גל עציוני ז"ל אוהד הפועל שרוף ואדום מלידה הצילום המקורי של חגית גרינברג מסוט
קבוצה לא מחליפים. אשה לפעמים. יש כאלה שיותר מפעם אחת. אליזבת טיילור החליפה שבעה בשמונה סיבובים. מאהבים לא סופרים. ביבי סופר אשה שלישית. ברק שתיים. יוסי שריד אחת. כולם יהודיים.
לא מחליפים קבוצה שאוהדים. מפלגה זה בסדר.
מי אוהד שתי קבוצות?
לי יש יותר מקבוצה אחת שאני אוהד בארץ. אני גם אוהד הפועל וגם מכבי! הסדר כן חשוב. הפועל תל-אביב בכדורסל ומכבי תל-אביב בכדורגל. רק לא בית"ר ירושלים! הכל מתחיל משאלת המיקום. האמריקאים טוענים שהצלחה נובעת משלושה גורמים ואלו הם לפי סדר החשיבות. 1 מיקום 2 מיקום 3 עוד פעם מיקום. בלוקיישן טוב מתחילה כל הצלחה. הצפון הישן של תל-אביב נחשב תמיד לטוב.
אוסישקין של האדומים על הירקון
הפועל תל אביב שלנו מתוך האלבום של יעקב אפלשטיין.
דיזינגובה פינת ארלוזרובה. ליתר דיוק סוקולוב 93 מול רחוב עמוס קומה שניה, 36 מדרגות ,64 קוודראט מטר, מעל רובינפלד ובצמוד למשפחת פאר. שוקי למעלה. מגרש הפועל באוסישקין היה לנו כמעט לבית שני. משחרב הרגשתי צביטה קלה, אבל בטח לא חורבן בית שלישי. במגרש הפועל היו הרבה פעילויות מגוונות. כדורסל, התעמלות, האבקות, הרמת משקולות, פינג פונג שולחן, ואולי עוד משהו שזרח מפרחוני. המקום היווה ציר שכונתי לספורט ולמפגשים חברתיים. גיבורי ספורט של שנות השבעים, הפכו לדמויות שראינו בגודל טבעי, הרחנו את זיעתם וראינו להם את הלבן בעיניים, החל מרמי גוט, חזן, גרשון דקל, דני ברכה ואחותו, בארי ליבוביץ הכי גדול, זלוטיקמן, מארק טורנשטיין, האחים חוזז, המשקולן יוסף רומנו, וגם כמובן עסקנים, אפסנאים ושחור אחד, יוסי מאיסתא טורס וכמובן סאלח הטייפון. במרחק זריקת כדור הוקי, בפאתי מגרשי התערוכה, שכן לו איצטדיון המכביה. נחל הירקון נפגש בכוח עם רידינג ותל כודאדי, גשר העץ, כפר הדייגים עם אלי הדייג וגלידה מונטנה עם הרבה הרבה ביצים וקצפת וגם דובדבנים וסירופ שוקולד.
המכביה אצטדיון גם להפועל
אצטדיון המכביה היה מקום פתוח מכל הבחינות. כדורגל שיחקו והתאמנו הספורטאים של מכבי כמובן. באתלטיקה היה מקום גם להפועל. אסתר שחמורוב התאמנה עם עמיצור שפירא ושפינקה אימן את הפועל. היה מקום לכולם. אחותי אראלה התאמנה אצל עדנה מדליה בהדיפת כדור ברזל והטלת כידון. שזיפי המשיכה לרוץ. אריק אינשטיין רגל פה, רגל שם. תל אביב גדות הירקון שנות השבעים.
מכבי תל אביב של אז הייתה פירמה עם שפיגל, נימני, בלו, רוזן, בר נור, חיים לוין בשער ותמיד עצבני, וקיצוני סופה רחמים טלבי וגם ירון עוז אחד. אותנו הילדים, אימן אברהם מלצמן שסיפור הלשון שלו הפך למיתוס. ג'רי בית הלוי היה שם וגם יוסלה מרימוביץ'. צדוק מזרחי שיחק במכבי אבל היה אוהד הפועל שרוף. רפעת טורק שבר לרוני סימנוביץ' רגל. את הבום והצעקות שמעו עד קולנוע פאר.ראינו את שתי הקבוצות, הפועל בכדורסל ומכבי בכדורגל והרגשנו לוקל פטריוטים שכונתיים. הלוקיישן שיחק תפקיד מרכזי. ראינו גם את בית''ר ליד הירקון ואפילו קצת את שמשון, הקבוצה של דמתי וכרם התימנים וגם של עמי פזטל ודב מליס. כולם היו בסדר. הלכנו לראות באוריון את מכבי דרום עם רוני בוסני, כבודי, צביקה שרף ופיני גרשון, ואפילו את משחקי הבנות, תמר שומכר האמא של אביהו וליאת, רונית גיל וכמובן את יעל אלכסנדרוני שהיתה הכי קטנה וכבר בנבחרת ישראל ונסעה לשצ'צין בפולין. הכל הולך בספורט. רק לא בית"ר ירושלים.
מדליה ממשלתית מכסף בית"ר סלקום ירושלים. צלום אליעזר מורב
הארוע המכונן בבלומפילד עם דוד מייטליס
אוהדי בית"ר ירושלים השיגו את תדמיתם בכבוד הראוי. כל מה שהיה תלוי בהם ובהתנהגותם הרוויחו ביושר. אף אחד לא ייקח מהם את האהבה לקבוצתם תוך כדי שנאה צרופה לשמאלנים אדומים, צפונבונים וקצת מוות לערבים. בדרך הם הצליחו להרוס כל חלקה טובה גם בבית. פחד זה שם המשחק. מי שלא ראה איך שורפים את המועדון לא ראה שריפה מימיו. בלי פחד ובלי חשבון עשו פוגרום בבלומפילד. הייתי שם וראיתי איך קהל רודף אחרי רוני קלדרון עם המקלות של הקוונים. לוקחים הרשתות ושורפים בפח. נתלים על השערים ושוברים והעיקר צועקים יאללה בית"ר יאללה. זה הכי חשוב. אז עוד לא היה קדימה.ישבתי שם עם שכן לבניין, דוד מייטליס, גבוה, רזה עם משקפים ושנינו רועדים ולא מקור. פעם אחת זה הספיק לי ואפילו פעם אחת יותר מדי. מאז אני מת על בית"ר ירושלים. מת שיפסידו אפילו במשחק אימון. הדבר החיובי שמצאתי אצל בית"ר ירושלים הייתה הנפקה של מדליה נחמדה וגם דני נוימן אחד, הבן של הפרופסור.
מוקדש לגל עציוני, שחקן ואוהד הפועל שרוף, שניפרד מאיתנו בחופזה יתרה, יחד חלקנו אהבות נעורים. יהי זכרו ברוך.
הפועל תל אביב 1976 צילום אליעזר מורב
מכבי? הפועל? שמשון? רק לא בית"ר ירושלים! פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה