צביקה מלמד

היום על הבוקר קיבלתי טלפון מצביקה מלמד "קובי אני רוצה לבוא ולברך אתכם בחג שמח ואני בדרך לחנות. בן יהודה ח"י נכון?" מאד שמחתי כי צביקה איש יקר וזכור לטוב מימים עברו כשטיפל במכוניות שלנו במוסך שלו ברחוב שניצלר ובהמשך במקום החדש והצמוד ברחוב פוריה ביפו ליד תחנת הקמח. סיפורה של התחנה בתל אביב 100 

צביקה מלמד פעם בעל מוסך ביפו ומומחה לפיג'ו

זה התחיל עוד כשהיה נער מתלמד ואבא שלנו נהג מונית ובהמשך כל הפיג'ו היו מגיעות אליו לטיפול מקצועי, נאמן וידידותי. 
הפיג'ו וצביקה זה סיפור אהבה. תמיד חשתי את החיבה של המכונית לצביקה שתמיד ידע לשמוע ולגעת במקומות הנכונים. יש אנשים שאוהבים מכוניות ויש כנראה מכוניות שאוהבות אנשים. הייתי מביא את המכונית לצביקה ואחרי כמה דיבורים משאיר אותה לטיפולו המסור ולוקח קו 18 בחזרה לעבודה. אז אגודת צער בעלי חיים הייתה ממש בסלמה וככה גם הצריף הדל של הנפח שעשה פרסות לסוסים. יש לי אפילו מזכרת ממנו. זה לא היה במאה ה-19 כי אם אחרי שנת 1980 פלוס. 

צביקה מלמד אוחז בתמונת הורי

אבא שלנו אהב מאד את צביקה גם כאיש מקצוע וגם כאדם שקט, צנוע וחכם. אני יודע שצביקה שמע מאבי הרבה על עברו בשואה, משטרה ובכלל. תמיד כשצביקה מדבר על אבא שלי אני חש את הכבוד והאהבה שחש כלפיו ותמיד זה מלווה בדמעה קלה ולא רצונית. כשצביקה החליט להעביר את המוסך ולפרוש, הבנתי שתמו ימיה של הצרפתיה שלי ומאז אני עם יפנית מלוכסנת. 

ולמי שרוצה עוד טיפה על צביקה והפיג'ו לדורותיה …