יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

תל אביב שלי - יפו השנים הראשונות



הבית בגבעת עליה יפו והמשפחה שלנו

לכל אחד כמעט, יש את תל אביב שלו. למי שנולד בה זה ברור כמו שהשמש שוקעת בטיילת.
לאלו שבאו מרחוק מדובר ביחסים לא ברורים. יש את אלו החייבים להגיע לעבודה, סידורים ועוד מטלות המאלצות להגיע לעיר ללא הפסקה. הירושלמים באים לחפוז, והופ חוזרים בורחים מהלחות, הפיח והאי יכולת להתמצא במרחב דינמי חופשי וחילוני. יש את אלו שהיו פעם והיום לא. אלו יחסים מורכבים הטומנים בחובם רגשות לא מוגדרים. יש את האוהבים שלעולם לא יממשו את אהבתם.
יש את העובדים הזרים, החרדים, הצעירים, בני ובנות הקהילה, הזקנים, החיילים, הערבים, התיירים, הקבצנים והמוזרים. כולם מצויים בה ובשפע האופייני לעיר המדהימה הזו.

יפו - שיכון עלייה שנות החמישים   
תל-אביב שלי מתחילה ביפו. הפרק היפואי של משפחתי אינו כולל אותי כי פשוט לא הייתי שם. יפו הייתה לנו בית עד שנת 1954 ואז עברנו ליד אליהו. אותי החליטו להביא רק ב 1958 אז כל הכתוב פה, מפי השמועה בלבד ולא מניסיון אישי וסליחה. 
ב- 20 לינואר 1949, מגיעים הורי שמואל וגניה עם אחותי הבכורה דבורה שנולדה בניקוסיה. הפרק של אירופה, השואה וקפריסין תם ולא נשלם והם בבית ערבי נטוש ב "ג'בליה"- גבעת עלייה יפו.  קומה שניה  בבית המשקיף לים ובסמוך לבית השגריר הצרפתי ולגינה שליד. המטבח והשירותים היו משותפים עם משפחת מישלר. פלה אחותה הבכורה של אמי יחד אתם. הרישום המדויק, רחוב 150 מס' 7 יפו. (כנראה רחוב 50) היום לא תימצאו כתובת כזו. חפשו את רחוב ולנסיה פינת מנדס-פרנס מצד אחד ואת רחוב יסעור מצד שני. אנחנו היינו גרים ממש מול עם תצפית לים. הבית עומד עם שינויים בלתי פוסקים כאשר בצדדים צצים בתים חדשים ומתוקתקים. הבית בו גרנו נראה כאילו לא החליט לאן פניו מועדות. ממש לאחרונה עברתי שם (מנדס פרנס 5) שוב פברואר 2014 ואז שמתי לב לראשונה לשלט ישן מפעם עם הכיתוב תרשיש בעברית, אנגלית ואפילו שלט נפרד בערבית. 
הסביבה בפיתוח מדהים. הצרפתים עם הדגל עדין שם. הים נשאר באותו כיוון ואין כמו לגור ליד הים בתנאי שיש לך מזגן. באמריקה היו כבר מזגנים ואולי זו הסיבה שדודה פלה שלנו נסעה לשם בהמשך כי תמיד הייתה לה כזו מפית קבועה, נקיה ולבנה לניגוב אגלי הזיעה. אם הייתי פוגש בחלום את קרייר וויליס-ממציא המזגן הייתי מצמיד לו נישיבוקי מתמשך. אמריקה תמיד קסמה לרבים ומהרבה סיבות.

ולנסיה 27 יפו

פעם רחוב תרשיש 5 והיום מנדס פרנס 5 ורק יפו והים באותו המקום


דגים, סמים, מרכז פרס, כסף ומשטרה - יפו היום
 מסעדות דגים  מפוצצות בסועדים  מורעבים בשבת. חוף עלייה, אחרי שיפוץ משמר ומוקפד, ומרכז פרס לשלום המנסה להשתלב בסביבה לא קלה. הרבה כסף יש ביפו. לכסף אין ריח. כנראה שאין לו גם כתובת. אומרים שחלקו מגיע מסעודיה ומהמיפרץ. ביפו היום יש אוכל נהדר. דגים, חומוס, בשרים  על האש וגם סתם מנת פלאפל. יש גם מנות אחרות בצבעי לבן בעיקר, ושמות משונים. בסרט ע'גמי - השכונה הצמודה - יש הסבר מלא למה שקורה היום ביפו. בליל בלתי פתיר של ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים, משמר הגבול, שב"כ, משטרה. בסוף תמיד מגיעה המשטרה או משמר הגבול ומעניין למה.
1949 אבי שמואל היה שוטר. מיספרו 2931. אחרי קורס השוטרים הראשון בשפרעם, מוצב אבי במטה המשטרה ברחוב השחר 9. לאחר מכן ליהודה הלוי ולבסוף למטה הארצי ברחוב הרכבת 14. אמי גניה גולדה לבית הלפרן, עקרת בית נאמנה, כעיסוק קבוע.                

שוטר לידרמן שמואל מספר אישי 2931  השנה 1949
פלה פסיה, אחותה הבכורה של אמי נוסעת לאמריקה. אהובה רובין ברי בוגר אושוויץ בירקנאו, אותו הכירה במחנות העקורים שבאיטליה מחכה לה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.  התאריך המדויק 25 ליוני 1952 היום בו אחותי הבלונדינית, אראלה מגיחה אל העולם ועדיין ביפו.

אז מי עוד היה לנו בחשבון המשפחתי
ברחוב שמשון הגיבור בצנטרום של תל אביב, רניה גרבש אחותה התאומה של אימי ומשפחתה. ברחוב זמנהוף 14 הדוד של אימי, ישראל הלפרן ומשפחתו שהגיעו לפלשתינה א"י מלובלין טרם השואה. לאה אברמוביץ בת דודה של אימי , ברחוב "החבצלת" ברמת הטייסים יד-אליהו. אנחנו עוד נגיע למקום הזה בהמשך.
לאבא שלנו שמואל לא נותר איש. כולם עלו השמימה או בעצם נקברו כמעט חיים באזורי ווהלין, להוציא את נח לידרמן ומשפחתו מהצפון אבל לא של תל אביב כי אם מנשר תל-חנן. גם יעקב רידניק חי ועם משפחה, אבל בפריז של צרפת. אמא שלנו תמיד אמרה שזה טוב לכולם שיש יהודים החיים בחוץ לארץ.

גניה לידרמן יפו גבעת עליה רחוב 150 מספר 7

האחיות שלי דבורה ואראלה זוכרות ומספרות
דבורה שכנאי אחותי הבכורה זוכרת כמה דברים מיפו למרות שחלפו שישים שנה. את מה שקרה אתמול בחדרה פינת הלל יפה קצת פחות. גם  אראלה לוינשטיין אחותי הבלונדה הקטנה זוכרת הרבה פחות וכמעט לא כלום, כי הגיל קובע אבל עם קצת עזרה באות כמה תמונות מהעבר היפואי.
אוכל זה מתכון ידוע להעלאת זכרונות. לא תמיד חייבים לדייק בפרטים. היא זוכרת את השכנים המשותפים בדירה, במטבח ואפילו בשירותים. קראו להם משפחת מישלר. האבא  פליקס , לאה האם עם העינים היפות והגדולות והבן מוישלה שתמיד אבל תמיד אכל יפה יפה ועד הסוף והיא אראלה ממש לא. היום מוישלה באמריקה רזה רזה ועם תיסרוקת של אלביס. אראלה אחותי גם בחדרה וככה התפזרו להם היפואים המקוריים. אז חזרנו לאוכל של יפו ולזה שאם הילדה לא אוכלת אז אמא סוגרת לה את האף (איפה היה אז יצחק קדמן?)  ואז הפלא עובד והנה הבלונדה שדומה שתי טיפות לג'יטקה האחות של אמא שלנו שנספתה בשואה, פותחת את הפה ואוכלת. אוכל זה דבר חשוב מאד. השואה לא תחזור וילדים יהודים לא ישארו רעבים. שמעתם על תפוח הגידיאלה? ככה דבורה אומרת שקראו לתפוח האדום והמסוכר על מקל העץ שילדים אוהבים ללקלק. תמיד היה נדמה לי שזה רק לפתוח מהצלופן לתת כמה ליקלוקים ודי. נדמה לי שאיש לא אכל דבר כזה עד הסוף. האם אני טועה? יש גם גירסה עם תרנגול אבל זה כבר לא אותו דבר. החוקי זה עם התפוח.

מימין אראלה, אבא אמא ודבורה לידרמן יפו שנות החמישים  

אין כמו אהבה של אמא עם הברנזולטקה על היד

הלחם ושטר הכסף שעף ברוח עד לים
דבורה נזכרת איך היא נשלחה למכולת להביא לחם עם שטר כסף בצבע ירוק שלפתע עף ברוח והיא אחריו במידרון ורק כמעט בקו המים היא תפסה אותו שוב. לפי ההגיון והחשבון הראשוני שלי זה היה כנראה שטר של הסידרה של בנק לאומי וזה היה כנראה שטר לירה בצבע ירוק למרות שגם חצי לירה כלומר 500 פרוטה מאד הגיוני. מי יודע כמה עלה לחם בשנת 1954 לערך? במחשבה שניה ויותר הגיונית ומקצועית (ואחותי אישרה זאת בסוג של זכרון מודרך) , כנראה שזה היה משהו מאותם השטרות הקטנים של מעות הנייר שאכן היו נראים כמו כסף של משחק מונופול והיו בעריכים של 50 , 100 ואפילו 250 פרוטה. אולי זה היה המיני שטר של המעה הכחולה של נוימן 100 פרוטה עם החתימה ההפוכה? אם תמצאו כזה שטר במצב חדש לחלוטין crisp אז יש לכם יותר מ 3000 דולר ירוק ובמזומן.

100 פרוטה בצבע ירוק על החתום קפלן וזגגי מדינת ישראל הצעת מטבע חוקית

סדרת מעות נייר -פרוטה   Fractional Currency
"בשנת 1952 הוחלט להמשיך ולהנפיק , נוסף על השטרות והמטבעות שהיו באותה עת, גם מעות נייר, כדי לחסוך במתכת. השטרות הודפסו במספר גרסאות ובצבעים שונים ונשאו את החתימות של אליעזר קפלן, מרדכי זגגי, לוי אשכול ואברהם נאמן." ותודה ליגאל ארקין ולספרו על השטרות והמטבעות בישראל. 
מעות הנייר הם פרק מאלף ומסקרן לדעתי בעולם השטרות הישראלי. נדמה לי שאלו הפריטים שזכו לתיעוד הכי מינימאלי וחבל. נדמה לי שאלו השטרות היחידים במדינת ישראל שנעשו כולם רק פה מההתחלה ועד הסוף. זה אולי ההסבר לכמות הוריאציות בצבעים ,במיספור ובחתימות. מאז וגם קודם לכן הכסף הישראלי מובא כולו היישר מארצות נכר. באוסף של אברהם בירנבוים ז"ל היה את המיגוון הכי גדול והכי עשיר בכל המובנים. למזלנו או נכון יותר למזלו של איש הקבע הצפוני , האוסף הזה בינתיים נשאר בישראל ולא עשה ירידה לחו"ל.

כדור הבדולח והשלג
השכן שלנו ביפו  פליקס  מישלר היה ימאי ואראלה זוכרת  שהביא  לה את כדור הבדולח ובתוכו  הפלא המהפנט, שלג יורד בתוך מים.  הבית הערבי נשאר על תילו עד היום עם שינויים לא קטנים. אראלה עוד זוכרת את הרצפה המצוירת, התקרות הגבוהות, חלונות העץ הארוכים עם המתכת בקצוות  ואפילו את מוכר התורמוס עם הקונוסים מנייר עיתון. גם גן תמר מהווה זכרון מהעבר. 

לאכול תפוח בגינה של הקונסוליה הצרפתית
הים היה ממש קרוב וזה ענין של כמה דקות ואם תרצו אפילו רק דקה ורק להתגלגל למידרון יפו ואתה ממש ברטובים. הערבים ביפו אולי רצו לזרוק אותנו לים אבל עובדה שזה לא קרה. חוץ מזה כנראה שהיו שם מצילים כי הם היו שם תמיד ואפילו  לפני  שההורים שלי ועוד פליטי שואה הגיעו לשם. המצילים גם הם היו  כנראה ערבים. 
דבורה  זוכרת את הגינה ליד הקונסוליה  ואת אבא חוזר מהמשטרה וביחד הולכים לגינה ואבא מקלף תפוחי עץ עם סכין באופן בו הקליפה מוסרת באופן לוליאני כמו קשוט בסוכה  סביב סביב ומבלי להיקרע  באמצע.  בהמשך יחלק ל4 רבעים שווים ובסוף יוציא את הגרעינים יחד עם החלק הצמוד אליהם ,כך שכל רבע תפוח יהיה עם שקערורית קטנטנה באזור הגרעינים. מענין שהרבה שנים אחרי יפו , לא שינה אבינו את שיטת אכילת התפוח וקילופו. האם דרך אכילת התפוח אומרת משהו? אמור לי מהו תפוחך ואומר לך מיהו הרופא שלך... תמיד כשאני בעניני תפוחים אני נזכר במשפט באנגלית האומר שתפוח ליום מרחיק את הרופא. פעם גם שמעתי הסבר מהפנט על הטוב שבתפוח ולמה זה ממש רע לאכול או חס וחלילה ללעוס את הגרעינים שלו. כל הזכויות שמורות לדוד שלנו רובין ברי שחי לו עם הדודה שלנו פלה ב"תפוח הגדול" של ארצות הברית. היום הם כולם שוכני עפר בבית החיים שבקריית שאול לא הרחק מהורי. 
אני מת על תפוחים אבל על עגבניות יותר. עגבניה זה דבר מחרמן בטרוף ובן יהודה גאון בשמות. לאכול תפוח ככה שלם עם ביס מקדימה כמו בלוגו של אפל זה מאד סקסי, אבל מבחינתי זה לא מספיק חוקי, למרות שיש בזה משהו מאד ראשוני. מבחינתי תפוח עץ תמיד הולך עם סכין ואני לא מרוקאי.  האם כל הסיפור של התפוח ומשמעויותיו הוא רק בגלל  אדם וחווה? 

זינוק בעליה של דונולו , דג'אני , גולדבלום והפוליו  וגם פחים צבועים עם  צמחים
דבורה גם זוכרת את הירידה מבית החולים דונולו. היא חזרה לשם  כעבור שנים כשלמדה נהיגה בצבא  והזינוק בעליה היה סוג של חזרה למחוזות ילדות. גם את הג'ורות והביוב הזורם  שם חופשי ביפו דבורה זוכרת היטב ובעקבות כך גם את מחלת הפוליו. המראות הקשים של הילדים המשותקים עם הברזלים ברגלים וכולם אמרו שזה הכל מגיע מהג'ורות של יפו. אגב גם החיסונים לפוליו בישראל קשורים היטב ליפו ולבית החולים דג'אני ולפרופסור נתן גולדבלום הוירולוג שהפך את ישראל לאחת המובילות בעולם בחיסון. ועוד על נתן גולדבלום 

דבורה גם מספרת איך אמא שלנו אספה פחיות של שימורים וחמוצים, ושתלה בהם צמחים שונים, לא לפני שצבעה אותם מבחוץ.  מוזר שגם אני עשיתי כך עם  צמחים שונים ומיני עציצים ולא ביפו ומבלי שידעתי זאת. עוד הוכחה לחוזק הגנטי ועניני השורשים למיניהם. ואיציק עוזרי תמיד אומר לי שאי אפשר לישר גזע של עץ עקום ואני מעדיף את הפתגם של אח של ניוטון הגורס שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ וככה שוב חזרנו לתפוחים.

ד"ר ארליך זה מהרחוב ביפו על שטר גרמני של 200 מרקים

רופאים ורחובות ביפו 
יש לי כמה שמות ומושגים מיפו של אז, ששמעתי ואין לי מושג למה הם נשארו בראשי. אולי משום ששמעתי אותם מהורי כחלק מהרפרטואר היפואי שלא פסק מעולם ותמיד היה אמירה של גאווה מהולה בסוג של גם אנחנו לא ליקקנו דבש וזהו. שמעתי את השם ד"ר ארליך שזה שם של רחוב ורק כעת אני יודע מיהו אותו ד"ר פאול ארליך היהודי זוכה פרס נובל ואפילו זכה לעטר בדיוקנו  את השטר הגרמני של 200 מרקים שלמים. אם תראו לי אספן ישראלי (חוץ מרפי דביר) שהיה מודע לפרט הזה אני מזמין אותו על חשבוני לגלידה של אנדרי ביפו. אפשר גם יוגורט פלוס פירות בתפזורת. אפשר גם כנאפה במוטראן ותדעו שהצבע לא קשור בכלל לגזר כמו שפעם חשבתי.

מתברר שביפו של אז היו הרבה שמות של רופאים ובמקומות שונים. דונולו, דג'אני, ד"ר ארליך ואולי עוד. דבורה גם אומרת משום מה שתמיד אבא היה זה שלקח אותה ואת אראלה לרופא כשהיה צריך. נשמע קצת מוזר...אבל זכרונות ילדות יש בהם הרבה דברים מסקרנים ומענין מה היה פסיכולוג ולא היסטוריון מתעד בנושא הזה. ד"ר ברגר רופא המשפחה שלי טוען שלגברים תמיד מומלצת פסיכולוגית אישה ואני חייב לבדוק את הנושא.

דודה פלה עם אחותי דבורה ויחיאל הבן דוד

תמונות מספרות ולא מספיק
מזל שיש גם מעט תמונות וגם מה שההורים סיפרו בהמשך. דבורה מספרת על הבדים המעוטרים שהיו ככה מקשטים את קירות הדירה ויש אפילו תמונה שרואים את אותם שטיחי קיר ודבורה מספרת איך פעם חמדה בפרחים שהיו עליהם וגזרה אותם ככה למזכרת ואמא מאד התעצבה למראה הפרחים והחורים נטולי הבד. חלק מהשכנים ביפו ליוו אותנו ואני זוכר את מוכרי הבגדים בשוק הכרמל שהיו שכנים ביפו ועברו לבת ים ויום אחד אפילו גם רצו למכור מטבעות. כשעברה משפחתי ליד אליהו נהגנו לבקר את משפחת מישלר שנשארו עוד ביפו ובהמשך יבחרו לגור בחולון.  
חולון זה לא תל אביב אבל כנראה יותר עדיף מבת ים למרות שגם על זה  אני לא חותם  ומעניין למה. אומרים שההסבר תמיד מאד פשוט וצריך רק לראות מי ראש העיר וכל השאר זה רק פיצוחים. מי מהמר מה יקרה לראש העיר המעט מלא, שרוצה להיות גם ראש הממשלה של כולנו ואפילו פעם ולא מזמן היה כמו אח של יאיר מרחוב לסל ומיש עתיד?

נדל"ן במיליונים או במיליארדים?
מספר פעמים נסענו  לבקר ביפו בסביבה של אז ולראות מה קורה שם היום. תמיד זה היה נראה אחרת בכל פעם ומעולם זה לא עשה לי חשק להישאר שם לתמיד ומענין למה. בפעם האחרונה שביקרתי שם ראיתי שינויים נדל"נים מאד משמעותיים ובכל הסביבה. עפו שם סכומים דימיוניים ואני חשבתי שאולי מדברים איתי בלירטות איטלקיות. פעם גם ראיתי בחצר סמוכה שני חזירי בר שחוטים אחרי מסע צייד לילי. ביפו אין חזירי בר על בטוח אבל יש כבר סממני חזירות קפיטליסטית. אני גם חייב הסבר מחכים ולא רק את מה שאני מבין על ענין מרכז פרס לשלום ומהרבה היבטים היושב לו שם כסוג של משהו בהמתנה לא ברורה.

מול מרכז פרס לשלום לפחות מבחינתי נמצאת המסעדה הענקית הכי נחמדה בעג'מי רחוב קדם 130 ושתמיד יש שם חניה והנוף סבבה, שירות בסדר, מיזוג  ומחירים נוחים. יש להקפיד יותר בענין האביזרים בשירותים. קוראים למקום אבו נסאר ואפילו חינאוי צורף לאחרונה לשם

מפורסמים שנולדו ביפו והם כבר לא שם
שיחזור העבר האישי  יכול   תמיד גם  לקבל סיוע  חיצוני  ברגע  שמישהו קצת מפורסם יספר משהו ואז אתה מתחבר לזה , למשל חיים וישניא  שאהב  ונאהב על ידי יונה גליצקי. חיים  שהיה אמור להיות האנטיביוטיקה הכי טובה לביבי נולד ביפו וככה גם חנה אסלו (כפי שאמא שלנו קראה לה תמיד) המספרת על יפו עם הוריה משפחתה  ואזולאי מהמוזיקה. חיים רמון, יונה אליאן יחד עם חנה לסלאו  הם  חלק  בלתי נפרד מיפו.  קחו חצי חיים רמון , תוסיפו רבע מיוסי שריד ומידה דומה של בני בגין לצורך האיזון הפוליטי  ויש לכם את המנהיג האולטימטיבי. את אהוד (לא אולמרט)  תמיד נוכל לגייס לעניני בטחון עם המעיל החום של הטייסים ומשקפי שמש תואמים.  במקרה הזה ביבי יכול להיות עוזר ודובר לעניני חוץ בשפה האנגלית. ביבי גם לא יחלק את ירושלים. האם יפו מחולקת?

הבית בגבעת עליה יפו והמשפחה שלנו

3 תגובות:

  1. אהבתי את הכתבה.כאחד שנולד קרוב לגבול יפו.תל אביב
    בשכונת פלורנטין בשנת 1946.וחטפנו הפגזה לתוך הבית
    מאבו כביר.היום תל אביב היא עיר זרה לחלוטין .לגבי היא איבדה לחלוטין את זכרונות הילדות שלי.ולכן מה שנשאר זאת רק הנוסלגיה .וזיכרונות הילדות.תודה קובי

    השבמחק
  2. תודה אברהם ושנה טובה. אשמח להכיר
    קובי לידרמן

    השבמחק
  3. מרגש, מרגש קובי. תודה על הפוסט היפה הזה שמעורר בי געגועים אל בית הורי, סבי וסבתי... גם שם התפוח היה מתקלף בסכין חדה סביב סביב כמו קישוט בסוכה, ודונולו זכור לי כנערה - צעדתי כשרגלי במים את כל הדרך מחוף "הסלע" בבת ים עד דונולו, שזכור לי כמבנה נמוך על הגבעה, לבקר את הדודה שנפגעה מאוטובוס חולף. ושם גם נפרדתי מסבי היקר בימיו האחרונים.
    אני אחפש גם את הפוסטים האחרים שכתבת על יפו, כיום כתושבת המקום (מעין "לוקאל פטריוט":)) מאוד מסקרן אותי לקרוא על החוויה האישית שלך מהמקום המיוחד הזה.

    השבמחק