יום רביעי, 17 בינואר 2018

איך סייעתי לחסל את מפלגת מק"י / כתב וצילם יוסי שחם מושב נטעים

January 9    2018

בשנות ה-60 וה-70 עסקתי בהפקות דפוס לגופים שונים. כדי לחסוך עלויות חיפשתי ומצאתי בתי דפוס שוליים שמחיריהם היו בהתאם. כך מצאתי עצמי מדפיס בדפוס "הפועל הצעיר" של מפלגת מפא"י, דפוס שהיה כל כך מיושן, שהפעיל מכונה המכונה "טיגל" ובה מזין המדפיס את הנייר דף דף לתוך המכונה, יותר קרוב לדפוס גוטנברג מאשר לימינו.
עוד קיבלו "החברים" שהיו כולם חברים באיגוד פועלי הדפוס, בקבוק חלב כל יום, מה שאמור היה לסתור את רעילות העופרת בה השתמשו אז ליציקת האותיות, בשיא השכלול של אז, מכונת הלינוטייפ.
כשמיציתי את העבודה בקרב ה"חברים" עברתי לדפוס של בית הספר לדפוס עמל. כאן הציוד כבר היה יותר מודרני, אך שני המורים, ממוצא הונגרי, טענו שאי אפשר להדפיס בלי בקבוק ויסקי "לשמן את המכונות".
הממצא הבא היה דפוס עתון המפד"ל, "הצופה", ברחוב המסגר, אנשים הגונים וחרוצים ששרתו אותי בנאמנות מספר שנים.
כדי לא ל"התאבן" בשדה הפוליטי, עברתי משם לדפוס עמל שהדפיס את עיתון המפלגה הקומוניסטית קול העם. בתקופה זו, אחרי הפילוג במפלגה לחד"ש ומק"י, קול העם היה יותר לחישה מאשר קול חזק וברור. העובדים, חברי מפלגה נאמנים, הפעילו בבית ערבי ביפו ( בית אליושה פעם זה היה רחוב 281), דפוס מיושן ששירת את צרכי מפלגת מק"י ומעט לקוחות פרטיים. הבית היה שייך למפלגה, בקומות העליונות היו משרדיה ובמרתף ארכיון, בעיקר סרטי קולנוע ויומני חדשות של הגוש המזרחי.

חשבוניה ששרתה את משרד הדפוס "המחשב" של מזרח אירופה

אפשר היה לראות, שכל העסק בדעיכה. משה סנה האיש החזק במפלגה, נפטר ב-1972 ומאז החלה דעיכה. יום אחד (זה היה אחרי מלחמת יום כיפורים אולי קצת אחרי 1974) קורא לי אחד הבכירים ומודיע ש"סוגרים". הם היו זקוקים לסכומי כסף גדולים, כדי להשלים את הפנסיה של עובדי הדפוס והמפלגה הותיקים.
באותו מעמד הוצע לי לרכוש את הבניין, בית ערבי גדול בן 3 קומות, מה שהיה מעבר ליכולתי. הסכמתי לסייע במכירה, ניסיתי למכור את ארכיון הסרטים הגדול, פניתי לאוניברסיטת תל אביב ולארכיון ון ליר בירושלים, העניין לא צלח, בסופו של דבר נמכר הארכיון הגדול בן מאות סרטי קולנוע ויומני חדשות של מדינות הגוש המזרחי, לסוחר מתכות שהתיך את סרטי הצלולואיד כדי להפיק כסף ואלמנטים אחרים, כמה חבל!

דגל אדום על דשא ירוק
ב"ארסנל" של המפלגה נשמרו כל הדגלים של מדינות מזרח אירופה, שמרתי לי את דגל המגל והפטיש של ברית המועצות, שיהיה, על כל צרה שלא תבוא!
רכשתי מהם כל מיני פריטי ריהוט וציוד שהיו ממש ענתיקות ואז לחש לי אותו פעיל, שלמפלגה היה ציור אורגינל "יונת השלום" של פיקסו. הציור נעלם, הוא הציע לי לחפש בכל הבניין, אולי אמצא אותו ו"אז נראה". נברתי במרתפים, בעליות הגג ואכלתי הרבה אבק, את הציור לא מצאתי. מה שכן מצאתי היו מיני מזכרות מההיסטוריה של המפלגה ומאירועים קומוניסטיים בארצות הסוציאליסטיות. הורשיתי לקחת את הכל, במשך השנים הדברים התפזרו לכל עבר. פריט אחד אני זוכר, היתה זו תמונה צבעונית יפה של קרל מרקס, תליתי אותה בדירה שהשכרתי בטבריה לעולים מרוסיה. יום אחד באתי לבקר, התמונה נעלמה, כששאלתי ענו: "זרקנו אותה לפח, מה רצית שנגור עם הכלב הזה בבית?". נותרה בידי מאז רק תמונה גדולה של לנין, שהיתה כנראה, מוצבת במועדון המפלגה.

וולדימיר איליץ' לנין הגיע לנטעים
כעבור שנים ניסיתי להעביר אותה למועדון קטן של פלג מאיר וילנר, גם הוא קומוניסט ותיק, העניין לא צלח. בשנות ה80 פעל בתל אביב סניף של ותיקי מק"י ובראשם וילנר, היה להם מועדון ברח' הס. סיכמתי איתם על מסירתו של לנין לידיהם, הגעתי לשם עם התמונה, המקום היה נעול.
וולדימיר איליץ' לנין המתפורר במוזוליאום בככר האדומה במוסקווה, ממשיך להתפורר גם במחסן שלי במושב.

 יוסי שחם מושב נטעים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה