לא הרצליה פיתוח ומי שצריך הסבר אני מבטיח להסביר.


היה לנו המון דשא בכניסה לבניין וזה יתרון גדול וברור שהיה גם גנן קבוע וקראו לו ניסים. כן ניסים הגנן, כי ככה הציג עצמו לדיירים ולוועד הבניין שהתחלף כל שנה. לניסים הגנן הייתה סובארו פתוחה ומעט ישנה ואפילו עם הנעה קדמית כי רכב עבודה חייב להיות חזק ועביר. לי הייתה פיז'ו 404 ירקרקה מודל 1975 שהייתה מאד אהודה במגזר וגם בעזה וחברון.
ניסים הגנן נעזר לעיתיים בילדיו לעבודות הגינון. רוב העבודה זה הדשא הגדול שתמיד היה נראה בסדר ולדעתי טוב מזה של השכנים שליד ובלי המטרה יעילה אין דשא ירוק שתמיד צריך מים, שמש וגם רוח.
אני זוכר את ניסים המוצק ממש טוב למרות שאיני יודע לגביו שום כלום. אני זוכר שהיה לו מכשיר שמיעה ולעיתים אי הבנה נובעת מבעיות שמיעה אבל זה פרט שולי בסיפור ואני מנסה לחדד את זכרוני מפעם וכרגע איש לא יכול לעזור לי. אפילו לא מינה שזוכרת מניסים הגנן רק שובך יונים גדול שהיה על גג ביתו בקלנסווה. מתי לדעתכם החלו להשתמש ביונים כאמצעי עיצובי המסמל את השלום?
ניסים הגנן הזמין אותנו לביקור בבית שלהם בקלנסווה ולא זכורה לי הסיבה ואם הייתה כזו. אין טוב ממראה עיניים להבין מציאות של מקום ותושביו. מתי הייתם בכפר ערבי מבלי לנגב חומוס? האם הייתם רוצים להתחלף איתם ולו ליום אחד?
הוא הסביר לנו בערך איך להגיע ונדמה לי שנתן מספר של רחוב וגם הוסיף שאם לא נדע אז שנשאל אנשים בישוב איפה הבית של מייסר הגנן כי בקלנסווה לא יודעים מי זה ניסים.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

איך סייעתי לחסל את מפלגת מק"י / כתב וצילם יוסי שחם מושב נטעים

January 9    2018

בשנות ה-60 וה-70 עסקתי בהפקות דפוס לגופים שונים. כדי לחסוך עלויות חיפשתי ומצאתי בתי דפוס שוליים שמחיריהם היו בהתאם. כך מצאתי עצמי מדפיס בדפוס "הפועל הצעיר" של מפלגת מפא"י, דפוס שהיה כל כך מיושן, שהפעיל מכונה המכונה "טיגל" ובה מזין המדפיס את הנייר דף דף לתוך המכונה, יותר קרוב לדפוס גוטנברג מאשר לימינו.
עוד קיבלו "החברים" שהיו כולם חברים באיגוד פועלי הדפוס, בקבוק חלב כל יום, מה שאמור היה לסתור את רעילות העופרת בה השתמשו אז ליציקת האותיות, בשיא השכלול של אז, מכונת הלינוטייפ.
כשמיציתי את העבודה בקרב ה"חברים" עברתי לדפוס של בית הספר לדפוס עמל. כאן הציוד כבר היה יותר מודרני, אך שני המורים, ממוצא הונגרי, טענו שאי אפשר להדפיס בלי בקבוק ויסקי "לשמן את המכונות".
הממצא הבא היה דפוס עתון המפד"ל, "הצופה", ברחוב המסגר, אנשים הגונים וחרוצים ששרתו אותי בנאמנות מספר שנים.
כדי לא ל"התאבן" בשדה הפוליטי, עברתי משם לדפוס עמל שהדפיס את עיתון המפלגה הקומוניסטית קול העם. בתקופה זו, אחרי הפילוג במפלגה לחד"ש ומק"י, קול העם היה יותר לחישה מאשר קול חזק וברור. העובדים, חברי מפלגה נאמנים, הפעילו בבית ערבי ביפו ( בית אליושה פעם זה היה רחוב 281), דפוס מיושן ששירת את צרכי מפלגת מק"י ומעט לקוחות פרטיים. הבית היה שייך למפלגה, בקומות העליונות היו משרדיה ובמרתף ארכיון, בעיקר סרטי קולנוע ויומני חדשות של הגוש המזרחי.

חשבוניה ששרתה את משרד הדפוס "המחשב" של מזרח אירופה

אפשר היה לראות, שכל העסק בדעיכה. משה סנה האיש החזק במפלגה, נפטר ב-1972 ומאז החלה דעיכה. יום אחד (זה היה אחרי מלחמת יום כיפורים אולי קצת אחרי 1974) קורא לי אחד הבכירים ומודיע ש"סוגרים". הם היו זקוקים לסכומי כסף גדולים, כדי להשלים את הפנסיה של עובדי הדפוס והמפלגה הותיקים.
באותו מעמד הוצע לי לרכוש את הבניין, בית ערבי גדול בן 3 קומות, מה שהיה מעבר ליכולתי. הסכמתי לסייע במכירה, ניסיתי למכור את ארכיון הסרטים הגדול, פניתי לאוניברסיטת תל אביב ולארכיון ון ליר בירושלים, העניין לא צלח, בסופו של דבר נמכר הארכיון הגדול בן מאות סרטי קולנוע ויומני חדשות של מדינות הגוש המזרחי, לסוחר מתכות שהתיך את סרטי הצלולואיד כדי להפיק כסף ואלמנטים אחרים, כמה חבל!

דגל אדום על דשא ירוק
ב"ארסנל" של המפלגה נשמרו כל הדגלים של מדינות מזרח אירופה, שמרתי לי את דגל המגל והפטיש של ברית המועצות, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא!
רכשתי מהם כל מיני פריטי ריהוט וציוד שהיו ממש ענתיקות ואז לחש לי אותו פעיל, שלמפלגה היה ציור אורגינל "יונת השלום" של פיקסו. הציור נעלם, הוא הציע לי לחפש בכל הבניין, אולי אמצא אותו ו"אז נראה". נברתי במרתפים, בעליות הגג ואכלתי הרבה אבק, את הציור לא מצאתי. מה שכן מצאתי היו מיני מזכרות מההיסטוריה של המפלגה ומאירועים קומוניסטיים בארצות הסוציאליסטיות. הורשיתי לקחת את הכל, במשך השנים הדברים התפזרו לכל עבר. פריט אחד אני זוכר, היתה זו תמונה צבעונית יפה של קרל מרקס, תליתי אותה בדירה שהשכרתי בטבריה לעולים מרוסיה. יום אחד באתי לבקר, התמונה נעלמה, כששאלתי ענו: "זרקנו אותה לפח, מה רצית שנגור עם הכלב הזה בבית?". נותרה בידי מאז רק תמונה גדולה של לנין, שהיתה כנראה, מוצבת במועדון המפלגה.

וולדימיר איליץ' לנין הגיע לנטעים
כעבור שנים ניסיתי להעביר אותה למועדון קטן של פלג מאיר וילנר, גם הוא קומוניסט ותיק, העניין לא צלח. בשנות ה80 פעל בתל אביב סניף של ותיקי מק"י ובראשם וילנר, היה להם מועדון ברח' הס. סיכמתי איתם על מסירתו של לנין לידיהם, הגעתי לשם עם התמונה, המקום היה נעול.
וולדימיר איליץ' לנין המתפורר במוזוליאום בככר האדומה במוסקווה, ממשיך להתפורר גם במחסן שלי במושב.

 יוסי שחם מושב נטעים

יום ראשון, 14 בינואר 2018

פעמיים נטע

January 4    2018

אנשים מתים לא מגיעים אלי לחנות אולם הם שולחים נציגים חיים. האנשים האלה מגיעים לחנות למכור מטבעות, מדליות, שטרות ובכלל דברים שמבחינתם זה לא חובה שישארו. כסף במקום מטבעות זה סידור בסדר. חלק מאותם מוכרים מתנתקים ממשהו שפעם היה שייך למישהו אחר. זה יכול להיות מההורים, מהסבים ואולי אפילו סתם דודה שאהבה אותם. אולי זו הדרך שהביעו את אהבתם ודאגתם לעתיד והנה יש ירושה קטנה. לפעמים זה ממש מסקרן אותי לדעת, מי היה אותו אספן או בעל הפריטים. לא תמיד נעים לשאול ולחפור ולפעמים פריט אחד יכול להסגיר סיפור שלם. אפילו אריזה חריגה שבה נשמרו הדברים מחביאה קצה חוט. במקרה שלנו הכל החל מהזמנה מפעם לטקס הדלקת נרות של גמלאים בתל אביב ואפילו יש פוליטיקה.

הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל מועצת עובדי תל אביב יפו ארגון הגמלאים. 
הזמנה למסיבת חנוכה נר שביעי 1982 רחוב גאולה 32. 
הרצאתו של ח"כ אהוד אולמרט. 
שירה בציבור עם הזמרת נעמי רון.

הסיפור החל מזה שהגיע אלי בחור צעיר וסימפטי מנתניה. יש לי אהדה מסוימת לנתניה ותושביה והכל החל מקרובי משפחה שלנו, משפחת ניניו מצרפת, שעשו עליה לנתניה בשנות השישים. פעם היו בנתניה שתי חנויות שעסקו בתחום שלנו. לאחד קראו שמוליק ולשני דובי. אפילו כמה אספנים רציניים חיו שם, וגם כיום אנשי נתניה ממש בסדר וארשה לעצמי להזכיר רק את מר לצין ז"ל המורה למתמטיקה, שאהב מטבעות מנדט באופן מיוחד וגם את אורי אגוזי שליט"א, שמסוגל להרצות על כופר הישוב במשך שעתיים תמימות וזה רק כמבוא להקדמה. מי מכיר את פתקאות המכולת של נתניה מפעם? מכירים את שגיא כהן והקשר שלו לנושא?
הבחור מנתניה דיבר איתי בטלפון וקבענו ליום שישי כי זה היום הכי פנוי מבחינתו, אז סגרנו יום שישי בבוקר ופעם זה היה יום לחוץ ופעיל והיום ממש לא.
מגיע בחור גבוה וצעיר עם תיק גב צנוע ובפנים כל מיני דברים שסבו האהוב אסף. הוא בערך בגיל של הבן שלי. קוראים לו נטע וזה שם מיוחד לבנים. לפחות ככה לדעתי, כי הכרתי רק נטע אחד וגם זה היה רק בשם.
המטבעות והמדליות הוצאו מתיק הגב והיו שם דברים מוכרים. מטבעות כסף וגם מדליות מנחושת וגם מטבעות מחזור וגם מטבעות מחו"ל וגם עוד דברים שאני לא זוכר. המיוחד באותו אוסף היה צורת האריזה. לא חושב שהיה שם אלבום. הכל הוסלק בכל מיני מארזים מאולתרים ואפילו שקיות ניילון עם סוג מסוים של מטבעות. חלק עטוף בנייר כסף וחלק אחר מגולגל בנייר לבן ואפילו יש גם נייר עיתון. חלק בתוך אריזות של סרטי צילום מפעם ומפלסטיק. נפלאות דרכי האחסון והאריזה של אוספים ומעניין מה ניתן להבין מזה אם בכלל.
הייתה שם הזמנה מנייר לטקס הדלקת נרות חנוכה אי שם בשנות השמונים ברחוב גאולה 32 תל אביב. הנואם הראשי היה אחד מהפוליטיקה שלימים יהיה ראש הממשלה הראשון שראה בית סוהר מבפנוכו. ההזמנה הזו הפכה לנייר אריזה בו גולגלו מטבעות ישראל למשהו כמו סיגר ממוצע והיא שגרמה לשאול את הבחור אם יש קשר לבעל האוסף. ככה גם זכיתי לשמוע במעט על האספן המקורי ומשפחתו שנשאיר אותם היום אלמונימים.
סבא וסבתא של הבחור גרו באבן גבירול 190 ממש ליד הגשר של הירקון וקרוב לקפה אוסלו ופעם קראו לבתים האלה שיכון סלע. יש שם בית כנסת על שם דוד רזיאל והדירה שלהם ממש שם. יש גם קופת חולים לאומית והנה קיבלנו פתרון לאומי מפעם ונדמה לי שהקבלן היה האח של יאיר שטרן מהלח"י. "שיכון סלע המרכזי נבנה על פי תכנית האדריכל הארי לוריה בשנת 1952 על אדמת הקרן הקיימת כפתרון שיכון לותיקי התנועה הלאומית וחברי מחתרות אצ"ל ולח"י לשעבר." מתוך תל אביב 100 ותודה לעורך דני רכט. 

בית הכנסת האזורי מרכז קהילתי בית דוד ע"ש המפקד דוד רזיאל הי"ד. 
אבן גבירול 190 שיכון סלע

בית הכנסת האזורי סוף אבן גבירול וקרוב לירקון ולקפה אוסלו מפעם

רחוב אבן גבירול 190

בית הכנסת האזורי בצפון תל אביב בית-דוד ע"ש מפקד האצ"ל דוד רזיאל הי"ד מרכז קהילתי "עוד יוסף חי" ע"ש רבי יוסף שלזינגר זצ"ל נשיא הקהילה אנטווערפען - בלגיה. ברוכים הבאים

נטע מספר לי ש.."אמא שלי לא ממש מאוהבת וקשורה לאוסף הזה ויש לה הרבה סיבות. אולי כי סבא כלומר אבא שלה העסיק עצמו עם הדברים האלה ופחות תשומי הופנתה אליה. אולי זו הסיבה ואולי זה לא מדויק אבל אין לנו קשר לאוסף הזה והזכרונות שלנו מגיעים מדברים אחרים. אני לא זקוק לפריטים האלה בשביל לזכור את סבא וסבתא. כל האירועים המשפחתיים שלנו היו שם בבית שלהם ובית הכנסת הזה היווה נקודה חשובה למרות שאנחנו לא ממש דתיים עם כיפה. סבא עבד בעיריית תל אביב והיה נאמן לדרכו של בגין. גם השם שלי נטע קשור לאזור ולאנשים. לסבא היה חבר טוב שגם התפלל שם. הבן של אותו חבר נהרג במלחמת יום כיפור וקראו לו נטע".
הרגשתי באותו רגע שאני נחנק והעיניים החלו להיות רטובות והאף התחיל לסחוב. הבנתי שמדובר בנטע שפירא ז"ל הבן של גדליהו ולאה השכנים שלנו בסוקולוב.

מתנה קטנה צרה גדולה או דברים שלא סיפרתי לרוה"מ

January 14, 2017

נדמה לי שמתן תורה היה הרגע בו התחילו אנשים משלנו לקבל מתנות ואפילו מהשמיים ולגבי בני עם לועז ועכו"ם אני לא יודע. נדמה לי שרוב הילדים בעולם אוהבים לקבל מתנות ורוב המבוגרים נהנים לתת אותן ואפילו עם חיוך לא ברור. לעיתים יש גם בילבול בתפקידים. לכל מתנה יש לפחות שני צדדים וברור שגם את זה שלא קיבל והחשבון רק מתחיל. תמיד תזכרו שיש התחשבנות גם אם היא לא מעשית ובלי נייר משבצות, ומי שטוען שזה לא ככה, אז שימשיך להנות מהספק. יש אנשים הנרתעים ממתנות ויש אחרים שהפכו זאת לדרך חיים וכדאי גם לזכור את חוק המתנות שאמור לתת לנו מסגרת חוקית לכל הסיפור הזה והיום בלי פוליטיקה בבקשה וגם ללא סיגרים והריח המגעיל. מי יודע מי הפוליטיקאי שקיבל את המתנה הכי גדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל? ומי היה זה שנתן אותה? לי אין מושג כרגע.
יש מתנות העלולות לסבך את הצדדים אפילו אם כל הכוונות היו נהדרות ממש כמו הדרך לגיהנום. זה בערך הסיפור שהיה לי באופן אישי כשנתתי משהו זניח כמו ספר בשווי של פחות ממאה ש"ח שלמים ויום למחרת החיים שלי התהפכו ועד היום המילה מתנה יוצרת לי מפל חרדה בצד שמאל. אמא שלנו נהגה לומר "אל תבוא בידיים ריקות" אבל יש מצב שידיים ריקות לא היו מביאות את הסיפור הבא.
זה היה לפני כמה שנים (טיפונת אחרי שנת המילניום) והחלטנו לקנות מכונית טויוטה חדשה מהניילון בפעם הראשונה ואולי גם האחרונה בחיים. למה טויוטה? כי ככה אמר לנו הדוד מאמריקה לגבי הרכב היפני הכי טוב וגם כי הכרתי אספן מאד ותיק שהיה מנהל מאד מאד בכיר ואפילו נחמד. ידעתי בסתר ליבי שהוא גם ידאג לי מכל ההיבטים למרות שמעולם לא ניסה לשדל אותי לקנות טויוטה ולא הבטיח דבר וחצי דבר. טויוטה אחלה רכב ואחרי שנפרדתי מפיג'ו אני רק עם טויוטה ויש לי סיבה אחת וקוראים לה מוסך עודד רייכמן בע"מ, שאינם קשורים בכלל לסיפור הזה.
כולנו כלומר מינה והילדים ואני מגיעים לנסיעת מבחן בחברת טויוטה, שאז ישבו ברחוב המלאכה לפני המעבר לבניין משלהם ליד הסינרמה שאפילו קיבל את השם מגדל טויוטה. מי מכיר את בעלי יוניון מוטורוס בע"מ בישראל? מי מכיר את משפחת טויוטה ביפן? מי יודע יפנית ונולד ברמת השרון?
אז חזרנו לנסיעת המבחן עם היאריס ורסו 1300 הכאילו קטנה אבל בפנים רכב די גדול וכולנו ממש מתלהבים. הנהג היה אחלה והוא גם זה שליווה אותנו בכל הטופסולוגיה כשבאנו להתרשם ולהתעניין וזה טיפול אישי וצמוד. בחור צעיר ומאד סימפטי שגם נהג בסדר ופיתחנו שיחה כללית ואפילו הגענו למטבעות ואספנות והכל היה סבבה והוחלט שקונים הרכב וזהו. רק שתדעו שלאיש המכירות אין שום סמכות להנחות במחיר או תוספות משמעותיות. לאנחה דווקא כן וזו סתם הערה כי הגענו לעסק המתחמם. שילמנו הכסף והכל עובד בטויוטה נהדר עם חוזה והסברים בכתב ובעל פה וידעתי שתגיע גם ההנחה. הסברתי לכם שהאיש שאני מכיר (אלף מטויוטה ולא ממשרד התחבורה) יעשה זאת גם מבלי שביקשתי וההנחה מגיעה ביוניון מוטורוס אחרי כל התשלומים ואחרי שהרכב אצלך ואפילו עם שיק אישי למוטב בלבד אבל הסיפור האמיתי עוד לפנינו אם בכלל נשארתם לקרוא. אז נחזור אחורה ואספר שאחרי שהייתה נסיעת המבחן ואחרי שהחלטנו לקנות וקיבלנו שרות נהדר והכל היה סגור ונעול החלטתי ביוזמתי הכנראה לא חכמה להביא משהו אישי משלי לאותו סוכן מכירות נחמד וסימפטי. הבאתי לו ספר בעברית על שטרות ישראל שכתב יגאל ארקין הירושלמי שתמיד חמוש בסנדלים וכתב די הרבה בתחום הנומיסמטי עם הפקה אישית בצבע וכריכה קשה. מחיר הספר היה אולי חצי ממאה ש"ח שלמים. רציתי להגיד תודה לבחור והבאתי לו את זה עם תודה והקדשה בספר עצמו. נפרדנו לשלום והכל סבבה. ככה חשבתי פחות מ-24 שעות תמימות.

אישים ואתרים בשטרות ישראל וגם כסף מספר מאת יגאל ארקין
תמוז תשס"א, יולי 2001

למחרת על הבוקר כמעט הגיע טלפון ומהצד השני אלף שהוא האיש שלי בטויוטה. ישר בשלום חשתי מידה של התקפה. "קובי תגיד היית פה אתמול בסוכנות שלנו?". כן עניתי. "מה בדיוק הייתה הסיבה?" רציתי להגיד תודה לצוות שטיפל בי עם שי קטן. "מה הבאת לו בבקשה?" חשתי שאני מתייבש והגרון נחנק. הבאתי לו ספר על שטרות ישראל. "למה הבאת את זה?" כי קיבלתי יחס נחמד עם נסיעת מבחן משפחתית חמודה וזו התודה שלנו. "קובי תבין שזה לא מקובל עלי ואני שוקל מה לעשות. אני חושב לפטר את הבחור ולך יהיה חלק מרכזי בזה. אתה בטוח שזה כל מה שנתת לו? אם רצית להודות לו אז היית צריך לפנות למנהל שלו ולהסביר לו על מה התודה והוא כבר יחליט מה עושים עם המתנה. בארגון ככה הדברים האלה עובדים. אין לך מושג מה מתנות וצ'ופרים יכולים לעשות לכל אירגון ואני כבר ניהלתי כמה שכאלה ויש לי ניסיון מכל הסוגים בדברים האלה".
האמת שהייתי המום ולא בטוח שאני זוכר בכלל מה אמרתי אבל חשתי רע והנה אני גם גורם לפיטורי בחור צעיר והכל בשל ספר ואפילו בנושא מטבעות. הייתי מוכה וחבוט והשיחה עם אותו מכר הסתיימה ואני מיובש כולי. תפסתי הראש ולא ידעתי מה עושים. הרגשה מחורבנת והכל בשל שי סמלי ואפילו כזה עם כסף ישראלי. מה עכשיו? עברו כמה שעות בודדות ולחנוק נכנס בחור צעיר. כן זה הבחור מטויוטה עם ספר השטרות והשקית. הוא החזיר לי את המתנה ושנינו לא ידענו מה אומרים. הסוף היה בסדר והבחור לא פוטר אבל מאז אני נרתע מכל דבר הקשור למתנות וספרי שטרות ומטבעות.