מיכל היא הבת הקטנה שלנו. זה מאד כייף להיות הכי קטן. אני מכיר זאת מניסיון אישי. מיכל חיילת בצבא ההגנה לישראל. מבחינתי החיילת מספר אחת. גם גנץ הוא החייל מספר אחת. נראה לכם שיש קשר?
הדבר שאני הכי אוהב זה לא לעבוד. בשביל מה נולדו החמורים? אמא של סימה שאלתיאל צודקת...
מה אנחנו יודעים על יצר האספנות של ביאליק ודיזינגוף? היו להם גם יצרים נוספים בוודאות.
הגיעה העת שנפנים כולנו שהיו כ"ד יורדי הסירה
מיכל ברגילה. חופשה בעברית פשוטה. יש בצבא הרבה מינוחים יפים וחלקם אפילו מתחדשים. רגילה זה מאד ישן ומאד רגיל להגיד אני ברגילה. אז מיכל הודיעה לי מפורשות שביום ב' אני ברגילה ועושים טיול בקטנה. "אבוש אני רוצה שנצא לטיול ולא חשוב איפה. אתה הבנת אבוש?"
וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל" (שמואל א יד מט)
קראנו לה מיכל כי זה שם יפה וזהו. אין לה שם שני כמו לגדולים שלנו הנושאים בנוסף גם שמות מהעבר השואתי. עם מיכל היה לנו פטור. למיכל יש לב אדיר וחיבוק ענק. קיבלנו מתנה ענקית. אפילו גנץ יודע את זה.
אז הייתה כוונה לטיול בקטנה עם מיכלי שהיא גם מיכצ'י ובשבילנו הקטנה ויאללה הפועל. "אבוש אתה זוכר שאמרנו שברגילה עושים משהו. זוכר?" "ברור שהבנתי מאמושה קטנה שלנו." סופסוף מישהו מאמץ את מה שאני הכי רוצה ואוהב בעולם. הכי אני רוצה זה לא לעבוד. "בשביל מה יש חמורים?" אמרה אמא של סימה שאלתיאל וכנראה מאד צדקה. אפילו אפי הנוהג לעבוד 25 שעות ביממה אמר שאם היה לו כסף כמו לנועם, אז הוא היה חדל מלעבוד ולא מפסיק לטייל. אשרי המאמין לחזון החופשה האינסופית.
לטיול יצאנו
אז יום ב' הגיעו לטיול יצאנו. אין כלנית כי זה טיולון בתל אביב שלנו והמאד כייפית לסיור ביום חורפי בהיר קר ומלא שמש. אומנם רק חצי יום כי יש התחיבויות אבל בשעה שתיים כבר פסענו במעלה רחוב אידלסון לכיוון הכיכר הכי יפה בעיר. המפגש של אידלסון עם ביאליק עם בית העיר פשוט קסום. אפילו בלילה המקום הזה נהדר. רון לאודר יודע לקנות במקומות הכי טובים. הולכים לבקר את ביאליק ודיזינגוף במקומות בהם פעלו וחיו בשנות השלושים של המאה הקודמת. יש הרבה אספנות בסביבה אבל היום בלי לאכול את הראש בבקשה.
אריק איינשטיין ושוד בנק פויכטונגר
הכניסה לבית העיר עם בית ביאליק בכרטיס משותף. 25 ש"ח ואתם באחלה מקומות רגועים. יש בבית העיר תערוכה על אופנה וביקור בחדר של דיזינגוף ראש העיר הראשון. הכל אחרי שיפוץ מאד נעים ואיכותי לטעמי. יש גם עמדות מחשב עם מצגות אין סופיות על העיר, לפי אין סוף נושאים ותאריכים. אפשר לבזבז שם כמה שעות מבלי להרגיש. אני התמקדתי באריק איינשטיין שלנו ובשוד בנק מאד מיוחד שארע בתל אביב של המנדט. מעולם לא שמעתי על שודד ארץ ישראלי שחילק את שללו למסכנים. בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ בשדרות רוטשילד 5 שנשדד על ידי גרשון פאר, רובין הוד במהדורה מקומית. זה שהשודד היה קצת טראללה ממש לא מפחית מעוצמת הסיפור.
שיפוצים ואונגרפלד המפחיד
אחרי שמיצינו את דיזי בבית העם עברנו לחיים נחמן. גם שם המקום אחרי סופר שיפוץ מוקפד. אני גם זוכר את השיפוץ הקודם עם ארונות התצוגה הקודמים מפורמיקה שממש לא היו קשורים לכלום. אפילו את הביקור עם בית הספר היסודי שלי מפעם שיחזרתי. קראו לו אדון משה אונגרפלד והוא היה בעל הבית האמיתי מאז שהמשורר הלאומי נפרד מעמו. כילד אני זוכר שרעדתי ממנו. הייתה לו דמות מסרטי איימה וזה לא משנה בכלל שהיה לבנבן , כפוף וזקן. גם אלון מליס נחרד מאונגרפלד עד עצם ימינו אנו.
כיום בית ביאליק פשוט נראה כאילו פעם, עם כל פינות העץ וההסברים המדליקים. מידע אישי אני יודע שבערוב ימיו עבר ביאליק לרמת גן בשל נסיבות כלכליות. לחש לי מקור מהיימן שביאליק נשאר חייב כספים שלא היה יכול לשלמם. מאימת הנושים וטירדתם עבר מקום. אם טעיתי אז אני מתנצל בכל עומק ליבי.
פנים רבות לו לביאליק חיים נחמן
יש פינה המראה כמה פנים לביאליק באמצעות מכתבים שכתב. מאד מענין. לי יש מכתב סופר מדליק על פן סמוי ובלתי מוצג במקום. קראנו למכתב הזה 'ביאליק הסוחר'. כשאני אומר קראנו בלשון רבים אני מתכוון לד"ר יוסי ואלך שבמכירה הפומבית שלו מפעם , קניתי פריט קסום זה.
המכתב הזה יראה אור יום אחד כשאגיע אליו בעזרתכם ובעזרת השם.
אחרי שמיצינו את ביאליק האיש והבית המגלומני מעט, הלכנו לאורכו של הרחוב לקצה של שוק בצלאל. הולכים לאכול עוף בגריל אצל שמעון הגרוזיני שהוא בעצם בוכרי. העוף קצת שרוף והציפס קטן ועוד יותר שרוף. יש גם חמוצים עם צלחות נירוסטה מוזרות. אני ממש לא התחברתי אבל מיכל מאד אהבה. איפה הגריל הכשר למהדרין של הבוכרי ואיפה הגריל של איציק מירמיהו מול קולנוע פאר? שלמנו חשבון ממש בזול והמשכנו לדרכנו צפונה להמשך המסע הסנדלי. מיכל חושבת שבחורף הולכים עם סנדלים ללא גרביים. הבנות בהנדסה קרבית ממש לא עושות חשבון לצינה ולרוח. אז היה קר וקנינו גרבים בדלתא של לאוטמן באלנבי והמשכנו לקצה העיר הצפוני למתחם המכביה הישן , מגרשי התערוכה ונמל תל אביב.
נגיעות פיצה וליקוקי מונטנה
החננו את הרכב ממש מול בית הכנסת הגדול שלנו בדיזינגוף 312 וטעמנו פיצה של טוני וספה. החברה האלה יודעים לעשות פיצות וגם לקחת מחיר לפי משקל. כמעט כמו זהב ויהלומים.
חשוב מאד בטיולים מסוג זה לא להישאר רעבים. טעימות ונגיעות קוראים לזה. רעב לא מדוד מוביל אפילו לשואה ואסונות. תראו מה קרה לגלעד שליט מאכילה במסורה. הרבה צעירים תוססי הורמונים יש באזור. זה מאד כייף לראות יפות וכוסונים עם נגיעות של זקנים נחמדים צמודי פיליפיניות. אחלה אזור.
הפוך גוטה הפוך וכ"ד יורדי הסירה
היה קריר ורוחות מנשבות וראינו את רידינג בדימדומים עם גלידת מונטנה די מתקתקה ואפילו קצת דוחה. האווירה בגלידה ממש לא אסקימו לימון. עלינו על הגשר של גוטה ואלטמן הקטן , לכוון המגדלור שעל תל כודאדי עם ריצוף הדק מסביב סביב. כפר הדיגים עם אלי הדייג ומשפחתו כבר אינם. יש טיילת נחמדה שהולכת לאורך שני צידי הירקון. צעדנו לאורכה וסיפרתי למיכלי שלי על כל אבן במקום כי זה האזור של ילדותי. מגרש הפועל באוסישקין , צופי ים, זבולון ומועדון השייטים ואפילו פתח הביוב העירוני שם נהגנו לדוג ליד הסירות של מושיקו וחימקו והאנדרטה לכ"ד יורדי הסירה. אצלי זה כ"ד חברים ואני יודע בדיוק על מה אני מדבר. מענין מה חושב על זה גנץ.
כבר לילה בואי נשאר
כבר לילה ואפילו קר ואפילו קר מאד. יש רוחות וזה מגביר את הטמפרטורה המורגשת. הלכנו להגיד שלום לניר בקפה בנורדאו. בכל מקום יש אנשים מוזרים לא רק בבן יהודה 18. שתינו צ'אי חם ומתוק וראינו את תנועת הקייטנים בסביבה. יש רוחות ערות ומתחלפות ודמויות מענינות. בסוקולוב פינת שדרות נורדאו לא משעמם לעולם ואין רגע דל.
כבר יותר משמונה וקרוב לתשע ואנחנו מתחילים לגלות סימני התקפלות. אמרנו יפה שלום לנירוש שלנו ובקטנה החלטנו שאולי נבדוק מה קורה אצל פועה בשוק הפישפשים. אז נסענו לשוק וראינו את פועה והבנו את פשר שמה הויזואלי ושתינו מרק קצת משונה והיה יקר קצת ובסדר. ושוב דיברנו וקישקשנו והבנו את הקונספט של הפועה בשוק הפישפשים. יש עוד מקומות בשוק וכולם עובדים. אצל פועה תמיד מלא. למה? ככה!
אז אחרי השוק ופועה צריך לחזור הביתה. החיילה כבר עייפה. זה היה חצי יום מאד דינמי. גם הקור גורם לכירבול ורצון לנום מתחת לשמיכה. צריכים לחזור לראש העין שלנו. אמא בבית. אז נכנסנו לאוטו המכיר את הדרך בעיניים עצומות. קצת חימום ואנחנו כבר בצומת מורשה על כביש 5 בדרך ללא רמזורים הביתה. כמעט ולא ראינו מכוניות. כולם בבית מחוממים ובכייף. מיכלי אפילו נרדמה ממש כמו פעם שהייתה תינוקת קטנה. ככה זה עם ילדים, נכנסים לאוטו ונרדמים.
פועה ביפו תמיד מלא
השיבה הביתה או צנח לו זלזל
הגענו למחלף קסם והתנועה אפילו דלילה יותר. הכל שקט ואין מכוניות. הרבה אור וכבישים רחבים. ככה בנו את הכבישים לכל מקרה של סכנה. פנינו ימינה לראש העין עוד מעט הירידה לכוון ואדי ראבה. בירידות אני מוריד חצי הילוך וגם יותר. ככה זה עם נהג וילדה חיילת או אפילו אבא ותינוקת. הירידה הזו נהדרת ביום לנסיעה. עצים ירוק וגגות רעפים הכל מאד פסטורלי.
פתאומית אני שם לב בחטף לרכב דינמי העוקף אותי בזריזות מקצועית ומאיץ בנחישות ככה בכביש שלנו. מי זה הנחוש הזה באמצע הלילה? בזוית העין עוד הספקתי לראות את הכותפת הימנית עם דרגות הרא"ל היחידאיות והכומתה האדומה. נכון גם הוא ישן בקטנה. אין ספק זה היה החיל מספר אחת שלנו. מענין מי לקח את גנץ לטיול באותו היום?
שיר של החיפושיות תמיד טוב http://www.youtube.com/watch?v=GbsfZe8s56M&feature=kp
"וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל" פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן ב MySay
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה