חוצפן, חצוף, חוצפה, חוצפא, חוצפה ישראלית chutzpah

March 19    2018

בעקבות הראיון עם גיל ריבה נזכרתי בדברים שכתבתי בשנת 17/02/2011

החיבור הזה נכנס להריון אתמול. היום הוא נולד. נראה אם זו לא לידה מוקדמת, או אולי הריון מחוץ לרחם. רציתי לכתוב משהו בקטנה למצביעי קדימה. באופן חריג או ליתר דיוק, לפנים משורת הדין, אני מתיר גם לאחרים לקרוא. באמת תודה לי.
קראתי אתמול ידיעה שהצליחה להקפיץ, להדליק, לחמם ואולי אפילו להטריף אותי. אהוד אולמרט באיום של תביעת דיבה ולשון הרע נגד משה לדור מפרקליטות המדינה. הסיבה בגדול, הלוואה שלקח והחזיר או לא החזיר אולמרט מג'ו אלמליח ולוח הזמנים. ללדור יש אפשרות גם לתרום 50000 ש"ח לטובת הקהילה כלקח על פגיעה באולמרט ובשמו הטוב. בהחלט הצעה נדיבה מאיש רחב לב, ממש נופת צופים צרוף. אהוד אולמרט עבר דרך ארוכה בפוליטיקה הישראלית. אין לי כוח וחשק לכתוב על האיש הזה. 

אהוד אולמרט מגלגל עיניים עם גיל ריבה. צילום מהטלוויזיה

אני רוצה להתמקד בכמה דברים שוליים לכאורה ושאני זוכר אותם היטב. אני מדגיש זאת כי יש לי שני חברים שאני מעריך אותם והם לא כל כך זכרו והפנימו זאת. שני החברים שהלכו בדרך בים בם בום, לא כל כך התייחסו לזה. שני החברים שגם מכירים אחד את השני, הצביעו קדימה. קדימה בראשות שרון / אולמרט. יש פרטים שלא כך חשובים. הכי חשוב זה התמונה כולה, ככה בונים מדינה, עסק ואפילו צבא. יש פרטים שאם אתה לא שם לב אליהם אתה מקבל את אהוד אולמרט כראש ממשלה. בכל זאת עדיף על שרון. שניהם קטסטרופה למדינה מתוקנת. מי אמר שישראל מדינה מתוקנת?
הדמוקרטיה בישראל היא עובדה. הדמוס בוחר את הקרטוס. העם בוחר את השלטון. יש מצב שבכל בחירות כלליות בדמוקרטיה יבחר שלטון חדש. לאור ההצלחה של הבוחרים ותוצאות הבחירות האחרונות, יש לי הצעה שכבר הושמעה בעבר. במקום להחליף את הנבחרים, יש להחליף את הבוחרים. זה אמור להיות מצחיק, אם זה לא היה שלנו. אני משתדל תמיד להביא גם איזה הקשר לתחום שלי בכל חיבור. לא תמיד זה אפשרי מבחינתי. ההבזק היחידי שעולה לי לראש, זה התיאוריה המאד מעניינת של פרופ' משורר לגבי השקלים הצורים שהוטבעו בירושלים לטענתו עם שתי אותיות יווניות שונות מהמקובל. פירושו לשתי האותיות היווניות k-קאפה ו R-רו, מחבר את המטבעות לירושלים כלומר לקרטוס. התיאוריה המאד מעניינת לא זכתה לאהדה. הממשל בירושלים זה הקשר. דחוק ולא ממש מרגש. אלון מליס גיאולוג בחופשה, הציע לי את אסימון הולילנד כאסוציאציה נומיסמטית. הצעה מקסימה, ותודה לאלון וד"ש לננסי. אני לא קונה את זה שהאסימון הזה הוטבע בתקופת המנדט. ברור גם שיש את עניין אספנות העטים. עשו לי טובה באמא שלכם, ורדו ממני בנושא העטים של אולמרט. האח הדוקטור הבית"רי המומחה לעניני הלבנט שבאמריקה, הרבה יותר מעניין.

אסימון הולילנד 1927 HISTORICAL HOLYLAND COIN

קדם מכירות פומביות

בעבר היו לאולמרט פרשיות שמהן יצא נקי. הראשונה, הייתה כמה מוזר, הלוואה מבנק מסחרי. השניה, סיפור חשבוניות כוזבות בליכוד. בשתי הפרשיות יצא נקי והאחרים חטפו על הראש. איזה יופי לצאת נקי. נקי וחדש זה הכי כייף. מי שרוצה ראש ממשלה שיוצא זכאי שימשיך לבחור אולמרט. אולי גם הפעם ייצא נקי.
פעם אולמרט ואחד בשם יוסי שריד היו חברים לעבודה. הם נלחמו בכל מיני מושחתים ושחיתויות. היה משהו בספורט וגם בפלילים. שריד ואולמרט כבר לא ביחד. גם אולמרט ודן מרגלית. אם דן מרגלית לא ידע והבין קודם, אז מותר גם לשני החברים שלי בים בם בום. צריך להיות ספר הנחיות כלליות למצביעים בבחירות. מי שרוצה לבחור בכאלו שיצאו זכאים שיקח בחשבון שיכול להיות שיקבל אולמרטים נוספים. יוסי שריד לא יצא זכאי מעולם. גם בגין. גם ביבי. גם ברק. גם ליבני. קדיש לוז אמרנו?
המילה הכי חריפה ששמעתי מרעייתי מינה הייתה חצוף. אני מעדיף להגיד חוצפן. ניתן גם להטות בכל הצורות. אף פעם לא שמעתי ממנה מילים וקללות עסיסיות באמת. יש קללות נהדרות כמו נבלה, שפל, מניאק, חולירע, זבל, חרה, זיפת, מתרומם, כוס אמא שלך, בן של זונה ועוד. חצוף זו המילה הכי חריפה שמינה הוציאה. אני דווקא מחבב קללות ידוע ואפילו נהנה מזה. יש מחלה כזו של מקלל מקצוען. לפעמים מצרפים לזה יריקה. אני לא חסיד של יריקות, למרות שאני לא שולל זאת לחלוטין. קללות ביידיש זה משהו וונדרבה. פעם שמעתי ממומחה כללי שטען שמי שנרתע מקללות, יש לו עכבות גם בתחומים נוספים.
כשקראתי את הידיעה על אולמרט, לדור, לשון הרע וההצעה לתרומה, יצאו לי הרבה קללות. ככה פנימה, מכל הלב. אם משהו אחד מזה היה תופס, אוי ואבוי. מבחינתי אולמרט זכאי לכל הקללות ביחד. חצוף חסר בושה, שהצליח לבייש את כולנו.

מה עושים במועדון שחמט ?

January 24 · Tel Aviv · 

זה קורה פעם בהרבה זמן. אתה רגיל להגיע במסלול קבוע אותו אתה עושה שנים רבות ופתאומית כמו שלימור אומרת יש שינוי. משהו חסר בנוף האורבני של השכונה ולוקח לך פחות משלוש שניות להבין שמורידים בית שעמד לפני שפרצה המדינה. זה מה שקרה כשעברתי בצומת של רחוב הירדן פינת רחוב הירקון והנוף נפתח. חשוב גם להזכיר שהירדן והירקון הם שני הנהרות היחידים בישראל השלמה.
רחוב הירקון 54 פינת רחוב הירדן 8 מבחינתי זה מועדון לסקר לשחמט והייתי שם רק פעם אחת ויחידה בחיי ואז הבנתי ששחמט הולך נהדר עם הימורים וכסף. פעם גם החנתי את האוטו ממש שם וכשחזרתי בערב הטויטה התכווצה מאחור ומישהו הבטיח לי משהו מאד מעניין ולא עמד במילה שלו. 

דני רכט כתב על בית דרורי (מועדון לסקר) ערך בתל אביב 100 ואלכס גולברג הוסיף פיתקה צהובה של מכלת א. לסמן תל אביב רח' הירקון 54.

 בני וצביקה הורסים מבנה ברחוב הירקון

 הורסים את בית דרורי הירקון 54 פינת רחוב הירדן 8

 cat בפעולה

 רחוב הירדן ומגדל האופרה והים הגדול ופעם שכונת נחלת יצחק

 הירדן פינת הירקון וברקע מגדלור בן יהודה 1

1. הירקון 56 פינת הירדן 9

לכבות מזגנים אנו מתנצלים

"מזוודת המיילדת" פינת הנצחה בבית חולים מאיר כפר סבא

February 10    2018 · 

לזכרה של מרים מאייר - אחות מיילדת ילידת שוויץ 1908-1980
מזוודת המיילדת שימשה את מרים בלידות בית שהיו נהוגות בתקופה שלפני קום המדינה. 

מרים מאייר אחות מיילדת ילידת שוויץ (1980-1908) גרה בתל אביב ברחוב ארנון

מרים רכשה את השכלתה בארץ מולדתה. היא היתה בעלת ידע מקצועי עמוק, ידע עולם נרחב ואשת אשכולות. מרים נודעה כבעלת מוסר עבודה גבוה, הגונה, אנושית ונדבנית. במקביל להיותה מיילדת קיימה את מצוות "מתן בסתר" ועזרה לאנשים רבים. כמרכזת קורסים למיילדות, היתה מודל לחיקוי לתלמידותיה הרבות. "מורה טובה-מורה לחיים". 

פינת הנצחה למרים מאייר המיילדת

בית חולים מאיר - מחלקת יולדות

בהיותה מדריכתי באחד מקורסי המיילדות ועקב שמירה על קשר אישי רצוף אחריו, הורישה לי מרים "מזוודת המיילדת" שלה עליה שמרתי כ-35 שנים. כדי להנציח את זכרה ופועלה החלטתי לתרום את מזוודתה לבית החולים שבו אני עצמי עבדתי ולימדתי סיעוד ומיילדות.
לזכרה של אישה שעזרה להביא לעולם תינוקות רבים!

"מזוודת המיילדת" של גב' מרים מאייר 1980-1908
נשמרה ונתרמה באדיבותה של גב' אהובה שיינברג, אחות מיילדת, בעברה סגנית מנהלת בבית הספר לסיעוד בביה"ח מאיר כפר סבא

י"ג עיקרים שקרו אתמול

February 15   2018 · 

1.על הבוקר מוקדם הבאתי לבן שלי סל מאמא שלו. אין כמו סל מאמא וברור שמדובר על מה שבתוך הסל. רק מי שהפסיק לקבל סלים מההורים יודע ומבין.
2.הגעתי לחנוק וראיתי שוטרים סוגרים את הרחוב מהקטע של בן יהודה אידלסון ועד אלי. הסיבה חפץ חשוד באוטובוס. ברור שלא קרה כלום אבל זה סוג של תזכורת, כמו גם תרגולת לשכונה הכללית של מזרח תיכון ישן ונפיץ.
3.הלכתי למרקפה וראיתי שכולם בסדר והחיים יפים וקרואסון זה לא הכל בחיים ויש גם גבינית וסנדביצ'ים.
4. ע. הגיע ולקח את המטבעות שהכנתי והכל באווירה נינוחה ושקטה. שמתי לב שאנשים רגועים מדברים בשקט וזה עושה טוב לאווירה הכללית ואמרנו שכסף זה לא הכל בחיים אבל עדיף שיהיה.
5. ב. דיבר איתי על מטבעות שיגיעו אליו בצהריים ושאל מה ניתן לקבל עבורם. אז ניסינו בשיחה בטלפון והבנתי שהכי עדיף תמונות בוואטסאפ ואכן 5 תמונות חוסכות לפחות 7 דקות שלמות ואי הבנות. חבל שלא ניתן לעשות שלום בוואטסאפ.
6. זאנה הגיעה עם מירון התינוק וקנתה מטבע לאיגור כי זה יום האהבה ואין בכלל נשים שאני מכיר שקונות מטבעות ובטח לא לבן הזוג. זאנה השוויצה עם מירון המתוק ואני עם תמונות של עלמה הנשמה.
7. חזי צילצל אלי וסיפר שכעת הוא בבית אבל היה הרבה זמן באיכילוב ושאני לא מתעניין. המנתח הערבי שטיפל בו במסירות מיוחדת הוא נוירוכירורג מעולה. מבחינתו זה הרבה יותר טוב מרופא לא ערבי. ברור שגם דיברנו על זה שהאשכנזים מנסים לפרמט את בני הארץ וברור שזה לא יעבוד ובסוף תגיע המהפכה האוניברסלית שפה יהיה מרכזה. אני הקשבתי וחזי דיבר ומפעם לפעם הרמתי לו להנחתה. אם לחזי יש מצב רוח טוב אז כייף לדבר איתו. זה נכון לגבי כל אחד.
8. צילצלו מהוצאת הספרים "קוראים", שמפיצה את ספרו החדש של יגאל ארקין, מזומן בזמן סיפורה של מדינה 70 שנות מטבע בישראל. התחילו להסביר לי ועניתי שאני אוחז בספר עצמו שהביא לי אלון מליס ובאדיבות המחבר עצמו ואין צורך בפגישה מקדימה ואני מבקש 10 עותקים בעברית וגם 10 באנגלית. שאלו איך אני משלם ועניתי איך שרוצים.

מזומן בזמן סיפורה של מדינה.

70 שנות מטבע בישראל. כתב יגאל ארקין.

צילם אפי שחק

9. מישהו צילצל לנייד שלי והזדהה בשם נתן פנץ. זה היה מעט מפתיע אבל מיד עניתי לו שנראה לי שהוא מצפת וקשור לכדורגלן מפעם שעשו לו אנדרטה ממתכת בכיכר ביפו. עורך דין פנץ היה די המום ורצה להגיע ולהראות לי בולים ועניתי לו שברבע לארבע זה בסדר כי בדיוק עכשיו אני יוצא לבחוץ.
10. קבעתי עם יואב איתמר בסינית שבשלום עליכם והגעתי לשם 5 דקות לפני הזמן. יואב הגיע בדיוק בשעה 2 וחצי וגם עם אוזניות גדולות. ציינה קורט מקום בסדר והאקוסטיקה הכי טובה באזור. אכלנו הכל וגם 2 כדורי גלידה לכל אחד. יואב אמר שהוא עובד על ספר משפחתי של משפחת שרון. לא אריאל כי אם 3 דורות של אדריכלים וברור שזה אחלה תל אביב ואפילו עירוני ה' קשור.
11. נתן פנץ הגיע אבל לא מצא חניה זמינה, אז ניגשתי לרכב שלו וראיתי את הבולים וכצפוי לא היה כלום כי אין כלום, אבל התחלנו לדבר ככה בפינה של רחוב טרומפלדור ולמדתי שהוא קרוי על שם אותו כדורגלן ולוחם האצ"ל. במקור הוא ומשפחתו מתל אביב ואפילו מרחוב סוקולוב 41. נתן לא התרגל לקור הצפתי. העבודה והלקוחות שם והוא בצפת מתחילת שנות השישים כי אביו החליט שתפקידו להיות חלק מייהוד הגליל. נתן הבטיח שיגיע אלי ונדבר בנחת למרות שדיברנו על כל אנשי צפת שהכרתי מלבד אבו מאזן. אני גם מאמין וגם מצפה.

נתן פנץ 1948-1917 כיכר ביפו פסל צבי גרא, 2002

מלוחמי האצ"ל* שנפלו במלחמת העצמאות בקרב לשחרור

יפו. נולד בבֶּלָרוּס, עלה לארץ–ישראל ב–1921 עם הוריו, למד

בגימנסיה הרצליה ואחר כך בנורדיה. שיחק כדורגל במכבי

תל–אביב, 1933-1939 ,ומ–1939 - בבית"ר תל–אביב.

והשתתף גם בתחרויות בין–לאומיות בנבחרת הארצית. עבד

בעיריית תל–אביב, היה פעיל באצ"ל ונפל בקרב כשבועיים

לפני הכרזת המדינה. ב–1990 החליטה בית"ר תל–אביב
לקרוא על שמו את בית הספר לכדורגל שלה.
מתוך מדריך הרחובות של עיריית תל אביב יפו

12. מרדכי מטבריה הגיע והבטחתי לו טרמפ לאוטובוס בחזרה. עברנו בכיכר אצל ב. ולקחתי המטבעות. הייתה פגישה בסדר ומרדכי אמר שב. איש מדהים ומיוחד וגם מרשים. לא אמרתי למרדכי שב. היה פעם טייס מיראז'. בדרך לאוטו ראיתי חנות ספרים עם לוגו ירוק. נכנסנו פנימה ורציתי לקנות את ספר הביכורים של הדס מזרחי בשם אולי אלד קשת. המוכרת פתחה עיניים. אחרי שעשתה ברור במחשב, הסבירה שסטימצקי לא מחזיקים את הספר. חבל אבל יש עוד מקומות.
13. מרדכי ירד בדרך נמיר ואני המשכתי הביתה עם וייז והגעתי. מיכלי בבית וזה יופי. שאלתי את מינה מה היא הכינה ליום האהבה והיא צחקה כי הקדמתי אותה בשאלה והיא עוד מחכה לפרחים מארועים קודמים. ראינו טלוויזיה והערכנו שביבי לא יישן בלילה. אני שאלתי אם היא חושבת שביבי עושה אהבה בזמנים האלה. מינה אמרה שלא נראה לה.

הגבאי מרוקן כל יום - וכל הזכויות שמורות ליאיר נחמני

Feb 18   2018

פעם מקבץ נדבות הגיע לעיירה רחוקה במסעו המקיף. הוא צבר סכום ממש בסדר ולא ידע היכן להחביאו מליסטים. הלך לרב המקומי וביקש עזרה. הרב הפנה אותו לגבאי הצדיק. הגבאי שמע את מקבץ הנדבות וראה כי יש לו ערמה מכובדת ולא קטנה. אמר לו "הנה יש פה אצלי צנצנת זכוכית. שפוך את הכסף פנימה וכל יום תוסיף את הפדיון עד שיהיה מלא" מקבץ הנדבות הכניס את כל שהיה לו והצנצנת הגדולה התמלאה כמעט עד הסוף. למחרת הוסיף וככה הוסיף כל יום. להפתעתו שם לב שכל יום מפלס הצנצנת הלך וירד. בסוף ניגש המקבץ לגבאי ושאל אותו ככה "תגיד כמה אני צריך להוסיף עד שלא ישאר שום דבר?..."

בס"ד קהל קדוש אנו חייבים לשפץ את בית הכנסת
תרומות תתקבלנה בברכה
הגבאי מרוקן כל יום את הקופה. 

רחוב יאיר שטרן

אלו הם חיי בפלשתינה א"י / כתב יוסף שחם

February 11    2018

בימינו אלה כשהילדים משחקים ב"עץ או פלי", אני לא בטוח שהם יודעים בדיוק, במה מדובר ולאיזה מטבעות משוייכים הכינויים. אנחנו ילידי ארץ ישראל בעידן המנדט הבריטי, שיחקנו והימרנו במטבעות פלשתינה עם ענף הזית בצד האחד ופלשתינה א"י בצד השני. השחלנו למחרוזת חצאי גרושים עם חור והתפללנו שיום אחד יהיה לנו "שילינג" שלם מכסף (50 מיל). היו אלה ימים אחרים ורחוקים.

עץ או פלי. מטבעות 1 מיל פלשתינה (א"י)

מטבעות 5 מיל עם חור וחוט. חצי גרוש וגם תעריפה

על הויכוחים והמו"מ בין תושבי הארץ היהודים, הערבים ושלטון המנדט הבריטי עד לאישור נוסח הטקסט שהופיע לבסוף על הבולים המטבעות והשטרות, היטיב לספר רפי דביר - רפאל דבח בספרו המרשים והמיוחד בשם שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) שראה אור במהדורה קטנה בעברית של 250 עותקים ממוספרים.

ספרו של רפאל דבח שטרות מועצת המטבע של פלשתינה (א"י) 

מהדורה של 250 עותקים. עותק 211

כל ילד, באותן שנים, אסף בולים. בולי המנדט הפשוטים והלא מרשימים היו בחזקתו של כל זאטוט מ-3 מיל ירוק עם קבר רחל, 5 מיל עם מגדל דוד ועד 500 מיל אדום עם טבריה וים כנרת. בול יקר זה נחשב לנדיר.
בולי חו"ל היו סיפור אחר. חליפת מכתבים, שלא כמו בימינו, הייתה נפוצה מאד. את הבולים "רחצו" במים מהמעטפות, יבשו בין דפי עיתון, רצוי "דבר", ואחר כך הדביקו במחברת, מעין אלבום בולים, בדבק קמח שהרס את הבולים. לכל ילד היו הבולים היקרים לליבו, הנחשבים ביותר היו המשולשים שאותם רכשנו בחנות

מטבעות 50 מיל מנדטורים. שילינג

חמישה ועשרה פונטים פלשתינאיים עם המגדל הלבן ברמלה

היו גם מעטים שאספו מטבעות. מטבעות המנדט הבריטי מיל, שני מיל ו5 מיל עם חור היו נפוצות ובהישג יד של כל ילד אבל הגרוש עם חור, 20 מיל, שלא לדבר על 50 מיל שכונה "שילינג" ואוצר קטן של 100 מיל היו מטבעות בעלות ערך כלכלי רב. שטרות הכסף מנייר שהן הן מושא האספנות האטרקטיבי ביותר של ימינו, נאספו כנראה, בידי אספנים בוגרים בודדים.

צילום מאה פונט פלשתינאיים (א"י) 1927 A000811 CANCELLED

פעם בשבוע קיבל כל ילד, אפילו בקיבוץ בו גדלתי, מטבע של מיל, או שני מיל ושלשל אותה בחרדת קודש לקופסה הכחולה של הקק"ל, כי כפי ששרנו אז, "את קופסא את קופסתנו, את גואלת אדמתנו."
באותן שנים, שנות מלחמת העולם השניה, הגיעו לארץ ניצולים משואת יהודי אירופה. אנחנו הילדים הצלחנו ל"שנורר" מאנשים אלה מטבעות מארצות רחוקות. זכורות לי היטב המטבעות העשויות ברזל, מארצות שונות באירופה, שיוצרו כך עקב המחסור בנחושת. את אוסף המטבעות שלי שכלל כ-100 פריטים אצרתי בקופסת פח של סיגריות פליירס. הקופסה רשרשה וקישקשה כמו שנאמר במקורותינו "איסטרא בלגינה קיש קיש קריא".

אינני זוכר מה עלה בגורלו של אוסף קטן זה, אך הוא היה הטריגר לאיסוף בשנים מאוחרות יותר.
שטרות הנייר המנדטורים החל מ-500 מיל, לירה, 5 לירות, 10 לירות, 50 לירות וכמובן 100 לירות היו "אוצר" של ממש. זכור לי שראיתי מספר פעמים גם שטרות של 50 לירות או פונט, כפי שנקראו אז. על קיומו של שטר 100 פונט נודע לי רק לפני כ-20 שנה.

פונט פלשתינאי (א"י) 1939 שטרות כסף הם מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא

צילם אליעזר מורב

סיפור קטן יש לי על הפעם היחידה שהיה בחזקתי שטר כסף. סבא שלי שהיה איש דתי וחי ברחובות, מאד רצה שאשאר לישון בביתו. לילד הקיבוצניק מקבוצת שילר זו הייתה הקרבה רצינית. כדי לפתות אותי, הראה לי הסבא שטר סגול של 500 מיל והבטיח לתתו לי אם אמלא את רצונו. ביקשתי את התשלום מראש, מכווץ ומבוהל ,עם שטר 500 מיל מקופל טוב טוב ביד, שכבתי ער על ספה מחופה קטיפה אדומה, כשבחדר ריח חזק של בית יהודי, צחנת פתילית השבת וניחוח גפילטע פיש. כעבור כשעה נמלטתי משם עם השטר האחוז טוב טוב ביד, אל מיטת הברזל הסוכנותית, בבית הילדים בקבוצת שילר.

על ערכו הגדול של הכסף באותן שנים מעידים מעט פרטים שסיפרו לי הורי. בשנות ה30 המוקדמות הרוויחה אמי כפועלת קטיף תפוזים 10 גרוש ליום. אבי שהיה בעל מקצוע, נגר תיבות אריזה, הרוויח 30 גרוש ליום.
כאשר חיו הורי בתל אביב ב1933, היתה אמי עוזרת הבית של ליאו קויפמן, הוא הוא ליאו קדמן מיסד מוזיאון המטבעות. היא הרוויחה 3 לירות לחודש, מסכום זה שלחה לירה אחת למשפחתה בפולין. המשפחה בת 5 נפשות התקיימה מאותה לירה חודש ימים. פעם אחת נגנבה הלירה בעת המשלוח. היתה זו טרגדיה כלכלית של ממש. בביתו של קדמן נאסר על אימי להיכנס לחדר בו נשמר אוסף המטבעות העתיקות. היום מצוין מיקומו של בית קדמן, בשלט כחול של המועצה לשימור אתרים ברחוב של"ג 5 בתל אביב.

מטבעות מנדט באריזה לתיירים. 1, 2, 5, 10, 20, 50, 100 מיל 

צילם אליעזר מורב

נתונים אלה נותנים מושג על הערך הכלכלי הרב של מטבעות פלשתינה א"י. ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל היתה הלירה הפלשתינאית שווה ל4$ של אמריקה. פועל חקלאי הרוויח לירה אחת ליום עבודה.
אספני בולים, היו אז לרוב. אספני מטבעות מעטים ואספני שטרות היו נדירים כמו השטרות עצמם. על אספן שטרות של אותם ימים, שנות ה40, אני רוצה לספר. כשראה איזה מכר שאני אוסף מטבעות, סיפר לי על אספן שטרות ומטבעות בקיבוץ השכן, נען. היה זה זאב גדול, שאכן היה נפיל של ממש. שלפתי מזכרוני את המידע ופניתי לארכיונאית של קיבוץ נען. היא הפנתה אותי לבני המשפחה וכך מספר מירון גל, בנו, על אביו האספן.

" אבי – זאב גדול (גרוס) עלה מגרמניה בשנת 1934 והגיע לקיבוץ נען. איני בטוח מה הניע אותו להיהפך לאספן של בולים, מטבעות ושטרות, אך ברגע שהחל בכך, עשה זאת כמו "יקה" טיפוסי. אלבומים מסודרים לכל נושא, רכישת קטלוגים של הארצות העיקריות, השארת מקום לפריטים שלא היו בידו והצבת מטרות להשיגן. יכולות כספיות לא היו בידו והדרך להשגת בולים ושטרות חסרים, הייתה על ידי איסוף בולי המנדט של פלשתינה, ניקויים וסידורם לפי סוגים, בקבוצות של 50 או 100. מצוייד בהרבה הלקטים כאלה, היה נוסע לתל אביב לחנויות הבולים המעטות שהיו אז ומשיג תמורתם בולים ושטרות שהיו חסרים לאוסף.

זאב גדול איש קיבוץ נען, אספן שטרות בשנות ה40

כבר בתור ילד הצטרפתי אליו לאיסוף, אני זוכר שלאבא היה ארון מיוחד, שהיה נפתח לשולחן עבודה עם מנורה, שם היה מבלה שעות רבות בסידור האוסף הגדול בן עשרות האלבומים.
בשנת 1960 כשעזב את הקיבוץ נמכר האוסף, כדי לסייע בפרנסת המשפחה", יהיו שורות אלה גלעד לזכרו של אספן שקדן משכבר הימים.
כשקמה מדינת ישראל ב 1948 והונפקו השטרות החדשים של בנק אנגלו פלשתינה, שמחו האנשים להחליף את הכסף הישן והבלוי בשטרות החדשים ביחס של אחד לאחד. לא זכור לי שמישהו העלה על דעתו לשמור שטרות מנדט. הפעם הבאה בה נתקלתי בשטרות אלה היתה לאחר מלחמת ששת הימים ב1967, בעת טיול בג'נין. ישבתי נינוח עם משפחתי בבית קפה, בחנות הסמוכה נמכרו מזכרות לתיירים. המוכר משך חוט ארוך ועליו היו תלויים עם אטבים, עשרות פונטים מנדטוריים בצבע ירוק. לא זכור לי שהיה ביקוש ל"סחורה" זו.
בשורות קצרות אלה נסיתי לדלות מזכרוני את היחס לשטרות הכסף המנדטורים ב-70 השנים האחרונות ,עד לימינו אלה בהן הם פריט לוהט, נדיר ומבוקש על ידי אספני השטרות בארץ ובארצות השכנות.

בהזדמנות זו, שחיים גורי מת / כתב יוסף שחם מושב נטעים

February 1    2018

חיים גורי , באמת משורר וסופר חשוב ואישיות עם היסטוריה מרתקת, הלך לעולמו, יהי זכרו ברוך!
המדיה, על כל ענפיה, העניקה לו כבוד רב וסקרה את יצירתו ומהלך חייו לאורך ולרוחב בפירוט רב, כיאה לאישיות מיוחדת זו.
רציתי להאיר פן אחר בחייו ועל הפגישה האקראית, אך מעניינת, שהיתה לי במחיצתו.
חיים גורי היה אוהד כדורגל נלהב, סיפרו ששיחק בנבחרת בית הספר כדורי, בו למד בעלומיו. גם אני בעוונותי, הייתי נלהב אז, בשנת 1959, לספורט זה. לנבחרת ישראל, היתה אז עדנה, בנהולו של המאמן האגדי גיולה מנדי, זכתה הנבחרת, במספר נצחונות יפים.

באחד הימים בשנה זו, צעדתי ברחוב אבא הלל ברמת גן, עם אלפי אנשים נוספים, לאחד ממשחקי הנבחרת באצטדיון הלאומי, הרחוב המה אנשים, לפתע נעצרה על ידי מכונית והנוסע ליד הנהג קרא לי: "בוא הנה קצינצ'יק נוסעים לאיצטדיון" הייתי אז חייל במדים, מייד זיהיתי את חיים גורי, שהיה אז, אם אינני טועה עיתונאי בעיתון למרחב של אחדות העבודה, (היתה פעם מפלגה כזו).
התנועה היתה כבדה, הדרך עמוסה, מיד הסב גורי ראשו לאחור והחל להתפייט . התקופה היתה תקופת בחירות, אחת מאותן בחירות, בהן השאלה היתה האם מפא"י, בראשות בן גוריון, תזכה ב50 או ב45 מנדטים, תעמולת הבחירות היתה מבוססת אז על נייר, פתקים, עלונים, כרזות במאות ואלפים, כיסו את הלוחות, הקירות והתגוללו על הכביש, אומר לי גורי: " מה דעתך אם על כל הניירות האלה, יכתבו שירים, ספרים, מאמרים ? איך היינו נראים ?", שתקתי,מה כבר היה לי לומר נוכח הגיג עמוק שכזה.
המשכנו בנסיעה והוא ממשיך " אם היו מקימים רשימה לבחירות ובראשה רפי לוי, גלזר, חודורוב וסטלמך (כוכבי הנבחרת) איזה פייט הם היו נותנים למפא"י בבחירות" שתקתי ארוכות נוכח תובנה פוליטית ניצחת זו.
סוף סוף הגענו לאיצטדיון, ירדנו, הודיתי לו ולנהג הרכב, חיים גורי מתחיל להסתובב, מחטט בכיסים, בודק ברכב ולא מוצא את הכרטיס למשחק ואז אמרתי לו, "אם לא היית כל כך בעננים היית גם אתה נכנס למשחק" הסתובבתי והלכתי.

בית כנסת חללי צור על שם יורם סופי ז"ל ויששכר אהרוני ז"ל
שדרות ישראל גורי 1888-1965 ממנהיגי תנועת העבודה, 

חבר כנסת מראשיתה, חבר מועצת העירייה (ת"א) ואבא של חיים גורי ז"ל.

כתבה נוסטלגית של חיים גורי על כדורגל:

המשקפת של בועז או דברים שרואים מאלנבי, לא רואים בברזיל

January 31, 2017 · 

הסיפור הזה קרה די מזמן ואני לא מתועד כרונולוגית. כנראה לפני רצח רבין ואולי אפילו הרבה לפניו. זה גם היה כשבגרמניה שילמו במרקים גרמנים גדולים והיה גם מזרח וגם מערב גרמניה ואנחנו בקטע המערבי.

המשקפת של בעז הייתה מאד מיוחדת. די גדולה ומאד איכותית. ככה לפחות חשבתי אז. אופטיקה גרמנית תמיד הייתה מעולה ובכל התחומים. היה לה גם כיסוי עור מאד טוב ובצבע חום. גם רצועה שנוכל לשים על הצוואר. תיאור נוסף מיותר כי המשקפת עוד אצלי ואפילו באותו המצב. לא חושב שהשתמשתי בה יותר מתריסר פעמים. מי יודע מה עשו הסינים לאופטיקה ובכל העולם? אפשר לכתוב על גילגולה של זכוכית מגדלת ונקבל זווית מענינת על התעשיה הזו ומשקפות זה חלק מזה. ככה גם משקפיים.

המשקפת של בועז 

בועז היה הבעלים של המשקפת הזו. הוא מכר לי אותה אז בזמנו ובתל אביב והתשלום היה במרקים גרמנים ובמזומן. בעז היה טיפוס מיוחד. אני לא זוכר את שם משפחתו אבל זוכר אותו נהדר. בחור שהיה גדול ממני לפחות בעשור פלוס. בחור מאד חזק ושרירי עם שער שטני בהיר וארוך מאד. הוא לא עשה קוקו אבל בהחלט יכול היה ובקלות. סוג של שרירן ואפילו כאילו זמר רוק. תמיד עם משקפיים כהים של טייסים ובטוח שבועז לא היה טייס. מה היה עיסוקו של בעז? אני לא יודע, אבל בזמן שהכרתי אותו הוא היה הולך בטל וגם יושב בבתי קפה זו הגדרה סבירה ומטבעות מסתדר עם זה יופי. לא חושב שהתחתן מעולם ואולי ככה הכי עדיף. אגב השם בועז אמיתי לגמרי. יש מישהו אחד בתל אביב של היום שיודע על בועז פרטים נוספים וחבל שהוא לא מגיע יותר לחנוק כי הוא יודע שאשאל אותו הרבה שאלות לא נוחות וזה בכלל לא קשור לבועז. זה קשור לכל מיני רישומים שכאילו נעשו על ידי אוטו וליש אבל רק כאילו. אי אפשר להכריח אנשים בכוח להגיע לחנות מטבעות.
בועז נהג לשבת בבית הקפה של לושי מול בית הכנסת הגדול באלנבי והיום זה פורט סעיד. זו הייתה נקודת מיפגש לכל אנשי תחום המטבעות מדליות, בולים ובכלל. אם תרצו זו הבורסה בה נעשו עיסקאות קטנות וגדולות. בעז נהג לעשן ואפילו המון והנעליים שלו היו מעור שחור וגם עם שפיצים. תמיד היו לו אולרים וסכין עם קפיץ ואולי גם אגרופנים לקישוט. סוג של ערס אשכנזי וגם דיבור לא כזה אקדמאי. אני בטוח שידע ללכלך את הפה והמבטים שלו לעבר נשים לא הותירו ספק באשר לכוונותיו הטהורות והכי בולט היה הפתיל הקצר שלו. מילה לא מדויקת ופתיח לא מעודן דיו והבועז הזה היה כמו קפיץ ולך תדע לאן דברים יכולים להתפתח. מעולם לא ראיתי אותו בריב אמיתי, אבל הייתה לי תחושה שזה יכול להיגמר ממש רע.
יום אחד בועז הודיע לכולם שמספיק לו מכולם. גם מהמדינה ומאנשיה גם. זהו זה. ההורים שלו נפטרו לגמרי ובכסף של הדירה שלהם הוא מתכוון לעוף מפה לנצח. נמאס לו מהכל ובברזיל בטוח שיהיה לו יותר טוב. עם סכום הכסף של הדירה ימצא לו חיים טובים בברזיל וכדורגל ונשים זה בונוס. אני זוכר שלא היה מדובר על המון כסף ובכל זאת זה הספיק לו בשביל להגר מישראל. אז גם מכר לי את המשקפת שלו למרות שבאמזונס יש הרבה יותר מה לראות מאשר בירקון.
ידענו שבועז בברזיל והאמת שלאיש הוא לא היה חסר במיוחד בסביבה שאני מכיר. שכחנו לגמרי מבועז עד שיום אחד הגיע אלי מישהו יהודי מהאמזונס. מפה לשם דיברנו על ברזיל ואנשיה. האיש הכיר את הקהילה היהודית ממש טוב. גם את המכובדים וגם את אלה שפחות. עשירים ודלפונים. האיש רואה חשבון ורבים נהגו לתת לו לטפל להם בעניני עסקים ובכלל. אלינו הוא הגיע בשל אהבתו לישראל ואוספיה, מטבעות, שטרות ובכלל. סיפרנו לו על המשפחה שלנו בברזיל שפעם היינו בקשר אבל דברים משתנים והמרחק גם משפיע. אחרי דיבורי מטבעות, קרנבל, כדורגל ועוד הזכרתי את השם של בועז. מי יודע אולי הוא שמע עליו? ראיתי על פניו הבעה מיוחדת. בהמשך סיפר לי את שארע לאותו בועז שעזב את ישראל למען ברזיל. בועז גר באחת השכונות הלא מדהימות של סאו פאולו. ההשתלבות שלו בסביבה הייתה קשה. אין עבודה והיו לא מעט סיכסוכי שכנים וטיפוסים לא מזוהים. באחת הפעמים יצא בועז לעימות סכינים וחרבות מול אנשים שלא עשו חשבון. לא היה לו סיכוי כי היו מולו כמה מקומיים. השמועה אומרת שהם חתכו אותו לחתיכות קטנות קטנות ובהמשך זרקו את זה לדגי פיראניה ומבועז לא נשאר דבר. בעצם רק המשקפת.

ספרים ומספרות בשכונה שלנו מפעם

January 28, 2017 · 

בשנים האחרונות פרצו לחיינו כמה ספרים מאד מיוחדים שאין להם בכלל תעודת ספר מדופלם ואפילו לא חופף מתלמד. אין לי שום כוונה לספר לכם על תשובה וחבורת הספרים הטיקונית שעשו תספורות לציבור הרחב. לעיתים התספורות שלהם ממש כואבות ויקרות וזה מגיע למיליארדים. מה לדעתכם עומד לקרות עם אליעזר פישמן והשפם? מי יודע מהי התספורת הכי יקרה שהייתה בישראל? אני לא!
הכל התחיל מזה שראיתי את שיש קולר איש הקולנוע בשוק העתיקות של דיזי רוכב על אופניים ללא בטריה. שיש לא מכיר אותי בכלל ואחרי שיחה קצרה הבטיח כמה תמונות מפעם הקשורות לנושא אבל רק אחרי שיראה מה כתבתי. אני מזהה את שיש בקלות ולא בגלל שיש לו קרחת וכובע וגם לא בגלל שאני רואה אותו לעיתים ליד הבניין באלנבי 34 היכן שיושבים רבים הקשורים לתחום הסרטים בארץ. פעם היה שם קולנוע זמיר ונשבע לכם שמעולם לא הייתי שם בסרט עם בחורות ערומות וסוטים שעושים ביד. הייתי שם בבניין עצמו מספר פעמים אצל שלום וולף מסרטי "נאור עתיקה פילם", שהיה חובב וסוחר מטבעות וכל מה שבתחום. שלום וולף היה גם מפיץ סרטים וחלקם אפילו בצבע כחול.
אני מזהה את שיש קולר בשל העובדה שאבא שלו היה הספר הראשון שאני זוכר. עליזה אחותו של שיש גרה מולנו בסוקולוב ולבן שלה קוראים אביחי ולאבא שלו הייתה משאית מאק עם עגלה שתפסה חצי רחוב. היו לי עוד ספרים לפניו ואפילו ביד אליהו בשיכון שלנו ברמת הטייסים אבל אני מצטער שאני לא זוכר אותם כי בגיל 4 כלומר בשנת 1962 עברנו לסוקולוב 93 ושם מהסביבה אני זוכר את כל מי שסיפר אותי בערך. מעולם לא נשארתי חייב אגורה לשום ספר ולדעתי לא היו אז בכלל ספריות נשים שטיפלו בגברים וככה גם היום. כמה אתם משלמים היום על תיספורת? אצל ארקדי בבן יהודה 22 עולה 60 ש"ח כולל חפיפה ושמעתי על ספר בוכרי ברמת גן עם תור עד גבעתיים שמסתפק בעשרים ובלי חפיפה. אני מכיר לפחות 3 אנשים שמסופרים על ידי נשותיהן והם עשו חשבון שזה חיסכון של עשרות אלפי שקלים בתקופה של מאה שנה.
ניסיתי לחפש אסימון או אמצעי תשלום המתחבר לנושא והדבר היחידי שעלה בראשי היו המטבעות האמריקאים המכונים Barber coinage והכל בשל אותו חרט רושמות בשם Charles Edward Barber. אשמח לתוספות.
המספרה של אבא של שיש קולר הייתה בדיזינגוף 276 לערך ליד סמטת מנדלשטם והבית של דורית קיציס. כמעט ממול לבית המרקחת ולחנות הצעצועים ומכשירי הכתיבה של מנשה, שהיו ממול בצד השני ומשני צידי הכניסה לרחוב יהושע טהון. נדמה לי שקראו למספרה קולר ועבדו שם שני ספרים ואחותי אראלה אומרת שגם ספריות לנשים בתקופה מסוימת. המתקנים לייבוש השיער הנשי ראויים להיכנס למוזיאון הספרות שאיני מכיר.

כסא ספרים מפעם. הצילום לקוח מתוך הבלוג הזה 

קולר הספר היה קרח לגמרי וזה אבא של שיש והספר השני היה ממש לא קרח ואני זוכר שהיה לו שיער ממש בסדר ואפילו בצבע די משונה. זה ממש היה דומה לצבע של השיער של אמא שלנו ואצלה זה היה ממש לא טבעי. הגוון היה משהו כזה חצי אדמוני חצי גרנט ונופל בצבע ג'ינג'י אבל כהה. יש מצב שהשותף של קולר השתמש באותו הצבע של אמא שלנו? אני לא יודע אם קולר והספר השני או אם תרצו הצבוע היו שותפים או אולי קולר הבעל בית והשני עובד אצלו. נדמה לי שפעם אחת הסתפרתי אצל קולר בלי השערות וכל השאר אצל הספר עם הצבע האדמוני משהו. מי יודע כמה עלתה תספורת במלחמת ששת הימים?
היה להם כסאות של ספרים מפעם ונדמה שככה זה הכי חוקי ואני לא מבין לאן הכסאות האלה נעלמו. אל תגידו לי שהם יקרים מדי כי שמעתי שיש תספורות שעולות הון ומה שיקרה בסוף שגם במטוסים ישימו כסאות כאלה פשוטים ובסוף אפילו הספות של השרינק יעברו הפשטה. אני קורא לזה זילות הכיסא ומזל שבכנסת ובבית המשפט העליון עוד יודעים מהו טיבו של כיסא ואפילו מהו עור צבי אמיתי. ישבן חמוד זקוק לכסא טוב.
כשאני רואה גברים עם שיער צבוע אני נכנס למוד בלי שליטה. אני חייב לראות האם הצביעה אמיתית והאם יש שם הקפדה רצינית ובכלל האם הגוון בסדר. לעיתים זה מגיע למצבים ממש לא נעימים והיה כבר מצב שמינה פשוט דחפה אותי כי נתקעתי. צבע אצל גברים זה ממש סיפור אבל פאה נוכרית זה הרבה יותר חזק ולא היום בבקשה. איך זה שהגיעו לירח ולא הצליחו לייצר פיאה סמויה.
אני טוען להגנתי שחרף העובדה שיש לי שיער לבן מזה זמן רב, אין מצב סביר שאצבע השיער ורק אם קלינטון יעשה זאת אז אשקול את הנושא שנית וברצינות אבל ממש לא נראה לי. האם אנשים הצובעים את השיער הם בעצם צבועים? אני ממש לא יודע אבל תמיד בנושא הזה של צבע צצה לה דמותו של השר לשעבר משה שחל מחיפה שהיה פעם אפילו מוריס פתאל ועוד הרבה דברים אבל יותר מכל היה האיש עם הצבע הכי מוקפד בארץ ויום אחד הפך לבן כאילו נגמר הצבע. נראה לי שדי כי אני הולך להסתבך עם כל מיני אנשים ואולי חברים ושכנים. מה שלא עושה הטבע יעשה הצבע. סתם נזכרתי לפתע. האם ביבי עושה משהו בשיער. הגוון הפלטיני הזה לא נראה לי טבעי משום מה. טראמפ תעלומה. שני הברקים לא צובעים על בטוח.
אבא של אבי ורותי מזרחי השכנים שלנו היה ספר באבן גבירול והייתי מגיע אליו למרות שלהגיע לאבן גבירול אז היה נראה לי יותר מסובך ואולי בגלל רחוב הורקנוס עם העליה בחזור והירידה בהלוך. אני זוכר שהיה נמוך ונדמה לי שהתקשה לספר אנשים גבוהים גם כשישבו.
הספר הכי חביב וסימפטי היה אריה השמן שאומרים לי שהיה אבא של עליזה והמספרה שלו הייתה ליד מסעדת הקסבה בירמיהו. היום זו מכבסה וחנות "החשמלאי שלי" עדיין לא נולדה למרות שאבא של עזרא דיין ניהל בית קפה על הפינה של ירמיהו דיזינגוף. אריה הספר תמיד היה עם חולצה לבנה שזה חצי חלוק עם כיסים לאביזרי עזר. היה לו אחלה שפריצר והחומר שהתיז היה גם מריח טוב וגם שורף ואבא שלנו תמיד ביקש ממני לא לעשות מאחור פס. לטענתו פס זה מתחבר לפושעים בחוצלארץ. התער עם אבן ההשחזה תמיד גרמו לי לפחד שהנה חותכים לי את האוזניים וברור שבלי כוונת זדון.
אצל אריה היה וינטלטור לבן מפעם ותיקרה גבוהה ותמיד היה לי חשש שהדבר הזה שעשה לעיתים רעשים, יפול והלך עלינו והכל בשל תספורת. אריה הממושקף תמיד היה מתנשף ואולי בשל הבטן הגדולה. היה לו דיבור כזה מפעם שהעברית חוברת ליידיש והיה לזה ניגון. אהבתי את הכיסא שלו וגם אותו ואת האביזרים הפשוטים.
ממול לאריה החלה אז לפעול מספרה עם שני צעירים שגם חפפו אז וגם עשו פן. לדעתי זו הייתה תחילתה של הפוזה בתחום הספרות והייתי שם פעמיים ואולי שלוש אבל לא יותר.
הארוע הכי מצחיק בתחום התיספורות קרה אי שם בתחילת שנות השבעים. זו הייתה התערבות בין בנים ובסופה היינו אמורים לעשות קרחת. גבי מזרחי ואני הלכנו לספר שלא הכיר אותנו וביקשנו קרחת. היה חשש שאם הראשון יראה את התוצאה המביכה הוא יעלם ולכן הספר בבן יהודה ליד השק"ם מפעם הושיב אותנו ואז עשה לכל אחד פס באמצע ואז אנחנו בעצם שבויים שלו. יצאנו משם קרחים ועם כובע ומחזיקים את הבטן. הגעתי הבייתה ואמא שלנו הייתה המומה וקראה לי שבי סוריה. לימים הביטוי "שבי סוריה" הפך למושג המעיד על תספורת קצרה. ותזכרו תמיד שהבדל בין תיספורת טובה לפחות טובה זה רק 10 ימים וגם שבוע זה סביר.

למות מקור בקולנוע ארמון דוד

January 17   2018

ילדים חוששים מהמוות הרבה יותר מזקנים. יש גם שלב שילדים מסרבים לקבל את זה שיש סוף למשהו ואולי ככה התחילו כל עניני העולם הבא ונספחיו. לא בטוח שהבנתי והפנמתי את חציו השני של המשפט "טוב שם, משמן טוב; ויום המוות, מיום היוולדו".
הפעם הראשונה שנתקלתי במוות היה בכיתה א. ילדה בכיתה שלנו בשם דנה ברנר שגרה בשדרות מוצקין נפטרה. דנה חלתה ואני זוכר אותה רזה עם מעט שיער ומלווה באביה הגבוה שהיה בעל חנות לכלי בית.
קולנוע ארמון דוד היה בדיזינגוף פינת ארלוזרוב. גליה גנון ואורית צבי גרו ממש ליד. היום זה בניין מגורים וגם פרג' מהצילום שם בקומת הכניסה פלוס. לא זוכר כמה פעמים הייתי שם ונדמה לי שראיתי שם את מוישה וינטלטור ואולי גם שלושה ימים וילד. את הסרט עם האסקימוסים לא אשכח. הסצינה בה מותירים את האסקימואי/ת הזקן לקפוא למוות נחרטה לנצח, ותודה ליגאל סרנה שהזכיר זאת בספרו השנה האחרונה עמוד 151 וגם לאריק גרינבלט שהשלים פרטים.
"אמא שלי אמרה בשקט ללובה שאצל האסקימוסים, כשהזקנים לא יכולים יותר לעזור באיגלו, הם יוצאים ויושבים עד שהם קופאים למוות. ככה ראתה בקולנוע ארמון דוד ב"התמימים והפראים" של ניקולס ריי. זה הותיר על הורי רושם כה גדול, עד שכל חייהם הזכירו את הסרט. "ככה אני רוצה, בקרח" אמרה אמי."

"התמימים והפראים" של ניקולס ריי עם אנתוני קווין

חתן פרס נובל במעי המכולה מצא וכתב יוסי שחם מושב נטעים

January 23   2018· 

אני יש להודות, פריק חטטנות מומחה. אין ערמת גרוטאות או נייר שאיני נובר בה, ולפעמים, מוצא דבר מה בעל ערך, או בעל עניין.
הוויתנו הישראלית כל כך משופעת בחפצים מיותרים, המושלכים, במקרה הטוב לפסולת ובשאר המקרים לרחוב, לשדה, למגרש ריק או לשפת הים. זה כולל הרבה ספרים, חומרים משפחתיים וציבוריים, שיש בהם לעיתים, עניין רב.
להלן כמה מעלילותי בתחום "מדעי" זה.
עוד בשנות ה70 כוונתי, על ידי שיפוצניק ממכרי, לעליית גג ברחוב הס בתל אביב, בה מצאתי חלק מהארכיון של הסופר יעקב פיכמן בהיותו עורך העתון מאזניים של אגודת הסופרים, אי אז בשנות ה-30.

בארגז עץ ברחוב בתל אביב, הצלתי מהשלכה לזבל ארכיון של אגודה להצלת יהודי ברית המועצות, שפעלה בשנים הראשונות להקמת המדינה.

בבוידעם בדירה בתל אביב חשפתי תכתובת של ותיקי התנועה הרויזיוניסטית, כולל מכתב של זאב ז'בוטינסקי ושאר מנהיגי התנועה, בשנות ה-30.

במזוודה בלויה ורטובה מגשם, גיליתי שלל מכתבי רבנים, תמונות ומסמכים של הרבנות בתל אביב, מסוף שנות ה-30, בראשות הרב הראשי הרצוג, כולל טיוטה של מסמך תחינה לנציב העליון למען חנינת שלמה בן יוסף , נידון הגרדום הראשון.
אך היו גם מציאות בעלות ערך כספי לא קטן. באחד הבקרים, אני משתרך ברכבי אחרי משאית הזבל, הרחובות צרים ואין לי ברירה אלא לזחול אחרי המשאית, הפועלים משליכים קרטונים ושאר פסולת לתוך פיה הפעור של ה"זבלנית". לפתע, אני קולט בזווית העין "מציאה", המצריכה בדיקה ועיון. אני עוצר את הפועלים ונובר. הממצא - פמוט כסף יפה, שלאחר ניקוי ושיפוץ, מוצב בביתי, עד עצם היום הזה.
אלו רק חלק מה"מציאות" שלי, אותן אפשר לכנות "בלשות הזבל",
את רוב הממצאים החזרתי לגופים הרלוונטים ולפעמים, גם הודו לי על כך!
הפעם אספר על מציאה קטנה אך מרגשת, שאפשרה לי לבצע תחקיר קטן, כדי לברר את מהלך הדברים לאשורם.
אצלנו במושב, הקמתי ספריה קטנה, בסגנון " קח תן". החברים מביאים ספרים מיותרים ורשאים לקחת ספרים המעניינים אותם. אני מעוניין בעיקר, בספרי ילדים, ספרי קריאה ותיירות. את שאר הספרים: ספרי הדרכה, לימוד וספרי קודש, אני משהה ימים אחדים, ובאין דורש מפנה אותם לפח המיחזור.
באחד הימים, לפני כ-3 חודשים, הביאו לי ערמה מכובדת של ספרים, חלקם ראויים למדפים שלי וחלקם לא מתאימים. ועם כל הכבוד הראוי, שינעתי אותם לפח המיחזור.

הפח הירוק למיחזור נייר, שוכן בפינה צדדית של היישוב וכאשר אני פוקד אותו, תמיד תמיד אני מציץ פנימה לראות מה התכולה, בפעם הזו ראיתי מספר ספרים "שלא מבית מדרשי" מיהרתי ושלפתי אחדים, ביניהם הספר "הכנסת כלה" של עגנון, כאשר אני מוצא או מקבל ספר, אני נוהג לדפדף בו, הממצאים רבים, מכתבים, גלויות, תמונות ופעם אחת אף מרשרשים, 3 שטרות של 50 $, יופי יופי של ספרות!
כאשר דפדפתי בספר זה של עגנון ראיתי מיד הקדשה, את חתימתו של עגנון זהיתי מיד, אך טקסט ההקדשה, כיאה לעגנון, בלתי קריא לחלוטין.

כידוע לכל עגנון היה כותב את יצירותיו בכתב יד בלתי קריא, אשתו, אסתר, או אסתרלין, כפי שעגנון היה מכנה אותה, היתה מפענחת את הכתוב ומקלידה במכונת כתיבה. הנחתי ש"בבית עגנון" בירושלים, יוכלו לסייע לי בעניין זה, שלחתי אליהם את צילום ההקדשה, הם מיהרו לענות ו"תרגמו" לי את הכתוב וכך היה כתוב שם:
לה' הארץ ומלואה
זה הספר שייך להבחור המושלם
גד ארי' רוזן הי"ו (ה' ישמרהו ויצילהו)
ש"י עגנון

ש"י עגנון הכנסת כלה

הכנסת כלה כרך ראשון הוצאת שוקן ירושלים ותל אביב תשי"ג

האנשים הטובים בבית עגנון ביקשו שאנסה לברר מי ולמה זכה בספר ובהקדשה. פה כבר היה לי קצה חוט, במושב שלנו מתגורר חבר בשם גד רוזן הוא הוא בעל הספר. פניתי אליו בשאלה שאלתית, האם ש"י עגנון היה אורח בבר המצווה שלך?

סיפורו האיר את הקשר בין משפחתו ועגנון. כידוע עגנון מוצאו מהעיר בוצ'אץ אשר בפלך גליציה, היום בתחום אוקראינה. בירושלים התגוררו מספר אנשים יוצאי בוצ'אץ, ביניהם ד'ר צבי רוזן רופא בקופת חולים. כאשר נולד בנו, גד רוזן, בשנת 1948, זיכה ד"ר רוזן את בכיר יוצאי בוצ'אץ, עגנון, להיות הסנדק של הרך הנולד. ב-1961 חגג גד רוזן את בר המצווה שלו ועגנון היה אורח של כבוד באירוע והעניק את הספר במתנה, לחתן בר המצווה.
לפי מסורת המשפחה מכיוון שבר המצווה נחגגה בשבת, ברחוב שטראוס במרכז העיר. צעד עגנון מספר קילומטרים מביתו בתלפיות הלוך וחזור.
שאלתי את גד רוזן: "למה השלכת פריט מעניין שכזה לפח המיחזור?". "לא השלכתי", ענה לי, "נתתי אותו לבני למשמרת, אבל אתה יודע איך הם הצעירים של ימינו!".
הבטחתי לו שמעתה יהיה הספר, שמור ובטוח בחזקתי. את סיפור המעשה העברתי לבית עגנון בירושלים, כפי בקשתם.
עד כאן, מחר יום חדש, העיניים בולשות לכל עבר עוד הרבה "מציעס" מחכות לי בכל מקום.

יוסף שחם