יש הרבה מצבים שאני נזכר בגברת דייזי שהייתה שכנה שלנו ברחוב סוקולוב. זה קורה באופן לא מתוכנן ותמיד זה משהו שהיה פשוט ומובן כמעט לכולם חוץ מאשר לי, עד שמישהו בא ומסביר לי לאט לאט, בנחת ובקלות.
דייזי ומרדכי גבאי ז"ל נולדו ביוון וחיו בישראל ברחוב סוקולוב תל אביב
אמא שלנו קראה לה גברת דייזי ואני ידעתי שדייזי היא אמא של אורית וטלי שהיו בערך בגיל שלי וגם למדו באותו בית ספר. משפחת גבאי גרה מולנו ואדון מרדכי גבאי בעלה של דייזי היה מתפלל בבית הכנסת הסלוניקאי ביורדי הסירה 6. משפחה צנועה ושקטה ממש כמו כל יהודי סלוניקי שהכרתי.
אורית קופליס וטלי הראל לבית גבאי הבנות של דייזי מספרות "אמא שלנו דייזי גבאי לבית משה, נולדה בסלוניקי בשנת 1929. סלוניקי היתה ידועה בתור "ירושלים ד'בלקן" בזכות הקהילה היהודית העניפה והמפוארת שבה. כל כך חזקה היתה השפעתם של היהודים על חיי המסחר של העיר ושל הנמל, עד כי אלה שבתו מפעולה בשבתות ובחגי ישראל. הקהילה מנתה בשיא תפארתה כ-80000 איש, ונהנתה מחיי קהילה עשירים, תנועות נוער, בתי ספר, עיתונים, תאטרון , תזמורות ואפילו קבוצת כדורגל.
בגיל שש עברה אמא עם הוריה ואחיה לאתונה וכך ניצלו חייהם. כל המשפחה העניפה שנשארה בסלוניקי הובלה אל מחנות ההשמדה ואיש ממנה לא חזר, כמו רוב יהודי סלוניקי. יותר מתשעים אחוז מבני הקהילה המפוארת הזו הושמדו בשואה.
שפר יותר מזלם של יהודי אתונה שחיו בתחילת המלחמה תחת שלטון האיטלקים. כשנסוגו האיטלקים ונכנסו הגרמנים לאתונה, כבר ידעו היהודים על גורל אחיהם בסלוניקי . אמא שלנו דייזי ומשפחתה הוסתרו אצל יווני שעבד עם אביה וכך ניצלו חייה.
בשנת 1949, עלתה ארצה והתגייסה לחיל האוויר. מאוחר יותר הכירה את בעלה מרדכי גבאי, גם הוא יליד יוון.
אבא שלנו מרדכי גבאי נולד בחלקידה (כלקיס) אשר באוויה שביוון. בשנות המלחמה ברחו הוא ובני משפחתו להרים ושם נדדו בין הכפרים, ישנו ברפתות ובמחסנים נטושים ואכלו מכל הבא ליד. באחת מהפשיטות של הגרמנים נתפס אביו, אברהם גבאי ונשלח למחנה ההשמדה, משם לא חזר.
בעזרת הפרטיזנים וארגוני הצלה יהודיים הצליחו לעבור בני המשפחה בסירה מצפון יוון לתורכיה ושם דרך היבשה הגיעו ארצה בשנת 1945.
ההורים שלנו דייזי ומרדכי הכירו דרך חברים משותפים בבריכת גורדון המיתולוגית ,נישאו והשתקעו ברחוב סוקולוב שם גם נולדנו.
כשגדלנו קצת עבדה אמא במשרה חלקית כמטפלת ואז פנו אליה מהמוסד בבקשה להצטרף לשורותיהם.
לאחר שיכנועים ושידולים הסכימה אמא להתגייס למוסד ועבדה שם עד גיל 65." ותודה לאורית וטלי לבית גבאי שהיו שכנות שלנו בסוקולוב.
מדליות זיכרון עשויות ארד וכסף לזכר קהילת סלוניקי (Salonika)
תבליט של מגן דוד ולידו הכיתוב: "שאלוניקי עיר ואם בישראל". לאורך היקף המדליה נכתב , "בית לוחמי הגטאות והמכון לחקר יהדות שאלוניקי Thessaloniki" , בצד השני של המדליה: במרכז המדליה תבליט של נמל סלוניקי , מגדלור וספינת מפרש. סביבם מוטבע הנוסח הבא (באנגלית): "Saloniki Jewry Research Center/ Ghetto Fighters' House" מתוך האתר של בית הכנסת הסלוניקאי בחיפה
שכנים בשכונה
היו שנים שראינו את גב' דייזי כמעט כל יום ואפילו לעיתים כמה פעמים ביום אצלנו בסוקולוב 93 למרות שגרה ממול ברחוב סוקולוב 82 פינת עמוס 1. גב' דייזי הייתה המטפלת של רועי אהרון הבן של שוקי ואיווט. במדרגות תמיד נהוג להגיד שלום וזה לא משנה אם אתה יורד או שההוא עולה. האם צעיר יקדים למבוגר וגבר לאשה? כנראה שכן אבל אני ממש לא חנה בבלי וחשוב לזרום ולהיות פשוט בסדר.
סוקולוב 82 פינת עמוס 1 צילם אמנון יצחקי אתר VTLV
זה שעולה או זו שיורדת?
במדרגות רואים בדרך כלל שכנים ואז אומרים שלום ואולי עוד כל מיני דברים. מעלית לא הייתה אז ובהמשך משפחת אהרן תתקין מעלית בצד הבניין ואז זה כבר לא אותו דבר ,אבל אנחנו מדברים על הזמן שלא הייתה מעלית ושכנים היו נפגשים במדרגות ואפילו בחדר מדרגות.
נדמה לי שהיו לנו יחסים בסדר עם השכנים שלנו חוץ אולי משכנה וחצי אבל זה לא אומר שלא אומרים שלום. כן פשוט שלום שלום וזהו. האמת שיכול להיות שעם מי שאתה לא בסדר, אולי גם לא חייבים שלום אבל תעזבו את זה כי זה לא הכיוון של הסיפור שלנו בכלל. אם תרצו להתמקד בסוקולוב 93 אז בבקשה
שלושה מי יודע ובחדר המדרגות?
הסיפור שלנו קשור בסך הכל לשלושה אנשים. הראשונה זו גב' דייזי שהיא כאמור לא שכנה בבניין עצמו כי אם המטפלת של רועי הקטן שגר בדירה שמעל הורי וזו הקומה השלישית והאחרונה. מעליה יש רק גג משותף. אנחנו בקומה השניה ומי שמייצגת אותנו זו אמא שלנו שקוראים לה גניה אבל באופן רישמי נהגה להציג עצמה כגניה גולדה לידרמן ואפילו לבית הלפרן ובלי יוד בהלפרן. היה גם את אדון שוורץ שגר חצי קומה מעלינו בדירה טיפהלה קטנה יותר ועורפית. אצלנו שנים וחצי חדרים ואצלו שני חדרים ובית מסודר עם המון שטיחים ותמונות.
שיער שחור כי השם מחייב
אדון שוורץ היה גבה קומה על אמת, זקוף ותמיד מסודר ומצוחצח ומריח נפלא וזה נהדר להריח ככה בחדר מדרגות. לימים גם יצבע את שערו המעט מלבין לשחור ובאופן מוקפד כי השם מחייב. אדון שוורץ קראו לו ונדמה לי שאפילו יצחק והבנתי שעבד בבית מלון או באולם אירועים בתחום המשקאות. אני זוכר אותו עם וספה וסירה ולעיתים קרובות הבית שלו היה בסדרת ניקיון כשהשטיחים נשאבים ומוחזרים לכסות את כל הרצפות. אני לא זוכר שהייתי בתוך הבית שלו חוץ מהזמן שארע פיצוץ בצנרת ואז הקיר אצל הורי נרטב כהוגן. זה כבר קרה כשהורי לא היו בסוקולוב וגם אדון שוורץ היה כבר בישורת הסופית. הוא ביקש את עזרתי באיתור הבעיה כי מי שלמעלה לא חש במים היורדים ונוזלים למטה ולא בעזרת מעלית. אז גם הבנתי שקיר חדר השינה שלו ושל הורי היה ממש משותף ויש לזה קשר עקיף לסיפור העיקרי שלנו שבכלל לא התחיל עדיין, כי מרוב זה שאני מספר לכם רק שטויות ולא את העיקר, וזאת מפני שאתם תמיד מסיטים את הדיון ואני נגרר וסליחה.
אז הסיפור הוא שאדון שוורץ כפי שהבנתם חי בגפו בסוקולוב 93 חצי קומה מעלינו וחצי קומה מתחת למשפחת אהרון וגברת דייזי שהיא המטפלת של רועי הקטן. זה כרגע המצב וככה זה גם היה. הסיפור שלנו קרה לדעתי אי שם בשנות השבעים הרבה לפני הסרט הנהג של מיס דייזי. אני אולי תלמיד תיכון , אימי בת חמישים לערך , אדון שוורץ קצת פחות וגם גברת דיזי קצת פחות. היום כולם כבר בעולם שכולו טוב ותצטרכו לסמוך על הנתונים האלה למרות שזה ממש לא קריטי כי הדבר העיקרי הוא הסיפור הבא וזה כנראה היה כבר משהו שחזר על עצמו.
מתי כבר נרקוד בחתונה שלך?
אמא שלנו ניסתה לשדך לאדון שוורץ מישהי וזה היה ממש ללא תמורה ואפילו ממש בחינם, כי ניסתה לעשות כך גם לגבי אחרים. לאחרונה אפילו סיפרה לי אחותי הבכורה דבורה כמה מקורית הייתה, אבל אין בישראל שום בית שקם בעזרתה הישירה. בקיצור לשדך על אמת היא לא הצליחה אבל לנסות היא ניסתה. אני זוכר שאפילו פעם במדרגות היא תפסה את אדון שוורץ ובכוונה טובה אמרה לו ככה "נו מתי כבר נרקוד בחופה שלך?" אדון שוורץ צחק ואולי הרגיש שלא בנוח אבל אמא שלנו ידעה לפתח שיחה וליצור קשר אישי עם אנשים במצבים שונים ואם פעם חשתי לא נוח הרי משבגרתי הבנתי שזה רק לטובה כי הכוונה טובה וטהורה. גם אני מנסה לשדך זיווגים ובינתיים התוצאה זהה. אפס מאופס אבל לא אמרתי נואש. אומרים שמה שלא עולה כסף גם לא שווה גרוש ואולי ההצלחה תגיע ברגע שנגבה אגרת שידוך ויש לי כבר כמה בדיחות מוכנות.
"גניה את באמת לא מבינה?"
יום אחד כנראה שגברת דייזי שמעה את אימי או שפשוט דיברו ביניהן כפי שנשים עושות ואז דייזי הסתכלה על אמא שלנו וניסתה להסביר לה משהו לגבי אדון שוורץ. היא שאלה אותה ככה בפשטות "גניה תגידי את לא מבינה?" ואמא שלנו שואלת בחזרה "מה אני לא מבינה?" ודיזי שוב "את באמת לא מבינה עם אדון שוורץ?" ואמא שלנו "מה יש פה להבין הגיע הזמן שיתחתן וזהו!". "את ברצינות לא מבינה גניה או שאת עושה צחוק?" שאלה דיזי. "את לא מבינה שהוא כבר סוס לא צעיר ושיתחתן כבר ואני אולי אמצא לו שידוך טוב. יש גם הרבה רווקות מבית טוב. אני מכירה הרבה אנשים ואולי נעשה משהו טוב" אמרה גניה האמא שלנו. אז דיזי הבינה שאמא שלנו לא מבינה ואז היא הסבירה לה את מה שהיא הבינה מזמן. "את לא מבינה שאדון שוורץ לא מתעניין בנשים? הוא פשוט לא רוצה שידוכים ותעזבי אותו בבקשה. זה גם לא יעזור בכלל. תביני שיש גם כאלה וזהו. את כבר לא ילדה קטנה!"
נדמה לי שזה היה הרגע שנפל האסימון לאמא שלנו והיא הבינה סופסוף שאדון שוורץ לא בקטע של שידוכים ובנות והרפתה מהנושא. היא גם סיפרה כיצד דייזי כאילו פתחה לה חלון להבין את מה שראתה ולא הבינה שנים הרבה קודם לכן.
כל אחד מאיתנו זקוק לעיתים לגברת דייזי משלו בשביל להבין דברים ממש פשוטים.
תל אביב 2016 יוני
גאות בתל אביב בן יהודה 22
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה