יום שני, 31 באוקטובר 2016

חיים לנגלבן שירת בלח"י וגר ברחוב הפלמ"ח


October 29  2016

חיים לנגלבן מתוך אתר אירגון הלח"י 

חיים לנגלבן 1914 - 1999 היה עיתונאי שכתב על מטבעות ובולים. ככה יצא לי להכירו במעט כשהיה מגיע לחנות ושואל שאלות בתחומנו. אני זוכר איש גבוה ומעט גמלוני עם תיק יד, משקפיים וגם לא הרבה שיער. כשהכרתיו היה כבר פנסיונר ואפילו גדול יותר מאבא שלנו. זו הייתה עבודה ששילבה תחביב נעורים.
חיים כתב בכמה מקומות ואני הכרתי את כתבותיו בירחון הנומיסמטי "שקל" וגם בידיעות אחרונות. חיים המתמיד, נהג לשאול מספר סוחרים ומתענינים בתחום וככה קיבל רושם כללי מכמה גורמים. לא תמיד ניתן לשקף מציאות של שווקים בדיווח כתוב ולא אמרתי מילה על נתונים מטעם או מידע מבלבל ויזום. הרושם הכללי שלי מחיים לנגלבן היה של איש טוב והגון, המנסה לעזור לכולם במידע שמסר. גם לסוחרים גם לאספנים וגם לגופים הרשמיים כמו בנק ישראל, החברה הממשלתית למטבעות ומדליות בע"מ ז"ל והשירות הבולאי. אם יום אחד מישהו ירצה לדעת על השוק הנומיסמטי והפילאטלי בישראל, הרי שכתבותיו של לנגלבן יהוו חומר בסיסי וחשוב. 

חיים לנגלבן התחיל לאסוף בולים בגיל צעיר ובפולניה הרחוקה
מתוך גליון עיתון שקל

אם היו עושים לי בוחן פתע זריז וקצר לגבי חיים לנגלבן, אז הייתי מספר שגר ברחוב הפלמ"ח ביד אליהו והפעם היחידה שקניתי עיתון "דבר" היתה בגללו. הוא כתב שם על ספרו של צבי שטאל שאנחנו הוצאנו לאור. קניתי העיתון ואז גם קראתי ידיעה מתחום אחר שהפתיעה אותי ביותר ולדעתי לא הופיעה בשום עיתון. אם "דבר" היה עיתון פועלי ארץ-ישראל וסגרו אותו, אז מה זה אומר אם בכלל? מי זוכר שדבר והארץ התנגחו בסיסמאות "כל הארץ קוראת דבר" מול "דבר ראשון בבוקר - הארץ" ?

חיפוש ברשת הוביל אותי למידע חדש עבורי באתר ארגון הלח"י אודות חיים לנגלבן. "ללח"י הצטרף חיים ב־1940 . הוא פעל במחלקה ו' כאיש קשר וגובה תרומות. דירתו, הירקון 59, שימשה מען למכתבים מחו"ל עבור לח"י והודפס בה חומר מחתרתי פעמיים שלוש בשבוע."

הירקון 59 פינת טרומפלדור 6 - בית משפחת רוז
התמונה מתוך אתר VTLV צילם אמנון יצחקי



יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

מה זה פלאח?


מולי אופיר היה פעם קיבוצניק. אני לא יודע מה היה תפקידו בכוח הקיבוצי, אבל יש בהחלט מצב שעבד בפלחה. המון שנים אין לנו קשר ואל תשאלו למה כי ככה זה בחיים ולא תמיד יש הסבר מושכל. שמוליק גר עם הוריו, אחיו עמוס ואחותו נילי בקיבוץ עמיר בצפון הארץ. לאמא של שמוליק קראו מרים (מניה) והיא נולדה באותה עיירה חקלאית בווהלין שבה גם נולד אבא שלנו. אחותי אראלה זוכרת אותה לטובה וככה גם את הגלידה שידעה להכין. הוריו של מולי אופיר עלו ארצה לפני השואה ואפשר גם להגיד חלוצים. שמוליק בערך בגיל של המדינה ופה בתמונה הוא ממש במרכז. זה עם הפרפר והחולצה הלבנה זה אני. אראלה אומרת שהתמונה מעין שמר.

עם מולי אופיר במרכז מקיבוץ עמיר
אני עם הפפיון

פעם מולי הקיבוצניק מעמיר התארח אצלנו בסוקולוב 93 בתל אביב. הייתי ילד בבית הספר היסודי ואיני זוכר בדיוק את הכיתה. מולי אופיר היה מאד דעתן ואפילו ג'ינג'י של השומר הצעיר, אבל אז לא הבנתי באידיאולוגיות של קיבוצים. שמוליק רצה לראות ולהבין, מה לומדים בבתי הספר בעיר הגדולה. הבאתי לו את הספר ממנו למדנו וזה היה מקראות ישראל שהציורים שם היו מאד נחמדים. מולי ביקש ממני לקרוא ונדמה לי שקראתי ממש בסדר. אני לא זוכר על מה היה מדובר אבל היה שם משהו על ביצות וחלוצים ואז הגענו למילה פלאחים ערבים ברבים או ביחיד. שמוליק שאל אותי "מה זה פלאח?" לא יודע מה חשבתי אז ומה עבר לי בראש ולא בטוח שעניתי בכלל. אז שמוליק עזר והסביר לי שפלאח זה עובד אדמה, איכר ואפילו חקלאי בשפה הערבית.

מקראות ישראל 1965

יום רביעי, 26 באוקטובר 2016

רמה זוטא נולדה בתל אביב וחיה בירושלים

December 30, 2015



נולדתי בתל אביב בשנת 1933 להורי ימימה (טשרנוביץ) ויוסף אבידר
1951 – סיום הלימודים בבית הספר 'תיכון חדש'. 
1951—1953: שירות בנח"ל, הכשרת רמת יוחנן; מדריכת קומונה בתנועה המאוחדת. 
1954—1957: לימודי ספרות עברית והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים. 
1960—1964: יחסי ציבור ודוברות במוסד לביטוח לאומי. 
1964—1988: קצינת עיתונות, דוברת, עורכת ומנהלת היחידה להוצאה לאור, בנק ישראל בירושלים. 
1988: עורכת בהוצאת 'כתר'. 
1989 ואילך: עורכת עצמאית ומביאה לדפוס של ספרים, מאמרים, קבצים וכתבי עת להוצאות ספרים ככתר, מאגנס, יד בן צבי, מרכז שזר, עם עובד, כנרת-דביר ועוד. 
נשואה, אם לשלושה, סבתא לשבעה.


בבית זה חיו פעלו ויצרו בני הזוג ימימה אבידר-טשרנוביץ סופרת ילדים ונוער 1909-1998
אלוף יוסף אבידר מראשוני המפקדים בהגנה ובצהל 1906-1995 — ב-פרוג 22 תל אביב.


יום שלישי, 25 באוקטובר 2016

מגילת הקלף של שוסטי - יצחק שרון ז"ל

August 31, 2015


מדינת ישראל מעלה בצער את זכרו 1961
מגילת קלף חתומה דוד בן גוריון ראש הממשלה
מדינת ישראל 

אנו מעלים בצער את זכרו של 30089 סא"ל יצחק (שוסטי) שרון זל 
שנפל בשעת מילוי תפקידו ביום ט"ו כסלו תשכ"ב (23.11.61) 
ממשלת ישראל צבא ההגנה לישראל והאומה העברית 
ישאו תמיד בגאון ובאהבה את זכר יצחק (שוסטי) ז"ל 
אשר קיים תפקידו בנאמנות בהגנת המולדת. 
ד.בן-גוריון 
ראש הממשלה

זה הפריט המדובר שאותו צילמתי לפני מספר שנים בשוק העתיקות בדיזינגוף. 
כאמור הפריט רק צולם על ידי ואיני יודע מי הביאו לשוק.

ויותר משנה אחר כך פנה אלי דרך הפייסבוק בנו עמוס שרון. ראו להלן:



בזמן גלישה ברשת תוך הצגת שמו של אבי ז"ל כנושא החיפוש עליתי על פרסום של קובי.
הפרסום היה מגילת קלף שנכתבה ע"י המדינה/משרד הבטחון וחתומה ע"י ראש הממשלה דאז: דוד בן-גוריון כאות הוקרה על השירות של אבי (סא"ל יצחק שרון שהיה ידוע בכינויו-שוסטי) מצורף לקלף שבצילום היה גם מכתב שהיה ממוען למשפחה. הכתובת הייתה בבאר שבע. שנת 1963.
אבי נהרג, בשרות צבאי נובמבר 1961. כאשר נשלח המכתב כבר לא גרנו בבאר שבע ולכן המכתב מעולם לא הגיע אלינו.
אשמח באם אתה או מי ממיודעך העוסקים בנושא "זכרונות" ימצא את אותו הקלף.
תודה
עמוס שרון
ירושלים
054-5438361




שדרות ירושלים ביפו


ורד נבון יצאה למסע בזמן לאורך שדרות ירושלים שביפו. הסיבה ש-2016 זה יום הולדת מאה לשדרה. כנראה שיש גם הזדהות עם מקום שאתה גר בו, אבל זוהי השערה בלבד. פעם רם גופנא אמר לי שהשם ורד היה מקובל בקיבוצים והאמת שהכרתי רק ורד אחת מקיבוץ יחיעם וזהו. הייתה גם ורד והגיטרה מהתיכון ועוד ורד והיום יש ורדה, ורדינה וגם ורדית. האם היו פעם ורדים בשדרות ירושלים?
האם ראיתם את שדרת האקליפטוסים בעיירה שדרות?

המסע של ורד נע בעקבות הצלמים שתיעדו את השדרה. אדם קרוב אצל עצמו ותדעו שורד נבון, צלמת ומעצבת גרפית, והמסע הזה רוצה להוליד ספר שישלב את תמונות העבר שצילמו אחרים יחד עם תמונותיה של ורד. אין כמו חוכמת הרבים להוסיף מידע מכל הסוגים ותודה לכולם.
יש גם מלל והסברים, מאמרים של חוקרים ושאר ירקות, בקיצור בלי נדר ובעזרת השם והקהל הקדוש, יהיה ספר שיחזיק כ-300 עמודים ואפילו עם צבע וכריכה.

ורד מצויה בישורת האחרונה והפוסט הזה כוונתו להביא מעט משדרות ירושלים שלי, שזה ממש לא משהו ובעיקר לבקש מכם סיוע במובן של תמונות מפעם הקשורות לשדרות ירושלים שפעם בזמן אלטורק היו "שדרות ג'מאל פשה" ובהמשך בתקופת המנדט הפכו ל-"שדרות המלך ג'ורג' החמישי". אישית הייתי מאד שמח לראות שלטים בשדרה מפעם והשפה לא חשובה. גם כיום הכיתוב של שם השדרה שווה התייחסות.
כל מידע ותמונה יתקבלו בברכה. לגבי כסף נדבר בפעם אחרת כי יהודים תמיד כסף בראש שלהם. כמה יעלה הספר? איך ניתן לשלם עבורו? יש הנחה?

ורד נבון בהליכות ג'יין, שדרות ירושלים יפו‎‎

שדרות ירושלים שלי מתחילות מכיוון צפון והכוונה למספרים הנמוכים. לחלק הדרומי החובר לבת ים, כמעט ולא הגעתי אז בשנות השבעים המוקדמות. בהמשך החיים הכרתי במעט גם את החלקים האלה.
החוויה הראשונה שלי משדרות ירושלים קשורה לספורט. נפש בריאה בגוף בריא ואני לא יודע איך אומרים את זה בערבית, בולגרית ואפילו לא ביוונית עתיקה. בסוף בית הספר היסודי הרגשתי גבר גברי ולא מסוקס. התאמנתי בהפועל תל אביב באתלטיקה ולמאמן קראו שפינקה שבטוח נסע בשדרות ירושלים משום שגר בבת ים. אומנם לא הייתי אלוף אולימפי אבל בכל זאת משהו בהתהוות שכונתית ולכן רציתי נעלי ריצה עם מסמרים המיועדות לריצה על מסלול אספלט ולא רקורטן משובח. אבא שלי אמר שביפו יותר זול מאשר בחנות של מרימוביץ' בפסז' הוד בדיזנגוף וככה הגענו לחנות בשדרות ירושלים. כנראה לא החנות של השוער הרצל קביליו ז"ל. אני זוכר את הקניה וההתרגשות ואלו היו נעלים אדומות עם מסמרים ואפילו של פומה. לא אדידס כי אם פומה ואדומות. נדמה לי שזה הצבע שהיה להם וזהו. הנעלים ואני הונצחנו בתמונה באצטדיון המכביה אבל בשחור לבן.


בשנות השבעים המוקדמות ידעתי כתובת אחת בשדרות ירושלים יפו. שדרות ירושלים מספר 12 זה השירות הבולאי וככה היה כתוב תמיד על המעטפות למנויים. זה ממש קרוב לבניין השק"ם המיוחד עם התלושים.
את בניין הדואר המיוחד הכרתי מבחוץ ואפילו הייתי בפנים אבל לא יותר מדי פעמים ואת המנהל ינון ביילין האח של יוסי, ראיתי רק בתערוכות הבולים. אם אנחנו בנושא הבולים אז ניתן קפיצה למספר 92 ונגיע למשרדו של אליעזר ויסהוף האמן הרב תחומי כפי שכתוב ברשת, שעיצב הרבה בולים והרבה דברים נוספים. ויסהוף היה פעם בבן יהודה שטראסה ונטש לטובת משרד גדול המשתרע על פני קומה שלמה ותחתונה, שפעם היה שם בנק דיסקונט בצבע ירוק.

בית הדואר

אם אתם רוצים שנמשיך בטוב אז בואו נעזוב את הבולים הילדותיים ונתמקד באוכל כי שדרות ירושלים ואוכל זה חברים. ממש ליד ויסהוף ישנו מקום קטן וצפוף של פלאפל איציק הבולגרי. לעניות דעתי הקובעת, זהו הפלאפל היהודי הכי טוב שאני מכיר ודעתכם השונה בכלל לא מפריעה לי. איציק כבר איננו אבל יש ממשיכים ותמיד מלא שם עם התמונות של מכבי יפו ויש מקום לנטילת ידיים והכל מתפקד בצפיפות ויעילות. אם אני צריך לעבוד שם עם עוד 3 אנשים במרחב הקטן עם השמן והחום, אני נכנס למחשבות אובדניות ואל תגידו לי שהכסף פותר את זה. בפעם האחרונה חשתי מתח באויר, אבל נרפה ורק נאמר שפלאפל איציק זה תחרות טובה לפלאפל ג'וני בנין בטשרניחובסקי שליד שוק בצלאל.

פעם סביב 1980 רצינו לקנות מכונית משומשת מרופא. אבא שלנו הכיר הרבה אנשים אבל לא שום יד ראשונה מרופא ובסוף הגענו לאחד סוחר מכוניות בשם כריסטו, שיש למשפחה שלהם פנצ'ריה בשדרות ירושלים גם היום. כריסטו הראה לנו רכב ועשה לנו נסיעת מבחן וככה למדתי מה זה נהג שודים על אמת עם חארקות אמיתיות והשכבות וברקס מדביק לשמשות לסיום. נדמה לי שלא היו אז חגורות והנה עוד נס שאני חי. אל תדאגו כי לא קנינו בסוף אבל עשינו סיבוב נחמד גם בשדרות ירושלים סביב המזרקה שהייתה במרכז עם או בלי מים. הבניין של דחף עם ז'ורבין מעולם לא זכה לביקור שלי. ככה גם לא בית הכנסת ממול ואפילו לא תחנת הדלק של סונול.
תיאטראות ובתי קולנוע לאורך השדרה זכו לביקורים ספורים וקזבלן עם יהורם הגאון באלהמברה, היה כבר כשהאולם היה על הפנים. כיום המקום פורח סינטולוגית ואם תתאמצו אז תמצאו שלט אחד שנותר ברחוב הצמוד, עם שמו של חסיד אומות העולם היפני בשם סמפו סוגיהרה. ותודה לשלמה להט שפעל בנושא זה גם לאותם חסידי אומות העולם שחיו בישראל וגם להנצחתם של אחרים בעירו תל-אביב-יפו.

כפי שהבטחתי מרבית זכרונותי הממש משעממים משדרות ירושלים קשורים לאוכל וקניות. אין פה פילוסופיה איזוטרית מיוחדת מלבד אחד פילוסוף הבולגרי שהכין את הקבב הכי טוב שהכרתי. מסעדת הבלקן של יחיאל פילוסוף הייתה המסעדה הכי טעימה שהכרתי בקטע המזרחי של השדרה וזה כלל גם את הדביקות בכל מקום. תמיד רציתי להביא איתי לשם משאית אקונומיקה. אמא שלנו קראה למקומות כאלה "דבק". אם לא הבנתם אז דבק זה משום שנדבקים שם לרצפה ולשעוונית השולחן ואפילו לכסאות. בואו לא נדבר על השירותים. אומרים לי שהבולגרים קראו למסעדה של פילוסוף "המלוכלך". אין כמו אקונומיקה לדבק מהסוג הזה.
על מסעדות אחרות כמו ויטושה, סופיה, שרה, מונקה, תספרו אתם כי כרגע אנחנו נצמדים לשדרה עצמה ואני מכיר את כולן ולא רק מבחוץ. היה גם קטע עם בורקסים של ז'ק וגם של ליאון אבל לא לא היו שם דרמות. גלידת קוזו מתוקה מדי.

שלוש שפות

אני לא מכיר פריטי אספנות הקשורים לשדרות ירושלים. בטוח שיש. הדבר היחידי שקופץ לי לראש זה השטר הגרמני עם ד"ר ארליך מהרחוב ביפו החובר לשדרה. ככה גם לגבי המטבע שלא הוטבע, אבל זכה לשם רחוב בשם יהודה הימית החוצה את שדרות ירושלים.
מעולם לא ראיתי את הרב הבולגרי אברמיקו בכר בחנות המכולת שלו בשדרה וגם לא רוכב על המוטורסיקל עם הסירה. אני יודע שיש תמונה כזו וההורים שלי הזכירו אותו כי גרו ביפו משנת 49 עד 1954.
בתמונות מפעם שראיתי אצל ורד נבון, השדרות נראות משהו משהו. אולי כי הרבה דברים נראים יפה בעבר כשהם צעירים ורעננים. הרכבת אמורה לחולל שינויים בסביבה ונקווה לטובה. היום הכל נראה לי איך לומר צ'יצ'יצ'ארי. אם לא הבנתם תשאלו הונגרים.

זה המסע שלי בשדרה ותזכרו שאם יש לכם תמונה או מידע אישי אז זה הזמן לשתפו ותודה לכולם.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

המכתב של אבא

October 20 2016 

בכל פעם שאני קורא את המכתב של אבא אני מתרגש ובהמשך נחנק מהדמעות. מכתב מאיטליה שאחרי השואה ושנה לפני שהורי התחתנו ברומא. אבי שמואל כותב בעברית ובכתב ידו ומציג עצמו בפני משפחת הלפרן שהיו בארץ ישראל. הכתב יד לטעמי יפה ומיוחד וככה גם הנוסח בעברית של פעם. אבי שמואל מציג עצמו בפני חלק ממשפחתה של אימי שעלו וחיו בארץ ישראל פלשתינה עוד לפני השואה. ישראל הלפרן הנמען ,היה דוד של אימי מצד אבא שלה. משפחת הלפרין (ישראל, הדסה וילדיהם אלכסנדר, יצחק ודבורה) גרה ברחוב זמנהוף 13 בתל אביב.
המכתב הזה יחד עם מסמכים אחרים נמצא זרוק ברחוב על ידי דני שלזינגר. חלק מפוסט על מכתבים מהזבל תודה לאליעזר מורב

המכתב מאיטליה Modena Italy 11.1.46
שלום לכם משפחתי העתידה מ' הלפרן
הנני מאמין שבאו אליכם כבר מכתבים אחדים ובהם נרשמו גם שמי שמואל לידרמן - עכשיו עלי מוטל החוב להציג את עצמי לפניכם בכדי שתדעו אודות מי מדברים , אודיעכם בקצרה שהנני בחירת לב געניא הלפרן והננו מזומנים לבנות ביחד את עתידנו בארץ-ישראל. בקשנו עד היום אמצעים באיזה אופן לבוא ארצה-ובאמת איני יודע איך להודות לכם בעד זה שהנכם עושים בעדנו.
קבלנו מכם טלגרם שהנכם עושים סרטיפיקטים בעד שלוש האחיות , ובודאי כבר קבלתם את מכתבן אודות הכל. בשבוע הזה שלחנו טלגרם לכם ומפורשים שם שמנו, וגם תאריך הולדתנו, מאמינים אנחנו שתבאו לנו בעזרה בימינו המכוערים. היינו בפולני בגרמני ועכשיו הננו חיים באיטלי, ואין לנו מקום שנוכל לבנות את עתידנו.
מי יותר טוב מכם ארצי ישראלים יודעים איך הפרובלם היהודי עומד היום בשפל המצב בכל העולם. עברנו דרך טשכוסלבקי הדמוקרטית ובנש נשיאיהם הפופלרי הרצה בפומבית - שאינו מקבל את האומללים שנשארו בחיים מתאי הגז ההיטלריזם יותר איני צריך כבר להוסיף מפני שניכר כבר מצבנו בפולניה דמוקרטית שעוד היום דמינו נשפך כמים.
אוסיף רק לכם שבמשך שנות המלחמה היתי בצבא הרוסי וראיתי את הגן עדן
הקומוניסטי יפה האידיאולוגיה וכל יהודי שראה את עתידנו בעולם בתור קומוניסטי מוכרח לבוא לידי החלטה שאין לנו מקום אפילו שם - שבכל נשמתו הרוסית הגסה הנהו משטין את היהודי.
מוכרחים אנחנו כבר לבנות את עתידנו בארץ שנוכל אחרי גמירת עבודתינו היום יומית לצאת אל השוק בלי פחד שמאחורינו מחכה עלינו המות.
הנני גומר את מכתבי ופורס בשלום כל המשפחה הבלתי נכרת לי - וארשה לבקש מכם תשובה מיד מבלי להמתין - תודה לכם מראש בעד שתעשו למעננו.
ידידכם הבלתי נכר לכם שמואל לדרמאן





יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

10 דברים שאולי לא ידעתם על חיים בר-לב





1. חיים ברוצלבסקי יליד אוסטריה 1924.
2. גדל והתחנך בזאגרב יוגוסלביה.
3. עלה לארץ ב-1939.
4. התגייס לפלמ"ח ב-1942, ופיקד על פיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים 1946.
5. עומר הבן שלו היה מפקד סיירת מטכ"ל וגם שם הקוד למבצע הסרת הסגר המצרי מים סוף ב-1955.
6. בר-לב עבר קורס טייס מקוצר למטוס קל.
7. רב-אלוף חיים בר-לב, ראש המטה הכללי השמיני 1968 -1972.
8. "קו בר-לב" קרוי על שמו. גם דיבור איטי במיוחד.
9. כיהן כשר המסחר והתעשיה, שר המשטרה ושגריר ברוסיה עד פטירתו ב- 1994.
10 יש לפחות שלוש מדליות הקשורות לחיים בר-לב.



חתימה מקורית של חיים ב-לב בכתב ידו
מהאוסף של אמנון יצחקי

רב-אלוף חיים בר-לב Lieutenant General Chaim Bar-Lev
הרמטכ"ל ה-8 1968-1972
עיצוב יגאל גבאי. 2007 סדרת הרמטכ"לים

שר המסחר והתעשיה חיים בר-לב
מדליה להענקה רשמית 1973. לא הוצעה למכירה. 
מהאוסף של אלכס בקרמן

מדליה פרטית 1968 משה דיין וחיים בר-לב
M. DAYAN H. BAR. LEV
מהאוסף של אלכס בקרמן

פעם דרך לוד והיום דרך רב אלוף חיים בר-לב 
תרפ"ד - תשנ"ד / 1994 -1924
רמטכ"ל, מדינאי, שר בממשלות ישראל
RAV-ALUF HAIM BAR-LEV. rd


אבא ובן נפגשים בפאיד אוקטובר 1973






יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

הנגנים מהודו


October 13    2016
כתב ישראל בורוכוב 

חלפו שנתיים מהשחרור הצבאי ועדיין אני מתלבט... הודו או לונדון?
חוסר ההחלטיות הארורה הזו.
לטוס לארץ רחוקה שם הנפש השורשית תטעם מעומק עבר המזרח, או לחילופין קפיצה למקום בו נוצרים צלילי ההווה הלונדוני הפועם.
כשהבנתי, ש׳העבר׳ תמיד ישאר זמין בהודו... בחרתי בבריטים.

לונדון 1974, אגדות המוסיקה בשנים הללו היו בשיאן. חידשו, תססו, השפיעו ובעטו.
במשך שנה הספקתי לפקוד קונצרטים כל הלהקות שתכננתי.
טוב... בערך!
בכל זאת רשימה מכובדת: פינק פלויד: ... The dark side
ג'נסיס (עדיין פיטר גבריאל), לד זפלין, דיפ-פרפל, ג׳טרו טול ועוד כמה...
היו גם להקות שנחשבו אז לפורצות דרך כמו "טנג'רין דרים" ו״גונג״ שבחלוף העיתים החליפו ז׳אנר.
באופן מפתיע בלונדון נחשפתי דווקא לחוויה הודית חזקה.
- שוב הודו!
למעשה הודו התחילה אצלי עוד בילדות - מהסרטים ההם. ואולי גם בהשפעת ׳אמא הודו׳ - הספר של ק. מאיו, שאבי ז״ל היה לעיתים פותח ונאנח מעוצמת ההבנות.

בדרך לא דרך הוזמנתי שם לאירוע מוסיקלי בבית עשירים הודי. ישבתי על כרית מצופה משי והבנתי שאני בהופעה פרטית של החלילן ההודי האגדי סאג'דף.
בית רחב ידיים אוף אוקספורד סטריט. נשים עם פודרה על פניהן, גברים שותים תה מפיץ אדי קרדימון. אנגלית מתקתקה עם גילגולי ראש חמודים. קונצרט לנבחרי הקהילה ההודית שחיה אז בלונדון.
לקראת ההופעה, לבוש בכותנת לבנה כשבידו הבנסורי, חליל הבמבוק ההודי, נכנס הנגן האצילי לחדר תוך כדי השתחוויה עמוקה לקהל.
ההשתחוויה עם כל הגוף הייתה כל כך נדיבה עד קיצונית, שאילו היה מוסיף עוד סנטימטר שניים לעומק כיפופו, היה כבר מתקרב להראות כזוחל על השטיח.
ההתחלה הייתה בשקט ובהתכוונות גדולה.
החלילן נשף בבנסורי בעל הצליל העמוק והפיק לחן איטי בצליל מלא הבעה. מידי פעם ובאופן עדין הוא יצר איזה שינוי בצליל כמו חושף ופותח שער נוסף...
כך לאט, כיאה לתרבות מרחיבת זמן, הוא הוביל את המוסיקה ואת הנגנים לטפס בשלבים ובמעגלים.
עוד ועוד צלילים הצטרפו למנגינה והמוסיקה התחילה להמריא ולהיות יותר ויותר נוכחת.
התוף התפתח והלם, העוצמה טיפסה לאט ובהדרגה כמו במעלה שביל תלול עד שנדמה שהגיעה כבר לקצה שם הכל מלא תכונה להפליא.
בשלב הזה סימן החלילן במבט לנגנים, ובקפיצה חדה הוזנקה הנגינה קדימה למקום אינטנסיבי ומטורף שנשמע כמעט לא הגיוני. הקשבתי מופתע - מוסיקה נפתחת למימד כזה? כמו חשיפה פתאומית למשהו שאני לא מורגל...
במצב הזה כשאני מאזין ומחובר כך למוסיקה כמו נושם אוויר הרים גבוהים, עלו לי בדמיון סיפורים, סיטואציות ותחושות מדוייקות מהעבר, מהחיים הפרטיים שלי. ממש כמו בסרט אישי.
כאילו שהנגן המופלא הזה התחבר עכשיו לשורש מרכזי בסיפור האנושי הכללי, ולכל אחד זה מאיר דברים מדוייקים על עצמו. והסרט האישי שאני מפליג ונע על גליו מתואם עכשיו בשלמות עם מגוון הניואנסים של המוסיקה. וההרגשות שלי זהה מהמוסיקה ומהסיטואציות בסרט.
ואז זה קרה –
זה קרה שוב – וביתר עוצמה.
תוך כדי הדהרה הזאת המאסטר שוב מסמן במבט מכוון לנגנים, ובפריצה פראית המוסיקה נפתחת עוד ובבת אחת מזנקת ל...
נדמה שכל הצופים מזיזים בייחד את הגוף מעט אחורה כמו הגנה אינסטינטיבית מרוח פתאומית.
אצבעות הנגנים מאיצות בתזזית ובחדות מקור הנץ כמו מחוברים להר געש פורץ. כאילו שלא הספיקה הפנורמה מלאת האוזן הזאת, היא עוד מתפרצת ומציפה. לתדהמה הזאת מסלסל החלילן מנגינת ריקוד מטורף נמצא ולא נמצא שכולו תזזית.
וכל מה שנמצא שם בחדר מתאחד. כולל הקהל ואפילו הכלב של בעל הבית והתמונות שעל הקירות כולם כולם מביטים ושומעים ונמצאים ברגע ברור ומאחד ומרחיב נפש מאין כמוהו. ואני יושב כהלום, שומע ורואה ומרגיש שחם לי על הלחיים...
במצב כזה דמעות שואלות?
בדרך חזרה במונית לונדונית המרובעת השחורה גופי קל ותבלין אופטימיות מלטף את כל מחשבותיי. עדיין נתון בחוויה המרוממת. לאט אני מפנים שהדבר העוצמתי הזה שחוויתי לא היה רוקנרול ולא ג׳אז, זו מוסיקה הודית קלאסית.
כעבור קצת יותר משנה המסע הגיע לקיצו וחזרתי ארצה.

במישור המעשי המשכתי להשתתף ולהתפרנס כנגן הקלטות והפקות.
הקיוסק העגול של מרקוס (אללה ירחמו), ליד קולנוע תל-אביב (אללה יז׳כרו) היה נקודת האיסוף המוסכמת לכל ההופעות שיצאו מחוץ לעיר.
קולנוע תל אביב בשנות השישים. 
במרכז התמונה נראה הקיוסק המעוגל בפינת רחובות גליקסון ובילינסון. 
תודה לאמיר שרצר. מתוך תל אביב 100

היום בניין מגורים ופעם קולנוע תל אביב 
והקיוסק של מרכוס שהיה נקודת מיפגש למוזיקאים לפני יציאה להופעות
גליקסון פינת בילינסון תל אביב‎.‎

לפני יציאה לאיזו הופעה פנה אלי שם בחור החלטי כזה בעל מבטא קצת מתגלגל. הוא הציג את עצמו בשם שלמה ברגוזי או משהו דומה ואמר שהלחין מוסיקה להצגה בקאמרי. 
"שמעתי עליך כנגן בס והייתי רוצה שתנגן איתי" אמר.
"מה אתה מנגן?" שאלתי, והוא אחרי הרהור קצר: "מנגינות עם השפעה הודית על קצבים אפריקאיים".
ההגדרה הזאת הספיקה לי לנסוע כבר באותו השבוע עד באר יעקב. להשאר, לתרום מנסיוני ולהיות מהמייסדים של הלהקה המולטי אתנית הראשונה כאן.
את אותה החוויה המוסיקלית מלונדון המשיך להשלים לי עכשיו הכנר ההודי הנפלא שלנו סמסון קמקאר.
לאורך כל התקופה ההיא של שני האלבומים הראשונים שבה יצרנו את הלהקה הזאת שקראנו לה ׳הברירה הטבעית׳. סמסון, שזכיתי להיות השותף הקבוע שלו בנסיעות הרבות כמו בטיסות וחדרי מלון בחו׳ל, הציג והשמיע לי לאורך התקופה ההיא מגוון ממיטב הביצועים של המוסיקה ההודית העשירה והעמוקה הזאת.

כעבור הרבה שנים הזדמן לי יותר מפעם לנסוע להודו.
באחת מהפעמים צורפתי לטיול קבוצתי של חברה׳לך שמתעניינים במקדשים הודיים ומדיטאציות. את הטיול ארגן ידיד שלי.
הייתה לי מן תחושת חופש כי מחוץ לידיד הזה אף אחד שם לא הכיר אותי. לא מעסקי המוסיקה ולא מעניינים אחרים. גם אני לא הכרתי אף אחד.
הבחור ששובץ לחלוק איתי חדר לאורך הטיול; היה בעבר יועץ ב״דאר ישראל״. הוא עלה ארצה מדרום אפריקה. מאז שפרש מעבודתו החל מתרגל מדיטציות.
כבר בהתחלה חשף עצמו כצרכן תרבות, בעיקר של מוסיקה מהמזרח. ״המוסיקה ההודית״ אמר ״היא בעלת יכולות תקשור מהגבוהות ביותר״.
בעיר רישיקש, באכסניה אליה הגענו באותו היום בישרו לנו שבערב ינגנו לנו מוסיקאים הודים אותאנטיים.
היה זה יום ארוך ועמוס של התרוצצויות ברחבי העיר כולל חצי יום בשוק הסואן.
בשוק הזה ניסתה לשכנע אותי חבורת מוכרים שתפקדה כמו שבט מאורגן, שאקנה מהם תוף הודי משומש מסוג 'דהולק'. תוף שבחוצפתי הקשתי עליו מעט כאילו אני בודק אותו. זה הספיק לחבורה לעקוב אחרי ברחבי השוק ולדלוק אחרי עם 'הדהולק' הזה בידם, ולהמשיך עוד אפילו כשיצאתי כבר מתחומי השוק.
כל נסיונות ההתחמקות היצירתיים שלי התבררו כמוכרות וכקטנות עליהם. בסוף נשברתי ורכשתי את התוף.
כאמור בערב בקשתי מהשותף לחדר שאם ארדם, כשתתחיל ההופעה שיעיר אותי.
ברור שנרדמתי...

אחרי זמן, בדיעבד הבנתי שהיה כבר לילה, הוא הגיע בחטף והעיר אותי במהירות, קצת חיוור וחמור סבר מהחוויה שכנראה כבר התחילה.
בפניו הבחנתי גם במעט כעס.
בנשימה אחת וכהרף עין הוא שיחרר שתי מילים, הסתובב ונעלם...
הוא אמר רק: "זה התחיל!"
בפועל נאמרו אמנם שתי מילים, אבל בין המילים היה טעון עוד מידע:
להופעה רגילה, הגיוני שהיה אומר - ההופעה או הקונצרט התחיל.
אבל מה שהתחיל היה חוויה במימד רוחני, לכן מבלי לפרט אמר: 'זה'!
'זה' התחיל.
ויש עוד... באופן בו הוא שחרר את המשפט הקצר מקופלת הייתה גם מחאה. משהו כמו; נאלצתי להעקר משם רק בגלל שמישהו החליט פה לישון.
לפי התכונה שהפגין היה ברור שהולך כאן משהו רציני המוסיקה או 'הזה' שהתחיל שם.
נדבקתי ממנו בחיפזון ותוך דקותיים מהרגע שנעלם, הייתי כבר לבוש ועירני לחלוטין בקומה התחתונה של המבנה.
כל משתתפי הטיול, כשלושים ישראלים, בחורים ובחורות, ישבו שם על הריצפה. מולם, על שמיכה פרחונית בקצה המרוחק של החדר, ישבו וניגנו שני ההודים בעלי תרבושי טורבאן ענקיים לראשם.
בגב הנגנים, לרוחב כל הקיר היה פעור חלון ענק שנשקף ממנו הר פראי ובעל עצמה. הר שחלקים ממנו מוארים בפנסים.
כולם בלי יוצא מן הכלל מקשיבים בריכוז תוך עצימת עיניים בהבעת פנים חושפת בגלוי חוויה נסתרת מעולם אחר.
חלקם נענעו לפי המוסיקה בתנועות הודיות מצד לצד עם הראש. חלקם האחר שקעו במדיטציה עזה עם הבעת פנים תואמת.
כשהגעתי פתחתי מאד בשקט את הדלת. בערך שניים שלושה מהיושבים בכל זאת השגיחו... ברגע הזה הם לא מצאו עתודות לשדר לי פירגון.
להיפך! –
כאילו שמעתי אומרים: חביבי! אם לא ידעת - לא יוצאים ובאים כך באמצע עבודה רוחנית !
הרגשתי בכלל לא וול-קאם ופעלתי בשקט להתמזגות מיידית.
הצלחתי לראות שהרכב המוסיקלי הוא חלילן וזמר.
כפי שסיפרתי, במשך השנים שמעתי הרבה מהמוסיקה ההודית, יצא לי להפגש ולפעמים גם לנגן עם מוסיקאים שחלקם גם מאסטרים הודים. בשיא ׳הקריירה ההודית׳ שלי הוזמנתי לנגן לתכנית טלויזיה עם הכנר האגדי ל. שנקר מלהקת 'שאקטי' בה חבר מתופף העל זאקיר חוסיין.
אך הפעם היה מדובר במשהו מוסיקלי מסוג שונה. כאן בהודו האמיתית נחשפתי למשהו שהפתיע אותי מכיוון בלתי צפוי.
את הידיד שלי, זה שארגן את הטיול, הכרתי עוד מצבא, הוא היה קצין מצטיין ורציני.
העובדות הפחות ידועות אודותיו הן שאחרי הצבא הוא נסע בפעם הראשונה לחו"ל.
בשונה ממני הוא לא היה צריך להתלבט, נחת ישר בהודו. די מהר הגיע לאיזה אשראם שם תירגל והפנים את רעיון ההמנעות ממאמץ מחשבתי מיותר. הילד שבתוכו נוכח להזכר תחת ההדרכה, שאם עוזבים את סיבוכי החישובים וההחלטות, אז משתחררים מהפחדים מהן נולדות רק עכבות וכו' וכו'. והכל הופך יותר פשוט, בריא, מרחיב נפש ומהנה.
ספקנים יאמרו שבאשראם הודי שמספק חיי חברה חפשיים וכיפיים, עם אוכל בריא, לינה ומינימום דאגות, בתנאים כאלה הרבה רעיונות של חיים אלטרנטיביים יכולים לעבוד בהנאה ובהצלחה.
כך או אחרת המסגרת החברתית התומכת סייעה לו לשנות כוון ולהתנהל ״נכון״.
הוא זנח את ההתלבטות בעניין תכניותיו לאוניברסיטה והשתחרר מהלחץ שרבץ. כשאין רדיפה אחר מעמד, השכלה ועושר, כשאין ציפיות, מתגלה הרבה הרבה יש! והוא מרגיש את זה כאן ועכשיו.
מכיון שבכל זאת היה קצין שעבר גם הכשרה ׳בלהזיז' אנשים, בקלות הצליח לארגן טיולים - טיולים משודרגים להודו.
בחזרה לחברים ולנגנים ההודים: - מהר מאד ראיתי שצמד הנגנים גבוהי התרבוש עם כלי הנגינה - אלה שהצליחו להשפיע על החברֶ'ה שלנו חוויה כל כך עמוקה עד טילטול ההכרה, הם בעצם לא פחות ולא יותר משני מעמידי פנים ומתחזים שבמקרה הטוב התחילו לאחוז בכלי נגינה רק לפני כמה שבועות. חובבים מתחילים שממש בקושי יודעים להפיק צליל יציב.
אבל כן, תוך כדי שהם ציפצפו בחליל וזייפו קולות, הם לא שכחו לעשות תנועות עמוקות ונמרצות עם הראש ולגלגל בעיניים כנתונים בחווית עומק. כאילו הם משדרים לפחות ממרגלות כסאו של ראש האלילים שיווה.
בטח יש איזה משפט עסיסי ביידיש שיכול לתאר באופן חריף ומדוייק סיטואציה מסוג כזה; חבורת נבעכים שעוברת חוויה חוץ גופית ממש בהנהגתם של מתחזים כאלה. בכל אופן כאן המשותף בין הנגנים למוסיקה היו אך רק הלבוש ותנועות הראש.

יותר מאוחר, אחר שקיימתי את חובת מצפוני ותיארתי בפני הקצין/ידיד שלי את מה שראיתי וחוויתי ב״קונצרט״, הוא נשבר וחשף בפני את השתלשלות הדברים;
עוד בארץ, כאחת האטרקציות לנרשמים לטיול - הובטח מופע חי של מוסיקה הודית אותאנטית.
מנהל האכסניה ברישיקש, שנתבקש להשיג להקת נגני מוסיקה קלאסית הודית, בדק ואמר שתשלום ללהקה כזאת מגיע למאה דולר (בארץ אגב, מאה דולר זה רק חצי מתעריף המינימום שמשלמים לנגַן רגיל אחד). הרי כל ישראלי, מתנדב להכריז בכל הזדמנות שבהודו הכל זול! ממש גרושים!
"מ א ה ד ו ל ר ?" אמר הבחור שלנו בהטעמה תוך שהוא מרים את קולו ומשים עצמו כמתעלף.
"תביא משהוא... לא... לא צריך ראווי שנקאר!, זה לא טיול של מיליונרררים כאן! משהו חפיף - תביא איזה שניים פשוטים. יללה! מקסימום עשרים דולר !
בעל האכסניה לא עמד במתקפה הממוקדת מהקצונה הישראלית. ואחרי העמלה שכמובן חתך לעצמו ושבלעה את רוב התקציב המצומק, הוא כבר קימבן משהו.
לפני כמה ימים שמע צפצופי חליל ספק קצביים מחצר העובדים שמאחרי המטבח. הוא ניגש וסגר שם דיל מהיר, ואת התבשיל שנרקח כאמור אכלו כבר יועץ הדאר ושאר משתתפי הטיול הרוחני.
כדי למתן גיחוך ולהשאר מאופק כלפי חוץ, בחרתי בעמדת הצופה במופע תיאטרון אבסורד. זה כמעט עבד... אבל המחשבות... המחשבות.
התחדדה לי התובנה אודות מקומה של ״ההילה״ שסביב המוסיקה, עד כמה היא בעצם ברת השפעה על ״החוויה המוסיקלית״ של המאזין.
מצד אחד יש את המוסיקה נטו, ומצד שני שאר הדברים שמסביב: הטרנד, הסגנון, האליל התורן, הדימוי, התאורה, הלבוש וכד׳; כל אלה מהווים את ההילה שסביב למוסיקה.
במפגש הזה כאן, נוצרו תנאים שההילה בלבד היא שיצרה את כל החוויה המוסיקלית.
...החבר׳ה נמצאים עכשיו בארץ רחוקה וקסומה שהמוסיקה בה ידועה בעמקותה. עכשיו כאן מול הדבר האותנטי עצמו, נגנים הודים אמיתיים עם לבוש ותנועות מעולם שונה. אפילו ציפצופי חליל וחירחורי שירה מותמרים לחוויה מוסיקלית נשגבה.
כדי ליצור רושם מכובד צמד האוחזים בכלי הנגינה לקחו גם את הזמן ההודי. מובן שבלי התוכן הראוי נותרה לקהל למעשה רק קליפת זמן.
אחרי שבפועל חלף כבר די זמן כזה נדמה היה שאצל חלק מהחברים נשחק מעט המרץ להמשיך ולגלגל את הראש באינטנסיביות כמו בהתחלה. חלקם אפילו הרשו לעצמם לפקוח עיניים ולבהות בעירנות מה בהר שנשקף מהחלון.
בשלב זה חשבתי שהבשיל הזמן תוך שנזכרתי בתוף שקניתי היום ושנמצא עכשיו בחדר. קמתי לאט וכעבור כמה דקות חזרתי עם התוף בידי.
נראה היה שהחבר'ה לא מספיק מאופקים לשאת את החוצפה שהפגנתי. עפו שם ליחשושים נרגזים: מה! הישראלון הפישר הזה באמת יעז עכשיו ללכת ולחלל לנו את החוויה הזאת?
ידעתי שרק הנימוס ״והשאנטי״ הנהוג כאן עוצר חלק מהחברים מלחטוף לי את התוף מהיד ולמשוך אותי מיד למטה לשבת איתם בשקט על הריצפה.
לעומתם, צמד הנגנים בקצה החדר, כשראו אותי עם התוף ביד, תלו בי עיניים כבקרש הצלה. ללא עיכוב ובתנועות ידיים נמרצות הם סימנו: בוא בוא הצטרף, נו... ! עכשיו... כן כן עכשיו... בוא בוא!
הצטרפתי לשבת בשורה אחת על השמיכה הפרחונית עם צמד החמד, פני מופנות לקהל שמעולם לא ניצבתי מול עויין ממנו.
התרכזתי במה שקורה פה עכשיו. נזכרתי באסטרולוג שישבתי מולו היום בשוק ושאמר לי שהתרומה החזקה ביותר ליצירת איזון היא מחשבות חיוביות. דמיינתי שאני שומע מוסיקה הודית מקסימה. ביני לבין עצמי ניגנתי בדמיון את תפקידי התוף, ובשנייה הראויה פצחתי במעבר תופים אינטנסיבי שנראה שהרחיב את האישונים אצל הנגנים והשומעים.
גם אותי הפתיע המעבר הדרמטי שיצא לי מהידיים.
אי הנוחות שאחזה בי עד לפני זמן קצר התפוגגה ונעלמה. מעודד מהתוצאה המשכתי במקצב הודי תוסס... משהו ברור החל להתפשט על הבמה. הנגנים, אחרי התאוששות קצרה התחברו בהתלהבות כמו ילדים שקבלו כרטיס כניסה ללונפארק. החלילן הצטרף לקצב במנגינה בעלת משפט חוזר עם סילסול ולחן מעגלי, כנראה מהסוג שהוא מנגן בחצר המטבח.
הזמר, לפי פעימות החליל והתוף, פצח באיזה שיר מקרטע ושמח.
הכל בייחד צלצל מהודק ומפתיע.
אפילו המתנגדים העקשנים מהקהל לא נשארו אדישים... כשראו מה קורה עם הנגנים, קבלו לגיטימציה להתחבר לתפנית המפתיעה. בהדרגה נסחפו כולם עד שבהמשך, לקראת הסוף גם קמו על הרגליים והתחברו לחגיגת מחול ספונטני וסוער.
בכל זאת... ״ההתעלות״ הזו שזכו לה החברים בחלק הראשון. בחלק השקט והמדיטטיבי עם צליל החליל הטועה... ההתעלות הזו נראה שצרבה בהם חוויה רוחנית בלתי נשכחת.

על אף השנים שחלפו, לדעתי אפילו היום, אם תשאלו מי מהם מתי בחייו עבר חוויה מוסיקלית עמוקה? סביר שחלקם יצביע על אותה מוסיקה רוחנית שנגנו צמד הודים גבוהי תרבוש, ברישיקש שבהודו למרגלות ההר הגבוה.

כתב ישראל בורוכוב 2014

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

דרצנה דרקו באידלסון


בתל אביב יש עצים ומכל העולם. לעיתים העץ הוא הדבר המעניין והמושך את תשומת הלב והכל כמובן בעייני המתבונן. שנים עברתי ליד הבית הזה ברחוב אידלסון והסתכלתי למעלה כי צמח/ה שם דרצנה דרקו בגודל חריג. השם הזה דרצנה דרקו תמיד עושה לי את זה למרות שלא הייתי מעולם באזור של דרקולה. גם בבית בראש העין יש לנו דוגמית כלואה בתוך עציץ החונק אותה.
ממש לאחרונה נודע לי אודות הבית עצמו הקרוי בית ליבלינג שהיה גם הבית של פרופסור אשרמן הגניקולוג. בימים אלו מוצגת בבית מקס ליבלינג באידלסון 29 תערוכה "באוהאוס פוטו" 100 עבודות נבחרות מארכיון הבאוהאוס ברלין. ככה גם התאפשר לי לראות את העץ המפחיד בגובה העיניים ואת הנוף מזוית שונה. מתברר שעצים משפיעים על הבית ותושביו ואולי זה עובד בדיוק להפך. ערך שווה על הבית שכתב ד"ר מיכאל שנהב.


אידלסון 29 ומהזווית המקובלת ובגובה העיניים


מבט מרחוב אידלסון 29 לעבר רחוב הס ובניין מגדלור בבן יהודה 1

דרצנה דרקו במלוא הדרה ויותר גדולה מהמדינה
 ‎אידלסון 29 תל אביב‎.‎






משה לוי מתגעגע לאריק

    2016    October 11 
 
היום ערב כיפור מתקפלים מוקדם. 
בדרך לחניון בתל נורדוי ראיתי את משה לוי מדליק שני נרות נשמה לאריק איינשטיין ברחוב חובבי ציון. 
הוא מאד מתגעגע לאריק הצדיק והצנוע וברור שהוא מכיר את השירים שלו עם המערכונים ובכלל. 
בהמשך הוציא שופר ותקע חזק ובהטעמה נפלאה. 
לסיום הוסיף כמה מילים לבורא עולם והבטיח לשוב בחג החנוכה. 
אמרתי אמן וגמר חתימה טובה לכל בני האדם.