July 19, 2013 at 11:18am
אצטדיון המכביה ריצת 60 מטר עם המורה משה חכמוב והשנה 1972 אלי קזס מנסה להשיג אותי וזה מאד קשה
ארועי המכביה נפתחים ואם חשבתם שאני הולך לספר לכם על המדליות של המכביות לדורותיהם אז לא הפעם אבל לפרופסור שאול לדני יש אוסף סמלים, מדליות הקשורים לנושא ובטוח שהוא יודע הרבה. גם לא על יוסף יקותיאלי המיוחד , הוגה ויוזם מפעל המכביה, שמשום מה בחר לקחת את פרוץ מרד בר כוכבא ולהתחיל לספור ח"י מאות. ח"י זה מספר נהדר אפילו לחנות מטבעות בבן יהודה אבל למה שמעון בר כוכבא חובר לספורט יהודי מקובל זה קצת נפלא ונשגב מבינתי הדלה. כנראה שכל תקופה עם גיבוריה ומיתוסיה. זר לא יבין זאת בחלוף השנים. אם תרצו קצת תמונות מיוחדות בנושא המכביה מהארכיון הציוני שהועלו לאויר ממש כעת אז בבקשה
כשאומרים לי מכביה זה מזכיר לי דווקא את החוויה הראשונה בחיי הקשורה לספסרות. הזכרון הזה חרוט אצלי לנצח נצחים. אני אפילו מסוגל להתחבר לריח של המקרה והאווירה. קורים לזה ארוע מכונן או שזה סתם נדמה לי. הייתי ממש צוציק ובטוח שפחות מגיל 10. אז גם הבנתי שספסרים יכולים לאכול אותה וזה לא רק מזל. אם יוצאים כנגד תופעות רעות אזי יש סיכויים לנצח. בשנים האחרונות נדמה לי שקשה יותר להילחם בתופעת הספסרות משום שנראה לי שרשויות המדינה הם אלו שהפכו לכאורה לספסרים הגדולים. ואולי חלמתי חלום. למי בדיוק שייכות אדמות המדינה הלא פרטיות? למינהל או לאזרחים?
איצטדיון המכביה היה לי בילדותי כמקום בו העברנו חלק ניכר מהזמן הפנוי שהיה מצוי בשפע. הלכתי לשם לראות את קבוצת הכדורגל שלי מכבי תל אביב של אז עם גיורא שפיגל, מיקו בלו , דרור בר נור, רחמים טלבי, משה עסיס , צביקה רוזן ומאיר נמני ואפילו חיים לוין השוער שתמיד היה עצבני , בלתי צפוי ומאד חזק.
לאימוני הקבוצה לא הייתה בעיה להיכנס, כי באצטדיון המכביה של אז היו כמה כניסות מסודרות ואפילו כמה פירצות שהזמן גרמן. כבר אז באמצע שנות השישים העסק נראה לא משהו וכל האזור לא היה מתוחזק היטב. המוסכים והמחסנים של מגרשי התערוכה תמיד הישרו תחושה של מקום די מוזנח , וגלידה מונטנה הדביקה לא הייתה כליל הניקיון ובכל זאת זה היה נפלא. את ימי הספורט של בית הספר היסודי "דוגמא" עשינו באיצטדיון המכביה, כאשר המורה להתעמלות משה חכמוב מארגן ומסדר את כולנו וגם המורות היו אמהיות וחסודות. אני זוכר היטב את הטריבונות הרעועות מברזל חלוד ורוקד כמו גם לוחות העץ החסרים , שתמיד משהו נפל למטה. בטוח שהיו ברצפה אוצרות וכסף קטן שחיכו למושיע בנוסף לחול , קליפות הגרעינים והעשבים השוטים.
הכרנו כילדים את שחקני מכבי וגם את מי שליווה אותם מסביב כמו עסקנים, אפסנאים , מאמנים ובכלל אוהדים שנפשם יצאה אל אלילים לא מוסברים. אני מעריך שהארוע שנחרט בזכרוני קרה אי שם סביב 1965 לערך. זה היה הרבה לפני החמש אפס המפורסם של שנת 1970. זה היה בדרבי בין מכבי להפועל וזה היה ממש ביום שבת וזה כנראה לא היה יום חורפי . אני לא יודע להסביר למה לא קניתי כרטיס כי במכביה אני לא זוכר אותי קונה כרטיס מעולם, אבל יתכן והייתה סיבה נוספת. אני כמעט בטוח שהכרטיסים אזלו ואפילו למקומות העמידה. כן היה דבר כזה שערי עמידה, וזה היה גם יותר זול.
לא היו כרטיסים כי מישהו דאג שלא ישארו כרטיסים לקהל הרחב. אלו היו ספסרים שקנו את כל הכרטיסים וניסו למכור אותם במחיר מופקע. לא היה לי גרוש כלומר אפילו לא אגורה "מאלומיניום יא עיוני" ולא חשבתי לקנות כי אם לנסות להיכנס בשלב כלשהו עם עזרה של מכרים שתמיד היו שם באיצטדיון המכביה. פעם קראו לזה להתפלח. הפעם לא היה שם איש לעזרה.
אני זוכר שהיו המון אנשים בחוץ מקיפים את החומות של האיצטדיון הנושק לירקון המעט מריח , וחושבים שהחומות יפלו או שיקרה נס. להמון אנשים לא היה כרטיסים והצעקות מבפנים העידו שהמשחק כבר התחיל. כולם מתרגשים כי דרבי לא כל יום קורה ובמיוחד לא דרבי בין הצהובים כחולים לבין האדום לבן של מרכז הפועל. גם להפועל היו יופי של שחקנים כמו דוד פרימו , קיקו רחמינוביץ', יחזקאל חזום, בן יהונתן ובן ברוך ואפילו שייע פייגנבוים הדי צעיר והם היו האדומים עם קיצוני סופה כמו ג'ורג' בורבה שהיה בועט קרן ורץ לנגוח. התרגשות במשחק כדורגל זה נהדר, אבל כיום אני מודה שזה ממש לא חסר לי. גם לא הקללות . אז כנראה לא שמתי לב לניבולי הפה או שחלה אצלי התפתחות בשמיעת ניואנסים. אני די אוהב לקלל ככה לעצמי אבל לשמוע אחרים זה קשה. נתן זהבי בקללות ביידיש זה הדבר הכי יפה שאני מכיר ואוהב בשנים האחרונות.
שמתי לב שהיו כמה אנשים שהציעו כרטיסים במחיר מופקע. ככה הכרתי לראשונה את המושג ספסר. הבנתי שהם מוכרים כרטיסים למשחק עצמו. ואז ניגש אלי מישהו ואמר לי רוצה כרטיס? רציתי אבל לא היה לי גרוש אז מה עושים? הוא שאל אותי כמה כסף יש לי וכשעניתי שאין לי אבל אני יכול לרוץ הבייתה ולנסות להביא. הוא ביקש חצי לירה שזה היה ממש לא הרבה כשארטיק עלה 10 אגורות אבל לא היה כלום. הבנתי שהספסרים נמצאים בבעיה כי עובדה שהמשחק כבר התחיל והרבה אנשים בחוץ והם בעצם תקועים עם סחורה שבעוד שעה לא תיהיה שווה אפילו חצי גרוש. חייבים למכור עכשיו ומיד אבל אנשים לא משלמים. לפעמים ספסרים אוכלים אותה ובגדול. אם לא יקנו דירות ויעשו פאוסה ויגורו אצל ההורים ואפילו אצל חברים וגם בשדרות זה בסדר , אז יש מצב שהדירות של ביבי יהיו שוות כמו דירה בסרי לנקה. ככה גם הדירות של כולנו. הממשלה והבנקים מספסרים באדמות, מגרשים והלוואות ואנחנו משתפים פעולה ומוכרים את עתידנו וגורל ילדינו בשם קידוש המשכנתאות.
רצתי הביתה כי ידעתי שאוכל להביא חצי לירה. זו הייתה ריצה משוגעת כי סוקולוב 93 זה ממש קלי קלות לאיצטדיון ובמיוחד בשבת. רצתי מהר מאד כי לרוץ ידעתי תמיד. האויר לא נגמר לי ואני לא זוכר כלום אבל כבר הייתי בדרך חזרה וכשהגעתי לשערי האיצטדיון ראיתי שאין איש בחוץ ובעצם כל השערים פתוחים וכולם נכנסו פנימה. הכל פתוח ואיש לא נשאר בחוץ וגם אני. בהנהלת מכבי החליטו מסיבותיהם לנקנק את הספסרים מסיבות שונות וכולם נכנסו בלי כסף.
כשהמדינה מספסרת במחירי הדיור בצורות שונות , האזרחים צריכים לפתוח את השערים ולהבריח את הספסרים החוצה.
אצטדיון המכביה 1931 תל אביב שפך הירקון שיירות גמלים, מגרש מכבי . צלם לא ידוע. ספריית הקונגרס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה