יום שבת, 12 בדצמבר 2015

הבניין שלידנו



דפמן כתב על "הבניין שלידנו". דפמן תלאביבי שגר בפריז עובד בשיפוצים ומתגעגע לחוף פרישמן ולחומוס. אני מאד אהבתי. 
בבית זה פעל ארגון האצ"ל עמוד הנצחה בבן יהודה שטראסה


מול החלון של החדר שלי ושל אחי, חצי קומה למטה, יש את המרפסת של הפולנים שהגישה אליה היא מהמטבח. בקיר שמאחורי המרפסת ישנם שני חלונות קטנים. אחד של השרותים ואחד של חדר האמבטיה. בהמשך, ממש מול הסלון שלנו, נמצא החלון של הסלון של הפולנים. שם מציצות הרגליים של הפולני על השולחן הנמוך מול הערוץ היחיד במדינה. הבת מתקלחת, הבן המשתין והאמא במטבח. אידיליה פולנית.

הזכרון שלי מהטלוויזיה של הפולנים מתחיל במצעד הצבאי הראשון אחרי מלחמת ששת הימים. צפיתי בו מהחלון ובכמה מהשכנים שבאו לפולנים כדי לחלוק את החמימות הפטריוטית שיצר הנצחון המפתיע. הפולניה, תוך הגשת וופלים, קלטה אותי מהחלון בוהה בטלוויזיה שלה וקראה לי להצטרף. לך, עודדה אותי אמי להתגבר על ביישנותי. נסים רצון לא היה בין הנוכחים ולא מתוך היעדר רגשות פטריוטים. הוא היה מסוכסך עם הפולנים, כשם שהיה מסוכסך עם עולם ומלואו. בשנים שיבואו יאמר לי ניצול השואה המשוגע הזה, שהפולניה היתה קאפו ושהבת שלה היא בכלל זונה בפריז ולא סטודנטית לרפואה כמו שהאמא שלה מספרת. לך תדע. לבת של הפולניה היה שיער צבוע בלונד ומבט זועף. מאז שפשטה את התלבושת של בית הספר התיכון לטובת בגדים אלגנטיים, ראיתי אותה פחות ופחות עד שחדלתי לראות אותה. היא הופיעה יום אחד בסלון שלהם כשהייתי בגיל הערות המינית, אשר עדיין, בזמן כתיבת שורות הללו, טרם הסתיים. מאוחר יותר ראיתי חלקים ממנה במקלחת. עורה היה בהיר והבזק של פיטמה וורודה יכל לגרום לי אושר, זהה לזה של דייג שהעלה דג נאה בחכתו. במהלך חופשתה, די היה שאשמע קול זרימת מים בכדי שאגש לחלון בחדר שלי. לרוב הייתי מתאכזב כי היה זה אחד משלושת הפולנים הנותרים. הבן, שהיה הר-אדם בעל פגור שכלי, היה כרוך אחרי אמו, שראשה התנשא קצת מעל למרפקו. היא נהגה להלביש אותו בבגדים אלגנטים בהירים. למראית עין חזותו היתה מרשימה, אך תוך זמן קצר דאג להסגיר לזולת את מגבלותיו.
מתחת לפולנים גר זוג מבוגר עם בנם היחיד שנגן בחצוצרה, לכעסו הרב של אבי. בדירה זו הכין האצ׳׳ל אמצעי לחימה. אחרי עליית הליכוד לשלטון, פרטים היסטוריים זניחים כמו אלו, זכו להנצחתם על גבי לוחיות בחזיתות בניינים שונים, כדי לאמר: אתם קיימים גם בזכותנו, המחתרות. המוזיקאי הרעשן התגייס לתזמורת צה׳׳ל ולבסוף זנח את החצוצרה לטובת עיסוקים שקטים.

נסים רצון התגורר בקומה מתחת עם אשתו השמנה וחמשת בנותיו. מיכל הקטנה מכולן, למדה אתי בבית הספר והיינו חברים קרובים. כיום ממרחק השנים, מתוך מבוכה אנחנו נמנעים מלומר שלום זה לזה ברחוב, עד כדי חציית הכביש באופן מקרי כביכול.
נסים רצון ספר לי ספורים נעדרי תום, כאלה שלא מוצאים בספרי ילדים. הוא תמיד שמח לקראתי ודאג לשמור אותי ככל האפשר לצדו. כעבור שנים הבנתי שהייתי הבן שהיה כה חסר לו. מאידך, נסים רצון היה מפגע שכונתי. סלוניקאי במוצאו וימאי בפנסיה, נסים רצון היה קטוע כף רגל כתוצאה מנפילת תורן של ספינה. הוא צלע על אחת מנעליו שהיתה בעלת סוליה עבה פי שלושה מאחותה. כשנחה עליו הרוח נהג לשבת במרפסת הפונה לרחוב, עם בקבוק ערק וטייפ גדול שהשמיע שירים יוונים בווליום גבוה. מדי פעם היה מצטרף לשירה. מהחלון יכולתי לראות ממנו, רק את רגליו הלא סימטריות לצד ערמת גליונות המגזין בורדה, אותם אסף לצורך פתירת התשבצים שבתוכם. הוא ידע לדבר לידיעתי, שבע שפות לפחות.
נפגעי הרעש העיקריים של נסים רצון, מלבד בני משפחתו, היו בני משפחת שפילמן שמרפסתם הייתה מקבילה לזו של משפחת רצון. מחאותיהם לרוב לא הואילו, כי תפיסת עולמו של נסים רצון הייתה שאין לאף אדם זכות לקלקל את המסיבה שעורך נסים רצון לעצמו. הוא ידע להיות אלים ודאג להראות לעולם מיהו הבוס.

באחת מחופשותי מהצבא, השלכתי בטעות קונדום משומש אל תוך המרפסת של משפחת שפילמן שהיו אנשים דתיים. המעשה נעשה בהיסח הדעת, מכיוון שאחי איים לשבש בכניסתו את סיומו של מעשה הבראשית עם חברתי החדשה, שהייתה גם היא חיילת בחופשה.
אביבה הזמרת שגרה מעל לפולנים והייתה מיודדת עם הורי עזבה, כשהיתה בהריון מגבר מסתורי. היא הספיקה לשמוע אותי בבית הכנסת מזמר את המפטיר בבר המצווה שלי. להורי המופתעים אמרה שצפוי לי עתיד גדול כזמר. את הכשרון הזה אכן טפחתי, אך בדלתיים סגורות, מעטים הם אלה אשר יכולים לאשר או להזים את התחזית בת ארבעים השנה.
אחד הזעזועים המשמעותיים בחיי היה קשור לעזיבתה של אביבה. לשתי הבחורות הצעירות שהחליפו אותה ישנה אחריות כבדה בעיצוב המיניות שלי. נאמר שכיום הן במקרה הטוב, נשים בשלות, אולי סבתות. ייתכן שהן מציגות מדי פעם תצלומים של עצמן כנערות פרחים בשנות השבעים. האחת שחומה בשיער אפרו והשניה כגרסה מקומית של ז׳קלין ביסט.
היה זה עומס יתר של התרגשויות, עבור הנער הצעיר שהייתי. המזוג של תחושת הגנב שבהצצה מחלון אל חלון והפחד מלהחשף על ידי מושא התאווה, החרדה מהופעתה הפתאומית של אמי, כל אלה גרמו ללבי הקטן להלום בחוזקה.
אבי כבר לא התגורר אתנו בעידן העירום הנשי המאיים וטוב שכך, שכן גם בלעדי כל זה, לא חסרו בעיות בין הורי.
כשבן דודי לן אצלי ערב אחד ולמרבה המזל, אחי לן במקום אחר, הצצנו מבעד לחרכי התריס במה שלימים אזהה כ׳׳אהבה בשלישיה׳׳. לשתי הנפשות הפועלות הצטרף גבר בעל קול נמוך. ככל שהחלקים המעניינים היו מחוץ לשדה ראייתנו, כך רבה הייתה פרשנותנו לנעשה. חברים מהשכונה ומחוצה לה, היו בסוד העניינים. שעון מעורר שפעל ממול מדי יום בשעה חמש אחה׳׳צ, היה האות עבורי לעלות לגג ולהביט מבעד לחרכי ארגז בנסיכת האפרו, קמה משנתה ומקדישה לי רגעי עירום ארוכים. כמה מחברי זכו גם הם להזדחל מאחורי אותו ארגז.

הבנות של נסים רצון נשאו בזו אחר זו והקימו משפחות, למעט מיכל שמעולם לא נשאה ובגיל מאוחר נהייתה לאם חד הורית. גברת רצון מתה ואחריה מת נסים מבלי שאצליח לשחזר מתי. חיי התנהלו אז בתוהו ובוהו הצבאי והרומנטי, שהיו משובצים בו יישובים מאוכלסים, כבישים שוממים ואויבים סמויים מעין. הפולנים עזבו וגם נערות הפרחים היפהפיות. החצוצרן לשעבר עזב, הקים משפחה והוריו עזבו וכנראה שגם מתו. מיכל מעולם לא עזבה את הבית שבו נולדה. שכנים חדשים באו והתקינו מזגנים. צלילי הסכו׳׳מים העליזים של ארוחות הצהרים של יום שבת, אנחות של נשים משתגלות, מריבות של גיל ההתבגרות ושאר דרמות משפחתיות, כל אלה שייכים לפס-קול מימים עברו. זמזום המזגנים ושאון התנועה שהכפיל את עצמו פי שבעה, המרפסות שנאטמו והחלונות הסגורים הרחיקו מאתנו את הבניין שלידנו. אין לי מושג מי הם שכני וגם לא ממש אכפת לי. אני חוזר לבית ילדותי בחופשותי בתל אביב. ביתר הזמן עומדת הדירה להשכרה לתקופות משתנות




אין תגובות:

פרסום תגובה