יום שישי, 27 בספטמבר 2013

צהוב אני לא אוהבת

השורות הבאות כולן מוקדשות לאמא שלנו גניה גולדה לידרמן, לבית הלפרן עליה השלום. תמיד אמרה
          "יש לי שתי ארצות מולדת פולניה וישראל. שם העבר. פה ההווה והעתיד בארץ ישראל".
אמא שלנו גניה לידרמן עיבוד אליעזר מורב

 גניה גולדה לידרמן לבית הלפרן. כך נהגה להציג עצמה בפני אלו שלא הכירוה מקודם. חודש אדר הוא ירח פטירתה. ארבע שנים חלפו עברו וזה כל כך ברור שהיא איננה רגע רגע, שניה שניה. החיים האנושיים בנויים כך, שגעגוע ומוות חוברים וצועדים בצרור החיים.  

אמא שלנו נולדה בפולניה ונפטרה בישראל. שתי הארצות היוו עבורך ארץ מולדת
פולין  הייתה העבר, היכן שנשארו כל בני משפחתך, ההווה והעתיד בארץ ישראל. למרות מה שעברת בעבר, לא נטרת לפולנים שינאה ורצון לנקמה. פולין נשארה מבחינתך מולדת שיש בה היסטוריה אישית, תרבות וגם פולנים טובים שצריך לשמור קשר למען העתיד.  הדרכון הפולני שדאגת להשיגו מחדש, היווה עבורנו את הצפי לעתיד. "טוב שיהיה גם דרכון פולני". אני ממש לא התלהבתי בלשון המעטה. הנכדים כולם חשבו כמוך. לי זה עדיין מוזר.

משפטי מפתח והנחיות שבעל פה
מגיל רך דאגת להסביר בדרכך, על סכנות ואיומים טקטיים, אופרטיביים ואפילו אסטרטגיים. ראית את  הדברים בגדול עם התיחסות בקטנה גם לזוטות  שבדרך. למדתי שסוכריה יכולה להיות מתוקה אבל גם מאד מסוכנת. בהמשך החיים זכרתי משפטי  מפתח המלווים ומשמשים אותי  לפתיחה וסגירה של הרבה  נושאים.  
להלן מספר דוגמות המוצעות חינם אין כסף. "שני ארועים זוכרים בחיים - חתונה ולוויה" כל אחד יבין זאת בדרכו. "חתן זה לא בן ! וכלה זו לא בת !",  "תביאו הרבה ילדים, ילדים זה שמחה""החיים מעל הכל""עם שכנים  צריך להיות צוציניו מוציניו",  "תבוא  בבקשה לבוש חגיגי ובלבן. לא פסים!", כל משפט טומן בחובו ניסיון חיים והפנמה של מה שחשוב באמת, ויש עוד כאלה הצצים בעיתם.

אמא שלי אהבה את החיים ואת מה שהם מציעים. פרחים, מוזיקה, קולנוע, ספרים, היסטוריה וארכיאולוגיה, תוכניות רדיו וטלוויזיה, ריקודים, עבודות יד,  צמחים -"ציצים", בעלי חיים, חתולים וכלבים "ענתיקה" , וידאו, צילום, תערוכות, ירידים ושווקים ובעצם הכל.

אולי בצבע הצהוב היה האיזכור לטלאי הצהוב וגם לפיקרין ששימש כחומר המילוי במוקשים.
 את הצבע הצהוב לא אהבת. "אתה יודע שצהוב אני לא אוהבת" כך נהגה להגיד לי כשראתה אותי עם משהו צהוב בדרך כלל חולצה או פריט לבוש. גם פרח צהוב זה פחות טוב מאדום. יתכן כי פשוט זה צבע שלא התאים לך ומותר לא לאהוב צבע מסוים. אני במוחי הצר נתתי את הפרשנות שאולי זה מזכיר לך את הטלאי הצהוב ואולי גם את אותו חומר מילוי בשם פיקרין. החומר הצהבהב שימש כתחמיש  לאותם מוקשים ימיים במחנה העבודה בו עבדת. הספר המוות בצהוב מספר את  סיפור מחנה סקרז'יסקו - קמיננה. למזלך לא עבדת במחלקה זו. איש לא שרד מאותו חומר צהבהב שפשוט אכל את  הגוף של אותם עובדי כפיה. ואולי הפרשנות של "צהוב אני לא אוהבת" מהווה בעצם את הסיפור כולו. 

אהבה בוערת לא מכבים. תביאו הרבה ילדים כי זה חשוב לדור המשך. ילדים זה שמחה.
מאמא שלי למדתי שלחזק יש את הזכות המיוחדת לוותר, להתגמש  ולהתכופף גם אם זה בניגוד להיגיון או לתחושה. אהבת לעזור ולא פחדת להתערב כשחשבת שצריך. היה גם מצב שידעת לשמור מרחק ולתת לאהבה לעשות את שלה גם כשביקשו ממך "עזרה".       

כשנכדתך הבכורה רינת התאהבה בחני אבולעפיה מגבעת אולגה, ביקשו "סיוע לוגיסטי עדתי". את ידעת שיש שם אהבת אמת ואמרת שאת אש האהבה לא מכבים. האבחנה שלך היתה מדויקת וחני נהיה לנכד נוסף ואוהד שרוף של סבתא גניה. גם סבא שמואל היה שותף פעיל.
במחשבותיך שיתפת תמיד עוד אנשים. דאגת ליידע רבים לגבי דברים שיכולים לעזור, כמו גם מה לעשות, איך ובאמצעות מי, "בקיצור תעשה מה שגניה אומרת לך ונראה אחר כך".            

זכרון הילדות הראשון שלי ממך הוא, כשהבאת תוכי צבעוני ברמת הטייסים ביד אליהו. הזכרון האחרון הוא יום פרידתך כ"ד באדר, שוכבת נקייה ומטופחת במיטה ברחוב מצולות ים עם עיניים עצומות ודי.       
                                      וכעת מחכים לחלומות....
המוות בצהוב: מחנה העבודה סקרז'יסקו-קמייננה פליציה קראי - יד ושם


צהוב אני לא אוהבת לקט משפחתי לגניה גולדה לידרמן ז"ל 1925-2009


צהוב  אני לא אוהבת   פורסם לראשונה באתר MySay במגזין של קובי לידרמן משולחנו של שולחני

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה