יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

לאקי קצנשטיין כלבה חכמה


לאקי נולדה בשנת 1999
לאקי הייתה הכלבה של משפחת קצנשטיין שגרים צמוד אלינו בראש העין. אליעזר וענת הם הדו שלנו ויחד עם 4 ילדים, כלבה וחתול/ה? (לא ברור) הם ממש בסדר. תמיד אני אומר שאם הייתי צריך לבחור שכנים מחדש אז קצנשטיין זו הבחירה שלי ואל תתנו לי עצות בבקשה. לאקי היא רק סיבה נוספת אבל כעת אין יותר לאקי והיא מונחת לה באדמה פנימה, ביער הצמוד אלינו, והנשמה שלה בסביבה וככה גם דמותה בראשי.

לאקי גרה עם הקצנים, כאילו היא אחת מהמשפחה ואני לא יודע מי משפיע על מי כאשר מדובר בכלבים. דבר אחד כולם ידעו וזה שלאקי הייתה מאד חכמה וברור שגם ברת מזל ("קובי אין ברת מזל. בת מזל כמו בת מצווה) ותודה לדורית זיו, כי ככה קראו לה ותודו שלאקי זה יותר קליט מסתם מזל ויש מצב שיאשימו אותך בדברים שונים למרות שיהושוע היה הכלב של משפחת אלבלק ואיש לא התרגש מזה. גם אצלנו החתול שמוליק מוכר כמעט לכולם וידוע למי שרוצה ששמוליק זהו שמואל פלוס ליק, והשם הזה הגיע ממינה שהחליטה שהחתול הזה מאד מזכיר את אבא שלי ובמיוחד באזור הפנים והאמת שיש בזה משהו, אבל אני לא סגור על זה סופית. שמוליק זה אחלה שם לחתול ובכלל. 
אין לי מושג למה לעיתים כלב או כלבה משמשים כביטוי גנאי או לעג ולא רק בעברית. אבא שלנו סיפר כיצד לעיתים ביערות בעת שנרדף על חייו, רצה לההפך לכלב. אפילו כלב לא יהודי. לטענתו את הכלבים מעולם לא רצו ממש להרוג. מכסימום אבן, מקל או סימן עם היד. ובכל זאת לנו בסוקולוב לא היה כלב אבל חתולים היו רצים אחרי ההורים שלי ואפילו בין הרגליים, מכיוון שנהגו לתת להם שאריות של אוכל מהבית. אז אופנת האוכל המוכן והיבש הייתה בחיתוליה. 

הכלב שלנו סנואי בראש העין די סימפט את לאקי השכנה הצמודה של הקצנים, אבל היא לא שמה עליו וכשגילה אצלה משהו מזמין, היא עשתה עם הפה והשיניים והוא הבין שעדיף לו לעשות לעצמו עם הלשון, ולדעתי חבל שהדבר הזה נמנע מההולכים על שתיים.
סנואי שלנו לא ידע מעולם מה לעשות, והיא המעוקרת לעולם לא נתנה שיגעו בה. סוג של מתחסדת ועושה כאילו אבל בתכלס סוג של בתולה מזדקנת ואולי בשל כך הפנתה את מאמציה להשכלה הגבוהה ולחוכמה שבצידה, ואני חושב שאני לא יודע אם הקטע הזה של עיקור ללא צאצאים הוא משהו ראוי וטוב. 
אני כמעט בטוח שלאקי הבינה המון. אני זוכר שפעם אחת סיפרתי אותה בקיץ עם המכונה המיוחדת שעלתה לי הון. היא סימנה לי תוך שהיא נמרחת ומוכנה לכל דבר, כי הבינה שזה יעשה לה טוב. עם סנואי הדבר הזה של תיספורת היה עבורי סיוט. גם סנואי לא ממש אהב את זה אבל איש כבר לא היה מוכן לספרו ללא הרדמה. גם סנואי שלנו נפרד מאיתנו ואני לא מוכן להרדים יותר שום כלב. לאקי וסנואי עושים חיים בשמים.

נעמה מספרת על לאקי החכמה
לבקשתי הוסיפה משפחת קצנשטיין משלה על לאקי החכמה. ותודה לנעמה קצנשטיין השכנה שכבר סיימה את הקורס ויותר אין טרמפים ביום רביעי בשעה רבע לשבע ואפילו קצת חבל. 
היי קובי,
כמה מילים על לאקי:
את לאקי מצאנו בפינת אימוץ כלבים במושב ליד גדרה בשנת 1999, כאשר הייתה בת שנה.
לפני שהיא הגיעה לפינת האימוץ, סיפרו לנו שהיא הייתה אצל משפחה שנטשה אותה וזרקה אותה באמצע שום מקום.
לפי הסיפורים של מיקי, האחראית על פינת האימוץ, המשפחה הקודמת שלה התעללה בה ובהתחלה לאקי הייתה מפוחדת מאוד.
אני ראיתי אותה וישר התאהבתי בה.
יחד החלטנו כי אנחנו מאמצים אותה למשפחתנו. באוטו בדרך הביתה יעל הציעה כי נקרא לה "לאקי".
לאקי הייתה הילדה של כולנו, לא משנה מה עובר עליך ביום, תמיד תגיע הביתה ויהיה מי שישמח על בואך, יקשקש בזנב ויקפוץ עליך.
בהחלט "חברו הטוב של האדם".
אין לי מילים לתאר את חוכמתה של לאקי, הכלבה הכי חכמה ונבונה שאני מכירה.
לעולם לא הרגשת מפוחד או בודד כשלאקי לידך, תמיד הייתה שמחה בבואם של אנשים אלינו הביתה.
לאקי הייתה ותמיד תישאר בת משפחה, הרי כולנו גדלנו איתה, וכי אני לא יכולה לתאר את ילדותי וחיי בלעדיה. הקושי לתאר גדילה בלי כלב היא בלתי נתפסת בעיני.
לאקי חיה 16 שנים, והייתה אצלנו 15שנים!  
1999- 2014  לאקי קצנשטיין 

לאקי ביער של ראש העין בגבעת הסלעים


לאקי ונעמה קצנשטיין



יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

1984



1984 הייתה שנה בסדר למרות שהמספר הזה הפחיד כמה אנשים ואפילו בעברית תשמ"ד זה נשמע מאיים ובכל זאת מינה ואני התחתנו בפעם הראשונה ואפילו מתוך בחירה (שלה כמובן).
אז קנינו בעזרת השם וההורים וקצת משכנתא דירה בהרצליה אה. המחיר 53 וחצי אלף דולר ואפשר לשלם גם בשקלים. הזוג שמכר לנו את הדירה היה מעורב וקראו להם משהו מאד דומה לאיינשטיין.
הוא היה סוהר בשב"ס ואני בטוח שהיה בעל מוכה וגם מפוחד והאמת שהגיע לו. אשתו הייתה מפחידה ומאיימת ועד עכשיו אני מפחד להגיד שקראו לה המופרעת. אחרי שסיכמנו את הכל בעל פה ואפילו לחצנו ידים בחיל ורעדה, היא אמרה שהחבלים של הכביסה עם מוטות המתכת בקיר לא כלולים בעיסקה והיא רוצה תוספת. כמובן שהיא גם קיבלה כי לא כדאי להתעסק עם מופרעים.


ואז הגיע הקש שכמעט שבר את העיסקה. היא המפחידה והמכה אמרה שקו הטלפון 540-633 052 לא כלול בעיסקה והיא לוקחת איתה את הקו לדירה החדשה שלהם ושאנחנו יכולים להיחנק. זהו על זה לא היינו מוכנים לוותר וזה היה יהרג ובל יעבור ו ה052 היה הקידומת להרצליה ולא שום סלולאר למרות שמישהו הסביר לנו משהו איזוטרי לעתיד לבוא עם טלפון ללא חוט מאריך בכלל, וזה לא בצחוק. אבא שלי הוסיף ואמר שקנינו טלפון ובנוסף דירה למרות שקו טלפון אז לא היה כמו בשנות השישים אבל זו הייתה פרוצדורה מעט מעייפת.
אמרנו שאם אין קו טלפון יחד עם החוט מאריך, אז אין עיסקה ושיתפוצץ העולם והיא יכולה להמשיך להתעלל בבעלה שבשב"ס אבל לא בזוג צעיר ונאיבי.
המופרעת נירגעה וככה נשאר לנו קו טלפון קווי.
היום זה היה קורה? הצעירים לא רוצים קו טלפון בבית ולא חוט מאריך.
מסקנה מסכנה: אסור לוותר לערבים או שבעצם חייבים לצאת מהשטחים.

דוד תגר



דוד תגר, צייר, גדל בתל אביב, מצייר בשנים האחרונות ובסגנון קוביסטי, את תל אביב של פעם, בציורי שמן על בד. 

בציור זה נראה רח' הרכבת בתל אביב וברקע בנייני בית הדר שהיו אז משרדים של השלטון הבריטי.
דוד תגר למד ציור אצל דודתו הציירת ציונה תג'ר.


כידוע הרכבת יצאה מהתחנה ביפו, חצתה את תל אביב ברחובות הרצל ואלנבי ומשם המשיכה ללוד לירושליים ולדרום הארץ עד לקהיר. 
יצא לי להכיר את דוד תגר ואני תמיד שמח להראות דברים שכתב, חקר והפעם גם צייר. אני מאחל ומקווה לעוד דברים מדוד תגר האיש הטוב ,הנחמד והפורה מרמת השרון.




יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

החתול שקפא בבית של יוסי אפריגן בסוקולוב 91


חתולים מצליחים להקסים אנשים בכל העולם. גם בישראל חתולים ממש מצליחים ובגדול. אצלנו בחצר בראש העין יש כעת רק 7 פרטים (פחות אחד) ונראה לי ששום חתול שאני מכיר, לא נכנס מעולם למקרר, אבל לך תדע מה יקרה מחר. חתולים מאד לא צפויים ואם מצאתי שלשום שנים מהם ישנים בתוך מכונת כביסה מוכנה להפעלה, אז מחר הם יכולים בהחלט להיכנס לתנור ואפילו למקרר. האם יש חתולים בכור האטומי? כן וזה בדוק מפי ואנונו.

החתול של נטאשה קאזאצוק בתוך המקרר
היום אני מספר לכם סיפור כמעט אמיתי לחלוטין, שקרה אי שם בסוף שנות השישים בתל אביב, ואפילו ברחוב סוקולוב 91 כמעט מול רחוב עמוס. זה הכל בגלל נטליה קוזצ'וק מאוקראינה Natalia Kozachuk שהעלתה תמונה בפייסבוק שלה ושם רואים חתול במקרר ואודי קין מסביר לי שבסיביר נכנסים למקררים בשביל להתחמם. עולם מוזר יש לנו, אבל היום אנחנו עם החתול שקפא וגם עם יוסי אפריגן השכן וגם אני הייתי שם. 

יוסי אפריגן גר בסוקולוב 91
יוסי אפריגן גר בסוקולוב 91 שזה ממש צמוד לסוקולוב 93, ששם גרתי ואפילו יחד עם כל משפחתי כלומר אמא אבא שתי אחיות ואני הקטן. גם יוסי אפריגן היה הכי קטן במשפחתו שמנתה 5 ילדים כלומר 3 בנות ושני בנים ויוסי הוא הבנימין במשפחתו וככה זה עד היום למרות ששנינו יתומים עם תעודות פטירה מקוריות.
יוסי תמיד היה שובב עם לב זהב, למרות שאבי שחור זכה לקבל ממנו כמה שיעורים על חי ברחוב, וללא תיאוריה בכלל. יאמר לזכותו של יוסי אפריגן שתמיד חזר והזהיר, ממש כמו בסרט מציצים, ושב ואמר בקול רם לאבי שחור שכולם ישמעו "חכה חכה אתה עוד תשלם על כל סעיף וסעיף בנפרד!" בסוף זה קרה, אבל נניח לזה היום ובואו נתרכז בסיפור קצר עם המון חוכמת חיים ואיך בעצם כולנו בסיפור הזה מבלי שנחוש זאת בכלל. אם הבנזין בישראל היה זול יותר אזי לכולנו היה טוב יותר, חוץ אולי מאשר לממשלה המצליחה לגבות מזה מס שמן ללא יכולת תזוזה מאיש. 

הרחוב שלנו סוקולוב היה אז מאד פעיל כי ברחוב יש חברים והשכונה היא שכונה, וילדים אוהבים לשחק בחוץ ושנות השישים היו נפלאות וגם השבעים וכל אחד אוהב את ילדותו ונעוריו, ופעם הכל היה אחרת, וגם היום יש כאלה שמחר ירצו את האתמול והשלשום. קוראים לזה נוסטלגיה ויש כאלה היודעים לעשות מזה כסף. מי זוכר חנות תקליטים ליד קולנוע פאר בשם נוסטלגיה?
יוסי אחראי להרבה דברים בילדותי ואמנה רק חלק בזריזות, כי היום רק על החתול שקפא, אבל קודם תזכרו שהיו לנו חוויות בירקון ואפילו שחיה עם בילרציה, מכירת סברס ותירס, כניסה לביוב של הירקון עם חוט ונרות שכבו וגם צלופח אחד גדול והמון סרטנים דקורים עם שיפוד ואפילו דברים לא יפים עם חתולים ואני מה זה מצטער, והשיא היה עם סוס ועגלה ומכירת אבטיחים וחלק כבר מתועד וחלק עדיין לא, ויש זמן אבל היום רק סיפורו של החתול שקפא בסוקולוב 91.

 סוקולוב 91 פינת עובדיה 9 VTLV

אראלה ואני בסוקולוב 91 והשנה 1968



סוקולוב 91 על הפינה של רחוב עובדיה 
זה קרה בבית של יוסי אפריגן בסוקולוב 91 בתל אביב. הבית הזה עומד שם עד היום עם אותה חצר, ואותה גדר אבן לא ממש חזקה ומתוחכמת ואפילו שבורה, התוחמת סביב סביב וממש אותו מיקום פינתי הנושק לקצה הירידה של רחוב עובדיה, שם נהגנו לרדת עם העגלות שחיברנו להן 4 קוגלגרים, ואפילו אותה כניסה ראשית צנועה וקטנה ושתי כניסות צדדיות. הבניין לא במצב משהו ואפילו בהשוואה לסוקולוב 93 שלנו הוא די על הפנים. הסיבה הראשונה היא שהבניין הזה מעט ישן יותר, אבל הסיבה העיקרית שאצלנו יש את שוקי אהרן שהוא הועד הכי טוב באזור. 
ברז המים נשאר באותו מקום ואפילו בלוני הגז הכסופים שם. פיר המדרגות מאפשר מעלית. רוב הדיירים מפעם כבר לא שם. נדמה לי שאיש מהצוות המקורי לא שרד במקום. אחותי אראלה הבלונדה שגם מופיעה איתי בתמונה שחור לבן, בפינה של סוקולוב 91 פינת עובדיה משנות השישים המאוחרות מציינת את דירי הבניין בסוקולוב 91.  

קומת קרקע
אבא של שמואל- שהיה אלמן והתחתן עם רומניה שנשארה בדירה גם לאחר מותו  והבן שמואל
משפחת אפריגן עם כל "ההמולה והשמחה" 

קומה ראשונה
משפחת גולד: לאבא הייתה  חנות לאופטיקה ברח' דיזנגוף ליד ככר דיזנגוף, משפחה ייקית. עירית וירון. כשהיינו בשישית עברו לחיפה
הצבע בונדה ואשתו נדמה לי שהייתה לו ווספה עם סירה
בני הזוג הג'ינג'ים שלא היו להם ילדים והוא עבד בשק"ם

קומה שנייה
משפחת בליימן, האמא מורה למתמטיקה ואח"כ מנהלת תיכון שלווה. הבן שי שהיה גאון אמיתי נפל  במלחמת לבנון המקוללת 1982.
בנימין ומירה והבן אסי גושינסקי. בנו היה תברואן. אסי היה דלוק עלי. למד איתי בתיכון גאולה-גדול ממני בשנתיים.
שווגר פקיד בית המשפט עם אשה שניה וממש מולנו מול חדר הילדים שלנו.

קומה שלישית
רותי עם אבא עיוור משפחה מתורכיה.
פרחיה עם ההורים שלה שבאיזה שלב השאירו לה את הדירה. חד הורית.
הבת של מזל מהירקות ברחוב חגי שניהלה הרבה שנים חנות בגדים בדיזינגוף בשם דינו או משהו דומה.

זכרון אישי 
אני זוכר משם את פרחיה והוריה שגרו למעלה למעלה, וגם את עירית גולד היפיפיה והבלונדה עם שיער חלק וגולש וגם את משפחת בליימן עם המנהלת של תיכון שלווה שבנם המחונן שי נהרג במלחמת לבנון הארורה 1982, וגם את הבת של מזל מחנות הירקות ברחוב חגי וגם את פקיד בית המשפט שווגר וזוגתו שישבו על המרפסת לצידנו ותמיד חשבתי שהם בעצם בובות כי הם לא ממש זזו אבל כשאוכלים אבטיח עם גופיה רואים שזה באמת זז ותמיד הייתה שם מוזיקה קלאסית וגם את בונדה הצבע שמעולם לא צבע אצלנו כי לנו היה את יוסף בריקס שהיה בן עיר של אמא שלנו והיה מעשן המון, ותמיד צעק עלי בצחוק "קובי תפסיק כבר עם הקונצים שלך ומספיק שאמא שלך משגעת לי מוח שלי ואין לכם בכלל קפה שחור וכמה נס עם חלב כבר אפשר לשתות". בריקשיק הצבע ממש צדק בכל מילה. אמא שלנו לעיתים אכלה לו את הראש אבל בצדק למרות שהוא ידע בכללי מה לעשות, אבל חייבים גם הנחיות ברורות וגם שאצלנו מעולם לא היה קפה שחור רק תה או נס עם חלב. וגם את ההורים של שמואל שגרו בקומה התחתונה  ובטוח שהיו עוד. כולם התפזרו להם אפילו משפחת אפריגן של יוסי נעו להם בשקט למקומות שונים ואפילו לאוסטרליה וזהו. הבניין לא עבר שיפוץ ולא תמ"א שממה. בקיצור 93 הרבה יותר עדיף מ 91. עובדה סוף.

קומת קרקע עם שתי כניסות צדדיות וגם כניסה ראשית
משפחת אפריגן גרה בקומת קרקע וזה ממש ההתחלה של הסיפור כי קומת קרקע נגישה הרבה יותר לכולם ואפילו לחתולים היודעים להגיע גם לקומות עליונות אבל אצל יוסי זה ממש בועז קלי קלות. ניתן היה להיכנס לדירה של יוסי גם מחדר המדרגות כמקובל וגם מהצד של רחוב עובדיה. אנחנו סוקולוב 93 היינו בצד אחד ובצד השני רחוב עובדיה. מהצד השני של הכביש, בניין נוסף בו גרו משפחות נוספות ואפילו משפחת בלוך עם שושי ואלי בלוך ששיחק נהדר כדורגל והיה גדול מאיתנו והיום באמריקה הגדולה והנה השלמתי חוב מפעם בו חויבתי לאזכר ולהזכיר ואפילו להוקיר. ברוך פוטר חובות ואיזכורים. היה גם נהג משאית גינגי עם שפם ומשקפיים שלקח חצי רחוב עם המשאית והסוס של העגלה של המשאית. היה עוד נהג של רכבת דומה וקראו לו אבא של אביחי שגרו בסוקולוב 78 ואני זוכר אותם לוקחים חניה ברוורס.

חזית הבניין של סוקולוב 91 פונה לרחוב סוקולוב וזה ממש בנאלי ואין צורך להזכיר זאת, אבל יש לי נטיה מוזרה לאחרונה למשוך דברים ואין לי מושג למה ואפילו מינה שלנו מוטרפת מזה. לי זה עושה רק טוב (הטירוף הכללי) כי משחק מקדים ומחרמן, לעיתים טוב יותר מהשפיץ עצמו והחתול השובב שלנו יכול להמתין. אם שובבים היו מחכים ולא ממהרים הכל היה נראה אחרת, ואפילו המשפט האלמותי "החיפזון מהשטן" היה פשוט נכחד ורק בערבית היה נשאר לו זכר,  "החיפזון מהשטן (اَلْعَجَلَة مِنَ الشَّيْطَان) – אימרה בשבח המתינות ויישוב הדעת" אתר השפה העברית (אלעג'לה מינאל שיטאן) כי ערבים עסלים לעולם לא ממהרים כמעט כמו הבדויים. ערבי טוב יושב ואפילו כורע עם כפיה לבנה ובלי תוספות בכלל ורצוי עם כזו שמלה אפורה ונעליים שחורות וגם יחף זה בסדר, ותמיד יהיו כאלה שאין להם בית ומספר טוב והם רוצים להתפוצץ ולעלות לבתולות בגן העדן המזרחי.


הבית של גברת זלצר בצד מערב ולכיוון גן הנביאים
בצד המערבי גבל הבית של יוסי אפריגן בבית קטן וקסום משהו. זה היה בית חד קומתי כמדומני. הכניסה לבית הייתה מרחוב עובדיה 7 שהוא רחוב של ירידה אם אתה בא מיחזקאל אבל אם אתה עולה מסוקולוב זו עליה. אל תצחקו בבקשה כי כשהייתי קטן אבא של גליה גנון שאל אותנו "מה יש יותר בתל אביב? עליות או ירידות?" ואני כמעט שכנעתי אותו שאצלנו זה אחרת ויש יותר ירידות, והוא העורך דין אמר שחייבים לבוא ולבדוק.
פעם לא היה בכלל רחוב סוקולוב, ולפני שקראו לזה רחוב הצפירה היה הרחוב סתם תעלת ניקוז, וכבר בשנות העשרים החלו אנשים מוזרים להתישב שם בבתים קטנים. זה היה סוף העולם ולפני הירקון. אני בטוח שמי שגרו שם היו מאותם מתישבים ראשוניים שאני מאד סקרן לגביהם. תמיד הראשונים בהתחלה והאחרונים סתם תלמידים גרועים.
קראו לה גברת זלצר ולא היה לה שום קשר לאלי בלוך וגם לא לא לשושי בלוך אחותו שגרו בסוקולוב 89. בלוך וזלצר זה שמות מאד נפוצים לפחות אצל אשכנזים בימים של אז. היום אני לא יודע, כי אני כבר לא גר שם, והבן שלנו ניר שכן גר שם לא מתעניין בדברים כאלה, אבל יש מצב שיום אחד הוא יתחיל בדיוק כפי שזה קרה לי. ההורמונים משנים תפיסת עולם ורוגע נפשי וחייבים כבר לעשות לזה אפליקציה.

עץ גויאבות וגם תולעים זזות
גברת זלצר הייתה אישה לא קטנה ולא גדולה במיוחד ואני זוכר אותה מצויין. מרכיבה משקפיים, שיער אסוף וגם סינר וכמעט תמיד עסוקה במשהו. היא לא הייתה רזה ואפילו שמנמונת בהחלט, והתנהלה מעט בכבדות כי אולי כבר הייתה ממש לא צעירה. בגינה שלה היו הרבה דברים כולל קלמנטינות וגם תרד לטענת יוסי, אבל אני זוכר במיוחד את עץ הגויאבות שהיה קרוב לבניין שלנו ואת הגזע המיוחד שלו. גזע מעט מתקלף ואפילו בגוון אדמדם.
הגויאבות היו די קטנטנות ונדמה לי ששם ראיתי לראשונה מה זה תולעים חיות עם ראש לבן בתוך גויאבה. תולעים זזות ככה באופן קבוע זה מחזה מעניין ותמיד נדמה לך שהן רוצות כבר לצאת החוצה ולכבוש את העולם. אם הגויאבה סגורה מבחוץ אז איך תולעים נכנסות פנימה? האם בכל תולעת יש מיני נאנו תולעים? תמיד כשאני שומע את השם שני אני נזכר בתולעת השני אבל ככה לא נגיע לחתול שקפא.

העלים היבשים בחצר של גברת זלצר היו משמיעים קולות של שבר מתפצפץ כשדרכנו שם, ואני לא חושב שהיא אהבה זאת במיוחד. מי אוהב שנכנסים לו לחצר הפרטית שלו? ילדים תמיד אוהבים לעשות מעשים קצת אסורים.
את הריח של הגויאבות כל אחד יכול להריח. אגב מה יותר גרוע מלראות תולעת שלמה בגויאבה מעט רכה לאחר ביס קטן? נכון מאד חצי תולעת וזוהי תשובה נכונה ומלאה.

גברת זלצר גרה שם באותו בית והאמת שאני לא זוכר משם את אדון זלצר ואפילו לא דברים אחרים, ונדמה לי שמעולם לא הייתי שם פנימה. בעצם אני בטוח שלא הייתי שם (אולי פעם אחת?...) אבל יוסי אפריגן בהחלט כן, כי הוא גם טיפונת קרוב יותר, וגם כי נהג להיות ברחוב הרבה יותר ממני. קוראים לזה ילד רחוב וביידיש גאסניק. גאס זה רחוב וניק זה כמו נודניק ולא קשור לנודים בכלל כי אם לנדנד ואפילו נע ונד. נראה לכם ההסבר שברגע זה המצאתי?

תמונה שחור לבן עם פרה בחצר ואפילו דלי
יוסי זוכר שבתוך הבית של גברת זלצר הייתה תלויה תמונה שחור לבן ובה רואים פרה אמיתית וחיה שנותנת חלב ואפילו דלי. ברור שהדלי היה ממתכת ולא של כתר פלסטיק. הפרה עומדת וגברת בלוך ניצבת לצידה. נשמע הזוי אולי אבל אמת לאמיתה ותאמינו לי שיוסי אפריגן לא בדאי וקיבלתי לסיפורו אישור מפתיע וזוהי ראיה משפטית היסטורית. עופר גרין הבלונדי מסוקולוב 39 טוען שאכן נכון וגברת זלצר היא משפחה שלהם וגם הוא היה שם והתמונה עם הפרה היא לא המצאה ויש לתמונה הזו גם העתק. תמיד עדיף המקור אבל העתק גם בסדר. תזכרו עובדה חשובה שאין בעולם שום עבודת פיסול מקורית מהתקופה היוונית קלאסית. אם אתם מכירים אורגינאל של פידיאס הפסל הגאון אז תודיעו לי בבקשה. אגב יש עבודות אומנות של חתולים מצריים וזה מקורי.
אנחנו עוד נחזור לגברת זלצר, הפרה והמשפחה שלה אבל כעת קדימה לחתול. חוצמזה היום באותו מקום של הבית מפעם עומד בניין ובה גרה נכדה של גברת זלצר. זהו מידע מפליל ויש לטפל בו בחוכמה יתרה ואני מבקש עזרה אבל למה אנחנו מתרחקים מהחתול שקפא אצל יוסי אפריגן בקומת הקרקע בסוקולוב 91 בתל אביב.

מקרר עם בלוק קרח שמחליפים כל כמה ימים מבית החרושת לקרח בבזל
אז יום אחד ונדמה לי שזה היה בשעות הצהריים אני ויוסי מסתובבים לנו ככה בסביבה ובסוף היינו צמאים אז יוסי ניגש לבית שלהם להביא מים קרים. אני לא מתחייב אבל אני כעת כמעט בטוח שאז היה להם מקרר עם בלוק קרח שכל פעם היו צריכים להחליף את הבלוק ואני זוכר את יוסי הולך ומביא מבזל חצי בלוק עם כאלה מספרים שתפסו את בלוק הקרח. לנו מעולם לא היה בסוקולוב מקרר עם בלוק ואם היה אני לא זוכר. בקיצור יוסי פותח את המקרר ואני שומע אותו שם כזו צעקה. לא יודע מה הוא צועק אבל הייתה צעקה ואני בטוח שהוא נבהל. בתוך המקרר היה חתול. כן חתול רחוב עם פרווה והוא יושב שם ואפילו כמעט קפוא. אני לא ראיתי אותו אבל ככה הבנתי. יוסי היה בדרך כלל טיפוס רגוע אבל פה הוא גילה התרגשות ושנינו לא הבנו איך חתול נכנס לתוך מקרר ושם קפא. אז לא היו תאילנדים בישראל. 


חלפון האח של יוסי מבקש בנזין
יוסי אובד עצות ואנחנו לא יודעים מה לעשות ואז מגיע פתאום חלפון. מי זה חלפון? חלפון זה אחיו של יוסי והוא גם יותר גדול וגם מבין עניין. הוא יהיה טרקטוריסט שידע להרים הרבה ערמות עפר וגם להפוך אותן יום אחד בקו בר לב וגם להעמיס ובכלל עבודות עפר מניעות הכל. החתול הזה מוכר לחלפון, אבל אני לא בטוח. חלפון פוקד על יוסי לגשת ולהביא מגבת עבה ומים חמים ורואים שהחתול לא ממש קפוא כמו עוף, ויש מצב שאולי נפשיר אותו אבל צריך תושיה. חלפון מורה ליוסי להביא לו במיידי בנזין. כן בנזין ואפילו אומר לו שיש בתנור הישן אבל זה אולי נפט והכי טוב שיגש לאופנוע של נסמו שהיה גם שכן וגם מתופף בבית ברחוב עמוס על הפינה של סוקולוב. ניסים היה גם שכן ותמיד היה עם להקות קצב והיו לו שרירים של סטלון וגם היה מאד נמוך ולכן התגייס לצוללות וככה למדתי שבצוללות צריכים חיילים נמוכים. אני נגד צוללות גרעיניות ובעד צוללות צהובות. ניסים הוא גם משפחה של אבנר לוי, ואמא של אבנר היא בעלת הבית בסוקולוב 82 פינת עמוס 1 וכל שאר הדיירים הם דירי משנה בדמי מפתח ואין לזה שום קשר לחתול שלנו ששוכב קפוא ומחכה לישועה.

גרפיטי בריצפה וגם מגבת עם עיסוי
אז יוסי רץ לאופנוע של נסמו ולא הצליח להביא בנזין וחלפון הלך לשם ועם כזה קש הוציא קצת בנזין, והאמת שלא היה לי מושג מה הוא הולך לעשות עם זה. פחדתי שאולי הם חושבים לשרוף את החתול אבל חלפון לא יעשה שטויות, והוא כבר לוקח את הקשית ומזליף לחתול שתי טיפות מפה לפה. הייתי חצי מטושטש מהעניין אבל סמכנו על חלפון שפעם אפילו קפץ מהבניין שלנו לתוך ערמת חול ושבר את הרגל ואפילו יש לו כתובת גרפיטי עם השם שלו בכניסה לסוקולוב 93 והיא מתועדת לנצח ומי שירצה לראות אז יש במיוחד בשבילו תמונה. אז כמה טיפות בפה של החתול ונראה שכלום לא קורה אבל אחרי שתי דקות משהו מתרחש. רואים שהחתול מזיז את העיניים והאף שלו טיפונת רטוב. חלפון היה נרגש ואנחנו יותר. רואים שהחתול לא מת. הוא קפוא אבל אולי הוא יפשיר, ואז יוסי מחליט להוסיף לו עוד כמה טיפות ואני יודע שקשה להאמין אבל החתול כבר זז והזנב שלו עם סימני תזוזה בלתי רצוניים, אבל יש לנו חתול חי. אנחנו יושבים וחלפון מחליט שעכשיו יש להשתמש במגבת ועושים לחתול עיסוי על הפרווה והגוף של החתול ממש מתחיל להיות בסדר והוא כולו עטוף במגבת. ההורים של יוסי לא בבית כי הם עבדו. אמא של יוסי בקפה אקסודוס ואבא שלו בבניה. 

אנחנו שלושתנו בבית וגם חתול אחד מפשיר, ותהרגו אותי אבל אני לא זוכר את הצבע שלו ואולי זו הייתה בכלל חתולה ומבחינה משפטית ראייתית יש פה בעיה אבל יוסי אפריגן יכול להעיד שעד פה הכל אמת. 
עוברות כמה דקות ומתברר לנו שהחיים יפים בסוקולוב 91 בבית של משפחת אפריגן והחתול שלנו מתחיל פתאום לזוז. הוא קם ונמתח ממש כמו חתול אמיתי ומתחיל לנער את המים כי חתולים לא אוהבים רטיבות. הוא מבין שאנחנו בעדו, אבל כנראה אחרי טראומה והעיניים שלו לא מוצאות מקום והוא מתחיל להיות לחוץ ומבוהל והופ הוא מתחיל לרדת וללכת ופתאום הוא נכנס לכזו קריזה שלא האמנו מה שאנחנו רואים. כאילו קיר המוות והחתול מתחיל להסתובב כמו משוגע ואני מה זה מפחד, כי אולי הוא יתחיל לשרוט והוא נהיה פורפרה וכולם מפוחדים וגם צוחקים והנה החתול עולה על הארון בחדר ומביט עלינו עם עיניים פתוחות ואז לא להאמין הוא כאילו מאבד שיווי משקל צונח ונופל. היינו המומים ותפסנו הראש אבל חלפון ניגש ראשון והחזיק את החתול בידיו כאילו היה תינוק. יוסי ואני צעקנו בקול ואולי פחדנו ממה שקרה לו. חלפון נשאר ממש cool והוא פתח לחתול את הפה וכאילו הריח לו ואולי רצה לעשות לו הנשמה מפה לפה ושם לו אצבע על האף. שאלתי אותו מה קרה לחתול? יוסי הוסיף ואמר מה החתול שלנו מת?" אז חלפון ככה עם הצחוק שלו וההליכה הגוררת רגלים הסתכל עלינו ואמר "מה פתאום מת. פשוט נגמר לו הבנזין!" 

הכניסה האחורית מרחוב עובדיה








הכניסה הראשית מסוקולוב 91

יום שבת, 20 בדצמבר 2014

הפילוסופיה של אדון פילוסוף

אבי אבנר בטכניקה מעורבת

בן יהודה 18א' שתי חנויות בחזית וגם שתי קומות עם דיירים
אדון פילוסוף היה שכן שלנו וגר בבניין שברחוב בן יהודה 18א' בתל אביב. ככה גם גברת פילוסוף ואני לא יודע באיזה דירה בדיוק, כי מעולם לא הייתי שם בפנוכו משום שלא הזמינו אותי. פולנים מנומסים לא הולכים בלי הזמנה מסודרת, ומעולם לא ביקשתי משכן סוכר, חלב או סתם את זוגתו למשחק קלפים כי אני גם לא משחק קלפים. אני מעדיף לשבת בחושך מאשר לבקש מנורה שנישרפה או לבקש להתרחץ באמבטיה כי הדוד שלי נוזל. אם לא תבקשו כלום גם לא יהיו סיכסוכי שכנים.  האם אתם הייתם אצל כל השכנים שלכם בבניין? וכמה פעמים? תודה רבה כי זהו מידע די חשוב אבל מוצנע בדרך כלל. בכל מקרה הפילוסופים מעל החנות ותמיד אמרנו שלום שלום מחוייך ואדיב.
אדון פילוסוף תמיד היה כזה שמח וטוב לב ואין לי מושג למה בדיוק, אבל כזה הוא היה ויש להניח שככה גם נולד. אני בטוח שלא השתמש מעולם בשום חומר טוב למרות שאני יודע שעישן סיגריות ואפילו באופן רציני. העישון שלו אפילו קשור מאד לפילוסופיה שלו ואני זוכר שבערוב ימיו בבן יהודה 18א',  נהג להיכנס לחנוק ולנוח על כיסא לפני שעלה ברגל הבייתה כי הנשימה קשתה עליו.

גברת פילוסוף
גברת פילוסוף הייתה קצת יותר רצינית ובכל זאת טיפונת שמנמונת, קטנה וחמודה. הייתה לה תיסרוקת כזו עם טיפונת ניפוח ופיזור ספריי של ספריות על מנת שיתאים לדמותה הכללית. פילוסוף זוג נחמד, מברך לשלום ומעולם אני לא זוכר ארוע טראומתי מדיירי הבניין שלנו. הם כבר שנים שאינם פה ואני זוכר שעברו לגור בבת ים ככל הנראה. אני לא זוכר במה עבד אדון פילוסוף וכיום אני ממש לא בטוח שהיו ממוצא יווני כפי שחשבתי עד לתחילתו של פתק זה. מינה טוענת שפילוסוף זה בדרך כלל בולגרי ואכן היה להם כזה מבטא בולגרי אבל בכל זאת אני נוטה לכיוון הפוליקרי והסלוניקאי למרות שלוחשים לי פה שמוצא בלקני הכי עדיף ובלי טעויות בכלל. בכל זאת אני חוזר ושוב נוטה לכיוון היווני ומי שחושב אחרת שיוכיח בבקשה.

בן יהודה 18-18א VTLV

דייר מוגן
כל הדיירים שגרו פה בבניין היו דיירים מוגנים. דייר מוגן זה אומר דמי מפתח וביידיש שלייסל געלט, אבל היום לא ניכנס לזה למרות שגם זה יכול להיות אחלה נושא. דיירים מוגנים זה משהו שהולך וניגמר, אבל יש עוד כמה ותמיד זה לא ניגמר עד שזה ממש ניגמר. אצלנו בבן יהודה 18א' אין כבר דיירים מוגנים כי בעל הבית מכר את הבניין וככה זה נגמר. מבחינתי היה רק בעל בית אחד לבן יהודה 18א' למרות שמשפטית היו לפחות 3 שונים והמהדרין יגידו אפילו 7 אבל נפטר אחד לעיתים מוביל לעשרות יורשים חיים ולך תדע מה יהיה עוד מעט. תמיד מדברים על חתולים שמתרבים וטורים הנדסיים אבל הבעיה האמיתית בעולם היא היורשים. בעצם זו בעיה רק מצד אחד כי יורשים מפרנסים המון אנשים וקוראים להם אפילו עורכי דין ובשום אופן לא בנים של קדשה.

אבא של דניאלה
קראו לו יעקב מינץ לבעל הבית שלנו, והוא גר ברמת גן ואני זוכר אותו היטב עם הרגל שסחב והמכתבים המסודרים שתמיד שלח לנו, עם בול ובכתב ידו ואני יודע בוודאות שבקליגרפיה הוא לא היה משהו. אולי הכרתם אותו באופן כלשהו אבל את אחת מבנותיו בטוח שכן. היא מאד יפה וככה גם שתי אחיותיה למרות שהיא בלונדה והן כהות יותר כמדומני. פעם היא אפילו עשתה בלאגן בקלקיליה. ליל הבקבוקים 1987 שלאחר רצח טל ועפרה מוזס ז"ל (שאגב עבדה בראש העין), היה ארוע מכונן ומתועד, וככה המוני ישראל נחשפו לגברת דניאלה וייס והשביס. היום לא נעסוק בכלל באדון מינץ שהיה יהודי כשר וללא כיפה ואפילו לא במשפחת וייס, כי אנחנו עם אדון פילוסוף והפילוספיה הקצרה שלו שנשארה לי ממנו כזכרון כמעט יחידי. אפילו לא בפילוסופיה של שפינוזה הכופר ולהבדיל לא בזו של אותו שטייניץ העילוי והזנב המקשקש. לדעתי הסיבה היחידה שלא מוציאים לדבר הזה צו איסור כלשהו, היא אשתו השופטת.

ה 404 שלנו 382-787

למה וכמה פיג'ו 404 כבר צריך?
אדון פילוסוף שגר כאמור באותו בניין בבן יהודה 18א' נהג ברכב ולא סתם רכב לפחות מבחינתי. היה לו אוטו מסוג פיג'ו 404 ממש כמו שלי. שלו הייתה לבנה ושלנו ירקרקה בסגנון מזרחי ונגד עין הרע. שלנו הייתה חדשה יותר ואפילו מהמודל האחרון כלומר 1975 שמר צוקרמן מזכרון יעקב הביא בייבוא אישי ופרטי. האמת שהפיג'ו הזו הייתה ה 404 השלישית שלנו, וקדמו לה שתיים אחרות אותן אולצתי למכור, כי הקונים היו מה זה קרציות ואני רציתי בסוף שכבר יעזבו אותי במנוחה אז מכרנו להם ושילכו לדרכם. בסוף הם באמת הלכו ואני זוכר את בעל הבסטה משוק הכרמל שלא עזב אותנו עד שבסוף נשברתי והוא המשיך לבוא ולהגיד תודה, ותדעו שיש קרציות בהמון תחומים ואפילו באסטיונרים, אבל ההוא מהכרמל היה קרציה נחמדה.
גברים ורכבים זה סאגה בלתי פתירה. היום לא ניגע בזה וכעת רק לפילוספיה הקצרה של אדון פילוסוף אודות החיים והכל מתמצה באוטו שלו. נכון פיג'ו 404 צבע לבן ואפילו מודל לפני 1970 כמדומני. על צבע לבן גם רואים את החלודה הרבה יותר טוב כי חלודה חומה על לבן זה באמת משהו בלתי נסתר. גם חלודה על בולים זה אסון. חלודה ופיג'ו 404 זה כמו בורג ומוטרה. אפשר גם להגיד כמו פרדס ותפוזים כי תמיד יהיו תפוזים בפרדס ורק כשאין פרדס אז אין חלודה בפיג'ו 404.

הפילוסופיה הקצרה של אדון פילוסוף
המשפט היחידי שאני זוכר מאדון פילוסוף היה קצר וממש לא פילוסופי ואולי לא הבנתי אותו ובשביל זה יש אנשים חכמים כמוכם שאולי יעזרו לי במידת הצורך. אני מניח שלאלה מביניכם שאפילו מעשנים, אולי יהיה קל יותר. אני לא מעשן וכבר מזמן לא לוקח סיגריות לאנשים סתם להחזיק בפה כמו סוג של מוצץ עם ניקוטין.
אדון פילוסוף השכן שלנו מלמעלה מסביר לי שסיגריה טובה ופיג'ו 404 ממש דומים ואפילו זהים. "פיג'ו 404 וסיגריה טובה זה ממש אותו דבר ומשתמשים בהם עד הסוף ולא זורקים! ".
יש לי תחושה שאת הפיג'ו של אדון פילוסוף באמת עישנו עד הסוף. את שלי ממש לא והיא עברה חוויה מופלאה עם הסרט הבינלאומי "משחקי ריגול" עם רוברט רדפורד ובראד פיט. על זה בפעם אחרת בבקשה כי הגענו לסוף הסיגריה.

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

הגל החדש של אוחובסקי

אוחובסקי רוכב על גל נוסף. כולם סקרנים לדעת מיהו אותו חבר כנסת מהעבודה הנחבא אל הגלים, ונראה שזו משימה ממש מורכבת לא לדעת. כשיש גלים מצפים שהמציל יודיע שיש סכנה ורצוי לצאת לבחוץ עד שהים יסור מזעפו. האם גל אוחובסקי הוא גל מסוכן? לדעתי ממש לא. 
אוחובסקי לא זקוק למפרשנים ואפילו לא למסבירים בעבורו. הוא חד כתער ומי שלא מבין אותו הוא פשוט סוג של מתחזה. אפשר לא להסכים איתו אבל קשה שלא להבין אותו. אולי המוסיקה שלו צורמת אבל מאד ברורה. יש רבים הבוחרים להתעלם מהכוונה וניגשים תמיד לצלילים. אני לא מפרשן אותו, כי אם אומר את דעתי כפי שאני מבין וכנראה שההבנה שלי בסדר אבל אל תסמכו עלי בבקשה.

את גל אוחובסקי לא פגשתי מעולם ואפילו לא בחדרה הירוקה. את אימו יותר מפעם אחת והיא החקיינית הכי טובה שקיימת כיום בעולם כולו של אמא שלנו ע"ה. פעם בארוע  משפחתי בחאן בחדרה שמענו את אימו של גל מתארת ומחקה את אמא שלנו מתקשרת לאחותי דבורה שכנאי על הבוקר. אמא של גל עבדה יחד עם אחותי ואפילו בההסתדרות וכולנו היינו בריצפה. יש מצב שהיא טובה יותר מהמקור. חוצמזה יש לה טעם מעולה ואפילו שלושה בנים מוצלחים שכולם היו בקורס טייס ואחד אפילו טייס על אמת. מידע רכילותי ולא רלוונטי אבל תודו שזה מאד מעניין. 

אני מסכים עם אוחובסקי לגבי הצורך הציבורי בחשיפה עצמית של אישי ציבור או כאלה הנחזים להיות כאלה. כן גם לגבי העדפותיהם המיניות כי יש מצב שהדבר משפיע או ישפיע על פעילותם ודרכם. חבר כנסת לפי עניות דעתי חייב לחשוף הכל. גם את חשבון הבנק שלו וגם את קבוצת הכדורגל שהוא אהד פעם ואפילו את הפרופיל הנפשי שלו. לאישי ציבור אין שום חסינות בהיבט הציבורי. ככה לדעתי ואולי פגעתי לדעתו של גל. אגב שלי יחימוביץ' אמרה דברים דומים ואני לא מצטט אותה ומציע שתשאלו את שלי מהי דעתה בנושא.
איש ציבור אינו איש פרטי בשום מצב. משורה ישחרר רק המוות או שיחזור להיות אלמונימי.


מטבע גלשני מפרש, התשס"ד 2004
מוקדש למשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים – אתונה 2004 סידרת ישראל בעמים.
עיצוב: אד ואן אויין דגמי גבס: תדהר דגן מבלטים: מיטבעת הלסינקי


יום שני, 15 בדצמבר 2014

חוכמת הבלוג האישי


תעברו הלאה בבקשה כי זה ביזבוז זמן ואולי ממש לא
הפוסט הזה ממש חסר משמעות עבור רובכם ולכן אני ממש ממליץ לכם לדלג עליו כבר כעת ומיד כי לא בטוח שתלמדו משהו. גם אני בעצם לא מבין למה אני כותב את זה אבל בכל זאת אולי זה יהיה שווה לכם במשהו במידה ויש לכם עניין בבלוגים ובפוסטים. חוצמזה האם מישהו יכול להגיד לי מי יותר עדיף בעניין הבלוג? מי יותר חזק ולמי יש יותר גדול? האם גם לכם יש בלוג ואתם מרוצים ממנו? האם אתם מכירים מישהו בישראל המתפרנס מזה על אמת אבל עם דוגמאות בבקשה ובאמת בלי סיפורים מצוצים ועם קורט של מידע אמיתי. תודה רבה.

מסתלבטים על אבוש?
כשהילדים שלי רוצים להסתלבט עלי ותאמינו לי שהם רוצים ואפילו יכולים הם כאילו אומרים ומצטטים "זה כתוב בבלוג.." או "בבלוג שלי יש..." ויש עוד כמה בקטנה ותמיד זה עם כזה חיוך המסתיר הסתלבטות ובכל זאת בלוג זה דבר אישי ולדעתי הדבר הזה חוסך לי קרוב לחמש מאות ש"ח דמי טיפול אצל פסיכולוג משופשף (ד"ר ברגר המליץ לי על פסיכולוגית "ורצוי ממין נקבה" ואני מתמהמה)  ומצד שני מבזבז לי כמה אלפים, כך שהמאזן תמיד חייב להיות מאוזן וחשבון רווח והפסד זה תמיד עניין גמיש ונזיל, ורואה חשבון טוב זה אחד שיודע להביא אותךי לתוצאה הרצויה, אבל אם נמשיך לקחת הלוואות נגיע למצב של דנקנר ובסוף ימכרו לכם את הבית בארבעים מיליון, ומי מאמין שדקנר ישוב לזירה? די חדל אש במיידי.

זכות ראשונים ליונתן שם אור המוליד והממית של אתר העיתונות החופשית של ישראל
פעם ולפני כמה שנים היה אתר בשם MySay - העיתונות החופשית של ישראל שאיפשר לאנשים להתבטא עם מגזין משלהם. ככה בעזרת שי ודרור מ 103 נחשפתי לראשונה לעולם הזה ויש מי שיאמר שפה קבור הכלב ומשם הכל התחיל להדרדר. עמי פישמן ז"ל תמיד אמר שאם משהו מת אז נגמר הסיפור וקוברים ויש מצבה וזהו זה. הכי גרוע שמשהו גוסס ולא מת ואז מסביב כולם מתים כל יום מחדש. עמי פישמן זכור לטוב ואיש חכם שלא ישכח. 
אתר MySay הכיר לי כמה אנשים חדשים בתחום הזה. רלי פנחס, סטרול משה, אמיר דולב, משה לוי, יואב איתמר, עודד רגב והיו עוד טובים וחמודים.

המגזין האישי באתר MySay העיתונות החופשית בישראל

המגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני באתר MySay
האתר של יונתן חי ובעט במשך פרק זמן די מכובד (אולי שלוש שנים) כי היה לו כסף לשרוף ובעצם הכל היה די ראשוני ולדעתי ללא הכנסות ראויות וסבירות. עסק שיש לו רק הוצאות ראוי שיהפוך לכזה עם תומכים נדיבים, אבל במקרה שלנו היה רק אחד כזה ואולי עוד כמה שלא יודעים זאת עד היום. הכסף נגמר וזהו האתר קרס ומת לגמרי. לא הייתה קבורה ואפילו ניסיונות החייאה מטופשים. זהו נגמר פרק וכעת יש חובות ומי שלא מחזיר חובות נשאר חייב עד יומו האחרון.
מזל מבחינתי שיקירי אליעזר מורב עשה עבורי גיבוי כפול ומשולש עם תמונות ובכלל ואני שולח לו את נשיקותי הלחות והדביקות עם הלשון יחד עם החיבוקים הצמודים ואני מבטיח לקרוא לו קוקי ומאמי עד קץ הדורות, אפילו אם ימשיך ויתעלל בי בדרכו המוזרה. "תגיד מאמי פתחת כבר את הדואר שלך היום או שאתה צריך הזמנה מיוחדת?" חלק מהטיוטות שהיו לי במיסי - MySay אבדו או ששוב שוכנות במסתרים.

המגזין מת יחי הפייסבוק החדש
ובכל זאת העורך והבעלים של אותו מיסי לא קבור אלא חי ונושם ואפילו בתל אביב בשדרות של רוטשילד ישתבח שמו, אבל האתר נעלם ואין לו זכר של חיות למרות שיש בעולם גיבוי לכל דבר כמעט חוץ מהחיים עצמם. אז אחרי שמיסי יחד עם אותו יונתן המקסים והחמודי שיודע הכל ואפילו טוב יותר מכולכולכולם, שבק חיים פניתי לי אל הפייסבוק והכל שוב נעשה מבראשית באמצעות אליעזר מורב והגיבוי והעלנו מחדש החומר עם שיפצורים ותוספות את מרבית החומר,  וצוקי הבטיח לנו בכתב ולכל העולם שזה חינם ותמיד גם יהיה כזה.
אז אני שם ובאמצעות אותם פתקים notes אני מחרטט לי את אותם פוסטים, או אם תרצו בלוגים או סתם כתבות. מימשק הפתקים של פייסבוק נהדר לטעמי. ככה גם התמונות שבו המסוגל להכיל הכל ובכל הצורות ואפילו כאלה שלא הומצאו כי הם הקובעים מה יהיה וטמבלים בסגנון של אותו יונתן לא לגמרי מתים ואולי רק מתחלפים. מעולם לא נעלם לי פוסט בפייסבוק ואם זה קרה אז הם לא אשמים. במיסי של יונתן החמוד והמתוקי קרו לי תופעות מדהימות של פוסטים עפים ונסתרים ומימשק תמונות החותך כל תמונה ברוחב ובאורך מוסיף פסים שחורים ממש כמו בחברה קדישא גחש"א, אבל מי שמשווה את את יונתן לצוקי ימשיך למכור מטבעות עד סוף ימיו העלובים.
הדף בפייסבוק עם הפתקים ואפשר גם סתם notes

הבלוג של קובי לידרמן בגוגל ספוט kobiliderman.blogspot.co.il

חוכמת הבלוג האישי  או מי יותר עדיף גוגל או פייסבוק?
בקיצור הפייסבוק מאפשר לך לכתוב ולאגור כתבות בלי סוף עם מימשק תמונות נהדר שהדבר היחידי שחלש אצלו זה הכיתוב הצמוד של התמונות. גודל האותיות קטן ובלתי משתנה ולעומת הבלוג בגוגלספוט ששם ניתן להגדיל האותיות ואולי גם לשחק עם התמונות. כאן גם הגענו לבלוג בגוגל.
יום אחד החלטתי בעצת אורי מורמי חברי משכבר הימים שהדברים המטופשים שלי יהיו גם בבלוג נפרד מחוץ לפייסבוק וחשופים לכולם, כלומר גם למי שאין פייסבוק למרות שהפרופיל שלי בפייסבוק ציבורי וכולם יכולים לקרוא את הפתקים שלי אבל להגיב יכולים רק חברים בפייסבוק, ואת זה לא אני קבעתי כי אם צוקי.
אורי מורמי הקים לי את הבלוג ונכון להיום עשה שם הכל ואני רק מבקש ממנו מדי פעם להעביר את אותו פוסט מהפייסבוק לגוגל עם הכל והוא טוען שזה לוקח לו פחות מדקה שלמה אחת. יום אחד אדע לתפעל זאת למרות שהסידור הזה נראה לי נפלא ועולם ללא חברים משול לבית עלמין ויש לנו זמן לזה אבל בסוף בבקשה.

תגובות מזוהות מול חלונית חיפוש וגם מונה אמיתי
אין תגובה אנונימית בפייסבוק כי אי אפשר ובגוגל יש ועוד איך והרוב שם הם אנונימים. חוצמזה הסורק של גוגל מת על הכותבים אצלו בבלוג וחיפוש בגוגל עצמו יביא יופי של תוצאות. למצוא כתבה בפייסבוק ולאתרה שם בפתקים זה מעט מורכב ולא הכי פשוט, כמו סתם חיפוש והכי לא מתקדם. בפתקים אתה אמור לעבור פתק פתק ולאתר את מה שאתה רוצה וזה מסודר לפי תאריך. כשיש לך כמה מאות זה מתחיל להיות מעייף ויש לי ניסיון לא מועט באיתור פתקים ושיפוצם או אם תירצו תיקונם ועידכונם במידת הצורך. בבלוג של גוגל ניתן לדעת בדיוק כמה אנשים נכנסו לפוסט מסוים. בפייסבוק זהו מידע מוכמן לפחות עבורי.
היתרון הגדול שיש בבלוג של גוגל הוא אותו חלון חיפוש בצד העליון שם כל אחד יכול לחפש בתוך הבלוג עצמו וזה פשוט נהדר ומהיר ומוזר שפייסבוק לא עשו משהו דומה וקשה לי להאמין שאני הראשון שאומר זאת בקול רם. צוקי צור קשר בזמנך הפנוי בבקשה.

למה הוא עושה את זה והאם יש פה כסף או שאולי בעתיד?
הכתיבה עם התיעוד הם צורך נפשי עבורי וגם עבור אחרים ככל הנראה. אנשים תמיד כתבו והאינטרנט פתח עבורנו מרחבים אינסופיים ואפילו בחינם, אבל אני טוען שיש פה גם שיקולים כלכלים כבדי משקל. הבלוגים שלי אמורים להביא אלי אנשים מתחומים שונים שישאלו, ימכרו, יקנו וגם סתם יאכלו לי את הראש ויש שם תמיד את השם שלי המלא הנייד שלי עם צור קשר פשוט וזמין נטול מחסומים.
לסיכומו של דבר אומר שהעולם מתמלא בבלוגים, בלוגרים, פוסטים, מלל ותמונות אינקץ וקוץ, והכל בשם חופש העיסוק והמידע ומרוב חומר מצטבר העולם עלול לקרוס לתוך עצמו והחור השחור מפעם הוא גן עדן האמיתי. הלאה הכיבוש ויחי דו השיח והקיום החופשי לכולנו.

תודה לכל מי שמוכן להתחיל לקרוא ואולי גם להמשיך. תודה מיוחדת לאליעזר מורב, אורי מורמי, אפי שחק, אלון מליס, דני רוגובסקי, יוסי שטיניג, מינה אחת מיוחדת במינה, האחיות שלי בחדרה דבורה ואראלה, נגה אלבלק, אבי אבנר, מארק צוקרברג והאחים גוגל וסליחה את אלה ששכחתי.