השורה הזאת היא השורה היחידה שלא מועתקת. לא כל יום פורים. נסו לזהות את המחבר והגיבו בבקשה. תזכרו שזה לא אני כי אם מישהו מוכר והרבה יותר מוצלח אבל פחות גבוה.
ההורים שלי ממש ניסו להיפטר ממני. בפורים הם חיפשו אותי לחפץ חשוד.
איפה היום תמצא ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות, שתשאל למה. מקסימום היא תשאל כמה.
בסופו של דבר התקבלתי ללהקת הנח"ל כגיטריסט. הייתי החייל היחיד שהכניס את החולצה לתוך הנעלים
גדלתי בבית פולני טיפוסי. כל הספות והכורסאות היו מכוסות בנילונים. שנים חשבתי שניילון זה סוג של ריפוד. הייתי תינוק מכוער. כשנולדתי, הרופאים לא נתנו לי סטירה, נתנו לאמא שלי סטירה. בברית-מילה המוהל שאל, "אתם רוצים שאני אמשיך לחתוך?".
הוריי די לא שמו עליי. רוב הזמן השאירו אותי בלול, ובכיתי. התרנגולות לא עזבו אותי. אבי אף פעם לא שיחק איתי, חוץ מפעם אחת, נתן לי מסמר והצביע על השקע בקיר. בלילות אמי הייתה מנסה להרדים אותי עם כרית וכלורופום. הם ממש ניסו להיפטר ממני. בפורים הם חיפשו אותי לחפץ חשוד. בבית- ספר הייתי תלמיד גרוע. אני זוכר, על עבודה אחת שהגשתי, המורה כתבה 'הנושא לא קיים'. נכשלתי בהפסקה. נכשלתי בציור.
ברצינות, אני זוכר שציירתי פעם אגרטל עם פרחים, הם נבלו. ציירתי לא טוב.
אמא שלי הייתה תולה את הציורים שלי על המקרר כשהיא רצתה לעשות דיאטה. בכיתה לא הסתדרתי עם כל המבחנים. במבחן בחשבון שאלו על משפט פיתגורס, כתבתי, 'יצא זכאי'. בחשבון בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני, "לגדי היו 8 תפוזים, נשארו לו 2, כמה הוא אכל?". מה אכפת לי? שייחנק!
טראומות. אני זוכר את המורה לאלגברה. "דני, X נעלם." מה אני, שידור חוקר? נעלם אז נעלם, מה אני אעשה? כאילו ששמתי לב כשהוא היה.
גיל שמונה-עשרה, לצה"ל התגייסתי. הקטע הכי מפחיד בלהתגייס זה התספורת הצבאית. הרי הספרים בבקו"ם הם סתם חיילים. אתה נכנס לחדר,ועל הרצפה אזניים. משם שלחו אותי לעשות טירונות. לא הסתדרתי עם המסלול-מכשולים. עד היום אני לא יודע מה יש מאחורי הקיר הזה. אחרי זה שלחו אותי לנ"מ, הייתי שם יום אחד וזרקו אותי. אני לא מבין למה, בקליעה הראשונה שלי הורדתי מטוס ג'מבו. אחרי זה התקבלתי לצוללות, וגם שם העיפו אותי מהר מאוד. הם טענו שזה בגלל הרגל שלי בלילה לישון עם חלון פתוח. נסחפו קצת. ניסיתי גם להתקבל לשקם, אבל נכשלתי במבחן של העודף, החזרתי את הסכום הנכון.
בסופו של דבר התקבלתי ללהקת הנח"ל כגיטריסט. אבל גם שם לא הייתי הכי ממושמע. לא פעם אני זוכר את עצמי מקיף את הלהקה עם הגיטרה מעל הראש צועק, "יותר אני לא אצחק כשמפקד הנח"ל מגמגם!". אין מה לעשות, זאת היתה תקופה אחרת. להקת הנח"ל של אז הייתה אפופת תמימות. איפה היום תמצא ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות, שתשאל למה. מקסימום היא תשאל כמה. בצבא גם נראיתי די מגוחך. הרי אני לא בדיוק שופע מטראז'. הייתי החייל היחיד שהכניס את החולצה אל תוך הנעליים.
כשהשתחררתי, החלטתי שהכיוון שלי הוא קולנוע. השחקנים, האקשן, המסך הגדול. רציתי להיות חלק מזה.נהייתי סדרן. התעסקתי במוסיקה. אחרי זה התחתנתי עם אישה שהיא חצי לבנונית חצי יקית. אוכלת את החומוס שלה בדיוק בשתים-עשרה ורבע.
היום אני משתדל לחיות את חיי בשקט. התבגרתי, אני כבר לא הפראייר של החיים,הרבה פחות תמים. למשל, בילדותי חשבתי שכשהשמש שוקעת בים היא הולכת לישון. היום אני יודע שזהקשקוש. המים מכבים אותה.
מדלית הנח"ל צילום:החברה הישראלית א. בוקסר
פני המדליה: עיצוב יגאל גבאי על-פני המדליה, נח"לאי ונח"לאית, צופים אל האופק, על רקע שדות חקלאיים והפסוק מיחזקאל: "וחי כל אשר יבוא שמה הנחל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה