לכל החברים והחברות שלי יש אמא אחת לפחות, כי אמא זה תמיד אמא אפילו אם היא כבר איננה. לחלק מהחברים שלי יש אמא בפועל, אבל כידוע לכל, אמא זה דבר ממש זמני במיוחד בעולם הזה. אני לא זוכר את השמות של כל האמהות של החברים שלי ואולי אפילו רק חלק קטן מהשמות אבל לכל אמא היה ילד שהיה גם חבר שלי וככה אני זוכר את השמות שלהן וזה תמיד אמא של. אם לא הבנתם אז אתן לכם דוגמא ממש ילדותית ומהחיים עצמם. השם של האמהות היה ונשאר לפי השם של החבר שלי למרות שאמא של מיקי הייתה גם האמא של דני ואפילו האמא של איריס הקטנה שאותה הכרנו רק מאוחר יותר. אמא של מיקי דני ואיריס, היא בשבילי אמא של מיקי וסליחה מכל השאר.
בשכונה שלנו ליד קולנוע פאר והירקון עם הגריל של איציק
מיקי חיימוביץ' ואני גדלנו באותה שכונה וזה היה לפני ואחרי מלחמת ששת הימים 1967 ואפילו למדנו באותו בית ספר יסודי וחוץ מזה מיקי חיימוביץ' זה בן ולא בת ולא קשור בכלל למיקי חיימוביץ' החמודה מהטלוויזיה. גם מיקי שלנו חמוד אבל די גדול ואפילו עם זקן וכיפה. אולי יש קשר לזה שפעם גר בסביבה של נביאים מאד חזקים כמו ירמיהו וישעיהו ועד היום איני יודע מי היה חזק יותר בנבואה. אישית אני הכי מחובר לעמוס בולס השקמים והבוקר שידע כנראה מהו צדק חברתי.
מיקי היה גר ברחוב ירמיהו 52 פינת ישעיהו כמעט מול קולנוע פאר ובאותו בניין שגרה למעלה משפחת מנלה וגם העוף בגריל הנפלא של איציק. היו לו גם נקניקיות בלחמניה משופדת על מתקן שעושה הכנה לנקניקיה בהשחלה. הגריל עוד מסתובב שם למרות שאיציק כבר לא שם, אבל שגרירות אוקראינה דווקא כן ואפילו צמוד ולא הבנתי את מי הם רוצים לשפד. אל תטוסו בחיים מעל מקום שיש בו אוקראינים ואפילו לא בדלנים כי לך תדע איזה טילים יש להם הפעם. פעם במקום האוקראינים עם הדגל למעלה היה שם בית קטן של זליג ערמוני הבעלים של קולנוע תכלת שאפילו התפלל באותו בית כנסת עם הורינו. ככה גם המשפחה של מיקי שפעם גרה שם אבל בשלב מסוים החליטו לעבור לרמת גן וככה נשארנו בלי מיקי אבל נשארנו בקשר כי מיקי בחור קשור ובכל המובנים.
הקיוסק של גרינשפן וחיים הקצב וגם ד"ר ז'יוואגו ואדון גולדמן
הבית הצמוד לגריל של איציק עומד עד היום כחלק מהפינה של רחוב יואל. היום יש שם סוכנות נדל"ן הצמודה לבר השכונתי בשם "הנביאים". פעם גר שם מישהו מאד רזה בשם גרינשפן שהיו לו בן ובת ומכר בקיוסק סוכריה מחליפת צבעים וגם תרנגול משרוקית. נדמה לי שכל הקומפלקס הזה היה שלו יחד עם קיוסק צמוד לבית ותודו שזה סידור נפלא. הכי טוב זה לעבוד ליד הבית או לחילופין לגור ליד העבודה.
בצמוד אליו היה שם קצב של פעם שקראו לו חיים. גם אשתו של חיים עבדה איתו והייתה מנקה את הנוצות מהעופות. ככה גם בדיוק צריך להראות קצב אמיתי כמו חיים שהיה נמוך קומה ובעל משקל כבד ועם ראש בהחלט לא קטן שישב על צוואר ממש נמוך. ידיים עבות ושעירות והיה לו גם כובע ואני בטוח שזה בגלל הקרחת. קצב רזה זה משהו שלא מסתדר לי בראש ותראו מה קרה לזה שהיה אפילו נשיא המדינה. רוקח רזה זה בסדר. שמתי לב שרוב הרוקחים גם מאד בריאים.
את קולנוע פאר אני זוכר בעיקר משתי סיבות עיקריות. הראשונה זה ד"ר ז'יוואגו שרץ שם המון זמן והרבה אנשים הגיעו במיוחד מרחוק ואולי ככה התחילה בעיית החניה במקום. הסיבה השניה זה בעל הקולנוע בשם גולדמן שתמיד היה שם עם האוטו שלו מול הקולנוע ותמיד זה היה תוצרת פולקסווגן למרות שיוסי אפריגן החבר שלי מהשכונה זוכר דווקא אופל. מי יודע מתי יקום המגדל היוקרתי מעל הסופר? האם יעשו חניה תת קרקעית מתחת לנחל הירקון או שזה רעיון הזוי? אם תרצו עוד קצת על הירקון שלנו אז בבקשה
באבא ומאמא מסעדות מזרחיות
היום האזור הזה סואן והומה ובמקום קולנוע פאר יש סופר יודה שהיה קודם סופר באבא. פעם בזמן שלנו הייתה שם מסעדה מזרחית בשם הזה ולבעלים קראו ג'מיל שהייתה לו גם חנות בכרמל לבשר אחר. המלצרים היו תמיד לבושים במכנס שחור וחולצות לבנות מגוהצות ומעומלנות. אני כמעט בטוח שאני זוכר משם חומוס נהדר וגם אסימוני פלסטיק בצבעים שונים ששימשו לחשבון פנימי ממש בדומה לקפה ורנר המיתולגי מחיפה. ממול לבאבא היה מקום צנוע יותר ובלי מלצרים בכלל וקראו לזה מאמא. יוסי אפריגן טוען שזה היה של משפחת צברי ההורים של יחיא ואביגדור מחוף שרתון. כן אלה עם הדשא וגם הצריף של אריק איינשטיין.
היום יש מכון כושר בשם זהה לקולנוע מפעם עם הרבה מפונפנים ומאד מפורסמים. יש גם בהמשך חומוס אשכרה שהוא כשר ומבחינתי זה החומוס האחרון שאבקר בו ורק אם יאלצו אותי בכוח. פעם הייתה שם בצמוד גם חנות תקליטים בשם נוסטלגיה כמדומני. צלילי גיתית אייפון בע"מ ממול תמיד היו סוג של תעלומה עבורי. בהמשך היה חדר עם גרם מדרגות מהרחוב שהיה בית כנסת קטנטן-שטייבל צמוד לחשמלאי שלי ממשפחת דיין. בהמשך היתה מספרה עם ספר בשם אריה עם בטן הגונה וחולצה לבנה עם כיסים גדולים ותמיד היה מתנשף כאילו רץ מרתון. בהמשך מסעדת קסבה של אמיל הרומני עם אשתו היפה והמוקפדת שמשה דיין שר הבטחון היה אוכל שם עם האוטו על המדרכה ממש קרוב לדיזינגוף ולא חייבים להמשיך בסקירה.
ילדים קטנים משחקים קלפים ולא על כסף
תמיד בבית של משפחת חיימוביץ' היו קלפים ואוכל בכמויות. ילדים מאד אוהבים קלפים במיוחד כאלה עם תמונות של חיות, רביעיות, טבע, ספורט, היסטוריה, גיבורים, חלל ובכלל קלפי משחק כי אבא של מיקי היה עוסק בחיתוך קרטונים מסוגים שונים וגם קלפים מגיעים בגליונות שלמים עד שהם נחתכים. גיליוטינה זה לא רק במהפכה הצרפתית. יש בעולם אספנות של קלפים מסוגים שונים ואם בישראל היו משחקים בייסבול אז גם פה אולי היו כרטיסים בהרבה הרבה דולרים.
בלוג העולם המופלא קלף אחד בשבוע מביא מגוון נהדר מקלפים שהיו פה והכי אני מחובר לדב הלבן ויש לי סיבה
משפחות עוברות מקום וככה גם הילדים שלהם ואני מציין זאת כי מיקי עם משפחתו עברו לרמת גן ואני לא בדיוק יודע למה, אבל זה לא חדש כי אנשים נעים ממקום למקום ומהרבה סיבות. בזמנו אפילו המשורר הלאומי ביאליק עבר לרמת גן, וגם בעיר גנים שמרנו על קשר למרות שזה לא ממש אותו דבר אבל יותר טוב מכלום וגם בהמשך זה היה על אש קטנה.
אם הייתי צריך לסכם את הידוע לי על המשפחה של מיקי אז מה שכתבתי זה בערך הכל ואולי עוד כמה דברים ממש קטנים אבל לא מעבר לזה ואז יום אחד זה קרה לי שביום השואה 2011 בעצרת ביד ושם אני שומע את ביבי שלנו ושל שרה מדבר משהו על המשפחה של מיקי ובמיוחד על אימו אווה ז"ל והבובה ג'רטה שליוותה אותה כילדה קטנה בתקופת השואה ועד שהתאפסתי והבנתי הכל עבר וחלף ומזל שיש הקלטות ואתם מוזמנים לראות את בנימין נתניהו מספר על הבובה של אמא של מיקי החל מהדקה ה 3.23
הבובה ג'רטה הונצחה בספר שכתבה אווה מודבל-חיימוביץ' ובהמשך כתבה ספר נוסף על החיים בארץ ועל משפחתה בשם מיומניה של אם. ככה גם הצלחתי להכיר את המשפחה של מיקי פעם נוספת ומהזווית של האמא.
ממש לאחרונה חביבה פלד כרמלי כתבה ספר על עדים דוממים, סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם. הסיפור של אווה וג'רטה מובא בהרחבה.
אמא של מיקי אווה מודבל -חיימוביץ' והבובה ג'רטה מתוך אתר יד ושם
"הבובה ג'רטה ליוותה את הילדה אווה מודבל, שנולדה בטרנסילבניה בשנת 1936, לאורך כל המלחמה. ג'רטה הייתה חברתה היחידה של אווה בשנים אלו ומזכרת מימים טובים יותר בחיי משפחתה, החיים שלפני השואה.
עם פרוץ המלחמה ובעקבות שמועות על התנכלויות ליהודים במקום מגוריהם, עברו פנחס ופרידה מודבל עם בתם אווה, לכפר בו התגוררו הסבים, ברטה ויצחק לוסטיג.
מאוחר יותר גורשה כל המשפחה לעיר קלוז', משם נשלחו אווה ופרידה לכלא בבודפשט ולאחר מכן לכלא קישטרצ'ה. האב פנחס, אשר נכלא בנפרד מאשתו ומבתו, הצליח להפעיל קשרים ולהביא את שגריר רומניה בבודפשט לפעול לשחרורם של בני המשפחה. בזכות פעילותו של השגריר שוחררו פרידה ואווה מהכלא, אולם לרוע המזל נשלח פנחס הלאה בטרם הגיעה ההוראה לשחררו.
לאחר המלחמה נודע לפרידה ולאווה שפנחס נשלח למחנה העבודה שארואר ונהרג בניסיון הבריחה של האסירים אשר נערך בסמוך למועד כיבוש האזור על ידי הצבא האדום. פרידה ואווה עלו לישראל בשנת 1948.
הבובה ג'רטה סימלה כל השנים עבור אווה את ילדותה האבודה. משום כך היא התקשתה להיפרד מבובתה האהובה ולמסור אותה ליד ושם, וכאשר החליטה בסופו של דבר להשאיל את הבובה לאוסף החפצים של מוזיאון יד ושם, נפרדה מהבובה במכתב: שלום בובתי ג'רטה! אני עוזבת אותך בלב כבד. אני מקווה שתוכלי לספר לאנשים ובעקר לילדים שיבואו לתערוכה, היכן היית אתי ואת מה שראית – זהו סיפור עצוב, אבל גם סיפור שמח, כי נשארתי בחיים… גרטה יקרה, את תהיי העדה האחרונה לילדות נוראה. הלוואי ששום ילד בשום מקום לא יצטרך לעבור שוב ילדות כזו… אולי אבוא יום אחד לבקר אותך, הרי הקברים היחידים של אבי וסבי נמצאים ביד ושם. אולי יבואו גם הילדים והנכדים שלי ואז שוב לא תהיי שם לבד! אולי תפגשי צעצועים ובובות שהיו במקומות גרועים יותר, אבל שרדו כמוך. בובתי היקרה!!! מהיום את תהיי מקור השראה לבני עמי שעלו מהאש ומהאפר כמו עוף החול… תמיד תהיי בלבי. אווה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה