הפוסט הזה יושב לי בקנה הרבה זמן. לטעמי יותר מידי. רציתי לברר את עניין הצילום במקומות ציבוריים ולא רק. למה אסור לצלם במקומות מיוחדים? האם מותר לצלם את הבנות בלשכת רוה"מ? שקט מצלמים.
אסור לצלם במוזיאון רמלה
יש מקומות האוסרים צילום. לחלק מהמקומות העושים כך, יש לכאורה צידוק הגיוני. את הנושא המשפטי תעזבו כרגע בבקשה. צבא וענייני מדינה מוכמנים דורשים הסתר. שיהיה ככה. גם מקומות פרטיים שאינם חפצים בעיניים נוספות אני מבין.
עד כה הכל בסדר, למרות שניתן להתפלסף על כל דבר. יש דבר שמדליק אותי כבר הרבה זמן ואפילו שנים: מוזיאונים ואולי שמורות טבע לסוגיהם, האוסרים צילום. כן, היה לי פעם סיפור על צילום במערת הנטיפים ע"ש אבשלום שוהם בנחל שורק. אם אתם חושבים שאני במצב דימיוני, אז תדעו שהיה לי משפט פלילי על צילום במערת אבשלום. מדינת ישראל נגד יעקב לידרמן ואפשר גם קובי. עוד נגיע לזה בהמשך.
מערת הנטיפים בנחל שורק עיצוב אריה גלזר. התאחדות בולאי ישראל
למה למוזיאון מותר לצלם אותנו ולנו אסור לצלם אותו?
מוזיאונים ציבוריים הפתוחים לקהל ונהנים מדמי כניסה, כמו גם סיבסוד ועוד מענקי פיטום והשמנה שונים, אוסרים על צילום המוצגים. זה קרה לי ממש באחרונה בסיור במוזיאון רמלה. תתפלאו, ברמלה יש מוזיאון ולא רק בית סוהר. למנהל המוזיאון קוראים ד"ר יגאל סתרי והוא אחלה בחור ואנחנו מכירים מזמן. יגאל לא היה כשביקרנו במקום.
הצילום אסור במוזיאון רמלה
ביקרתי במוזיאון ברמלה יחד עם ביתי מיכל, לסיור חפוז אחרי אחלה חומוס וטחינה אצל חליל ברחוב קהילת דטרויט. הדבר הכי בולט שם מבחינתי הם השלטים המראים מצלמה וקו עליה, יענו חדל צמצם וצילום במקום הזה. זהו שלט אוניברסאלי בכל השפות למרות שהמצלמה שם מאד ישנה ממש כמו המצלמה שלי משנות השבעים. הייתי מוסיף לו לשלט את הפלאפון על מנת למנוע טעויות. רציתי להראות לכם קצת תמונות של מטמון הזהב המיוחד המוצג שם, אבל הפעם אסתפק בקישור לאתר התיירות של רמלה. למרות שאסור לצלם, יש המון תמונות של האוצר הרמלאי ואפילו באתר של עיריית רמלה. לא נורא, להם מותר. היה גם ניסיון פריצה למוזיאון שנכשל ולא בשל התמונות של המטמון
מוזיאון ישראל והסריקה הסלולארית
פעם, כשצילמתי במוזיאון ישראל והתבקשתי לחדול מצילום, טענתי להגנתי שאני מבצע סריקה סלולארית. קוראים לזה חוכמולוגיה של צמצמים. מבחינתי שיתפוצצו אלו האוסרים צילום. בעולם הגדול ובמוזיאונים הכי מפוארים ועשירים, חדלו מזמן על איסור צילום. חלקם אפילו גובה על זה תשלום. אתנן הצילום, ממש לא נורא. האם אני טועה? נדמה לי שגם בחלונות האדומים באמסטרדם אוסרים על צילום המוצגות והמוצגים. האם יש לזה קשר לדעתכם?
יש כמה נימוקים שנטענים לגבי צילום. הפלאש הורס את המוצג. האומנם יש הוכחות לכך או שזו עוד אגדה. זכויות יוצרים הנרמסות באמצעות צילום שיפרסם את המוצג. המוצגים נחשפים לעיניים פולשניות וחמדניות. חשש מגניבה או פגיעה. הפרת חוזה הכניסה למקום האוסר דברים שונים שלעיתים מפורטים בכרטיס הכניסה. בטוח שיש עוד טיעונים והסברים.
חלק מהטיעונים אכן ראוי להתיחסות שקולה. את עניין הפלאש בואו נוריד בהנחה שאין פלאש. את עניין הבטחון שיספרו לקצין הבטחון או לביטוח ושיפסיקו לאכול לנו את הראש. זכויות יוצרים שידאגו ליוצרים החיים באופן כזה שזו לא תהיה הבעיה.
האוסטרקון של עִזְבְּת צַרְטַה שבראש העין וכעת במוזיאון ישראל ירושלים צילום: קובי לידרמן
זכויות יוצרים והאוסטרקון השכונתי שלנו
איזה זכויות יוצרים יש למוזיאון האוחז בעתיקות השייכות לכולנו? מנורה מבית המקדש שייכת לי ולסבא שלי לא פחות מלמנהל המוזיאון ואחותו החסודה. מטבעות בר כוכבא? שימצאו קודם את הסגן שלו. כתובת האוסטרקון מעזבת צרטה? זה הרי התגלה מעל הבית שלי בראש העין ויש לי יותר זיקה וקניין אידיאולוגי מכל מוזיאון מסובסד וכושל פיננסית. מה הם מבלבלים לנו את המעט שכל שעוד נותר לנו לעזאזל.
אם תרצו לדעת על האתר הארכיאולוגי שמעל הבית שלי, אתם מוזמנים לקישור הבא שבו אין צילום של האוסטרקון המוצג כיום במוזיאון ישראל שבירושלים. כל כך התרגשתי כשראיתי את הכתובת לראשונה בחיי, שדפקתי את הפנים בתוך ארון התצוגה מזכוכית. מהיום יש גם צילום של האוסטרקון המאד חשוב ללבי. אומנם לא צילום מקצועי כל כך אבל גם זה משהו סופסוף.
החלטתי לפנות למשרד המשפטים בשאלה המעט נודניקית בנושא. האם יש בסיס חוקי לדרישתם של הגופים האוסרים צילום? נחכה לתשובתם. מבחינתי "הכל שפיט" כפי שאמר האיש היקר בבית המשפט העליון השופט אהרן ברק. האם פירסום תמונות ברשת של מוצגים מוזיאלים הוא בגדר עבירה?
פגם גנטי או מחלה בריאה?
ידועה לכל חולשתי לצילום ולתיעוד. יש רבים המלגלגים עלי. מצידי שימשיכו. זהו פגם גנטי העובר כחוט השני במשפחתי, בעיקר מצד אימי גניה עליה השלום. מרגע שהייתה לי מצלמה צילמתי. לפעמים זה היה באמת מוגזם, כי אז זה עלה כסף והרבה. הפילמים והפיתוח והאלבומים ומה שבאמצע. היום הכל כמעט בחינם.
אפילו אמא שלי שאלה מה זה כל החיות והנופים האלה שצילמתי. לא פיתחתי בעצמי דבר. אבא שלנו ז"ל, סיפר שבאיטליה שאחרי המלחמה לא היה להם כמעט מה לאכול. זה לא הפריע לאמא שלנו להצטלם ולהנציח את קורותיהם. מזל של כולנו.
חשבתי גם על העובדה שהמלחמה בעצם לקחה להם הכל. גם את המשפחה וגם את הזכרונות האישיים מקודם. כל התמונות שיש לנו היום הן כאלה ששרדו,כי נשלחו קודם לקרובים בפלשתינה-א"י ולארגנטינה. יש נימוקים להקלה והתחשבות.
מערת הנטיפים ומצלמת ה Olympus Pen EES-2
פעם וזה די מזמן, יצאתי לטיול במערת הנטיפים. זה היה במהלך שירותי הצבאי אבל בחופשה פרטית לחלוטין. השם הרשמי הוא מערת שורק. רשות שמורות הטבע קראה את השמורה ע"ש אבשלום שוהם, שנפל באזור תעלת סואץ, ותרומתם של הוריו היא שאיפשרה את הכשרת המערה כאתר ביקור בשנת 1977. זו הייתה אז אטרקציה אמיתית, למרות שכבר בשנת 1970 הונפק בול דואר של מערת שורק במסגרת בולי שמורות הטבע על ידי רוטשילד וליפמן המעצבים.
באתי למקום עם סיור מודרך. הצילום היה אסור בשל הפלאש שהזיק לנטיפים. ניסיתי בלי פלאש (אז הפלאש היה מותקן על המצלמה) והמדריכה במקום סימנה אותי כעבריין. נלקחתי לחדר ובו תושאלתי לצילומי החודרניים. יחד עם זאת נלקחה המצלמה והפילמים שבתוכה ונחשפו לאור ובעצם הושמדו. ככה נהגו אז החבורה של רשות שמורות הטבע והזבלנים, שהיו בטוחים שהם לפחות הסגן של אלוהים. הסברתי להם שלא השתמשתי בפלאש כלל וזהו. היום הייתי אומר להם שיחפשו מי ינענע אותם ומוסיף להם משהו על קדשות ועבודה בנגב עם כל הפרזיטים.
מאז הארוע המאד שלילי, חזרתי למערה יותר מפעם אחת עם הזכרון המוזר הזה. אתם מוזמנים לצפות על המערה שגם זכתה לבול יפה של אריה גלזר
הפקחים הודיעו לי מפורשות שבזה לא נגמר הסיפור ושאקבל בדואר מתנה נוספת מהם. ואכן כעבור זמן מה קיבלתי הזמנה לבית משפט השלום במגרש הרוסים בירושלים אצל כבוד השופט בן זמרה. ואכן הגיע זמן המשפט ועשיתי את כל הדרך כחייל מצפת לעיר הבירה.
מגרש הרוסים, הטלה הקטן וכבוד השופט בן זמרה
אני זוכר היטב את המשפט למרות שזה היה לפני שנת 1980. באולם המשפט היו מספר דיונים וכולם על נושא שמירת טבע ודוחות מוזרים. הכי מיוחד שנחרט בראשי היה דיון בו נאשם פלח ערבי בקטיפת עלי רקפות. הדיון כולו התנהל בערבית והיה מאד מעניין כשהשופט בן זמרה ממש לא נזקק לתרגום כלל ואף ניהל עם הנאשם דיון מעניין. הופתעתי בעצמי כשהבנתי כמעט כל מילה ומילה. הפלח אכן הודה באשמה ואמר שהוא קוטף עלי רקפת צעירים ורכים ובשום אופן לא עוקר את הצמח עם הפקעת. "אני לוקח רק עלים קטנים ורכים ורק של רקפת". כבוד השופט שואל "אבל למה אתה עושה את זה? זה אסור בחוק להגנת הצומח, זה פרח מוגן."
הפלח הערבי מסביר בשפתו ואומר "ואללה אדוני השופט יש לי חרוף קטן (טלה צעיר) והוא לא אוכל כלום. רק אוהב עלים של רקפת. מה לעשות? לתת לו שימות? אז קטפתי."
השופט ד"ר אליהו בן זמרה איש מיוחד ומקורי, הבין את הסיפור וקנס את הפלח בסכום סופר סימלי . לדעתי זה היה ממש מגוחך כאיתות לפקחי רשות הטבע. לדעתי זה היה לירה או אולי פחות. משהו כמו שקל של היום.
אולימפוס פן המצלמה שלי צילום ויקיפדיה
- תגיד גבינהSay chees
במשפט שלי הסברתי שבלתי אפשרי לצלם עם מצלמת אולימפוס פן ללא פלאש. יש במצלמה התקן מובנה המונע צילום במקום חשוך. יש כמו מעצור בדמות דגל אדום בעיינית המונע צילום אבוד מראש. לא התאפשר לי ולכן גם לא צילמתי וזהו. הפקחים החכמים גם חשפו לאור וככה שרפו את הפילמים בחוצפתם הרבה. פעם עשו מה שרצו.
השופט פסק "זכאי". נדמה לי שהוסיף משהו לחבורת הפקחים בענין צילום ואולי גם הוסיף משפט על סדרי עדיפות בחיים. אולי אני מדמיין, אולי. מענין אם ניתן לקבל העתק מהתיק.
אסור לצלם או תגיד cheese פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה