יום שבת, 22 במרץ 2014

לאסי שבה הביתה

March 21, 2014 at 7:10am


הכותרת הזו היא לא שלי אבל אני מאד אוהב אותה. כילד אהבתי מאד את הסרט הזה וככה גם למדתי משהו על כלבים ונאמנותם לבעליהם ולסביבתם הטבעית. גם קצת על כלב הקולי. מתברר שהמשפט הזה יכול להביע המון ובהרבה תחומים.
לאסי חוזרת הביתה הוא במקור סיפור קצר שהפך למושג רב פנים ובהרבה מקומות
משפחת פוטוצקי היא משפחת אצולה פולנית. האוספים שלהם לא מוכרים לי!
אאורקה - הביטוי משמש, בהשאלה,לציון גילוי חשוב או תובנה חשובה ומפתיעה.

גרף פוטוצקי - ישורון , כתב מאמר נהדר לטעמי על בוב דילן והיום בו רצה להגיע להתנדב בישראל של פעם. מאד שמחתי שגרף פוטוצקי ישורון שב לכתוב ב MySay כי שמתי לב , שהוא קצת הרבה נעדר פה מהאתר, ולכן כתבתי לו במסר פנימי "כמה טוב ששבת הביתה גרף" ואיזה כייף לקרוא אותך שוב. אז פוטוצקי ענה לי גם במסר פנימי ובעברית רהוטה "שבתי הביתה? מה אני לאסי?" .

אליזבת טיילור ב"לאסי, שובי הביתה"

לאסי שובי הבייתה הסרט שאני בקושי זוכר ליד תחנת המשטרה בדיזינגוף
כשהיינו ממש ילדים אני זוכר הקרנות של סרטים במועדון בתל אביב. זה היה ליד המשטרה בדיזינגוף אבל ברחוב פנימי. נדמה לי בשיחזור מעכשיו ובאמצעות הרשת שזה ברחובות פקיעין וגריזים. ותודה לאמנון יצחקי ולאתר vtlv תל אביב הוירטואלית.
היום יש שם גינה ציבורית וגם מקום של אגודת אל סם.  תמיד היה שם צל של עצים וזה בסדר. היה שם משהו בסגנון של מתנ"סון קטן שגם שיחקנו שם בכדור והיו תמיד בעיות עם שכנים ושקט בצהריים וגם מקום קטן וצפוף שלעיתים הוקרנו בו סרטים. הדבר שהכי זכור לי מאז הוא מקרין הסרטים והבן שלו הנכה. האיש היה מגיע ברכב עם ציוד ההקרנה ותמיד בנו היה איתו. ילד נכה בשיתוק קשה בכל גופו שאביו היה נושא אותו בידיו מהאוטו ועד לכיסא ליד המקרנה עצמה. זה היה מחזה לא קל עם הנגישות של אז ותמיד כשאני רואה את סטיבן הוקינג אני נזכר בילד ההוא מפעם וזה היה לפני כ 45 שנה לערך.

פקיעין 9 פינת גריזים 2 - גינה ציבורית מתוך אתר תל אביב הוירטואלית VTLV

העולם על פי גרף
גרף מסתבר לא צריך טובות של אף אחד כי יש לו כבוד וממון , ואציל פולני לא לוקח כסף מאף אחד. אומרים שלגרף יש אוסף מדהים של מדליונים בנושא יודאיקה. זהו אוסף נסתר שאינו מוזכר בשום מקום. אני לא בטוח שזה נכון בכלל, וגרף בחיים שלו לא דיבר איתי על זה, למרות שבקטנה שמתי לב שהאיש יודע יותר מדי בתחום, וזה תמיד כאילו על הדרך. ככה זה עם אנשים מוכשרים שתמיד שומרים משהו קרוב לחזה ולא מראים לאיש. "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". שישאר ככה.

אציל או חציל?
כשאני שומע את המילה אציל פולני או בכלל את המילה אציל/אצילים ואפילו בהטייה או בסמיכות , אני מיד נזכר אוטומטית במילה חציל או חצילים. אם תרצו אז אסביר אבל נשאיר זאת לפוסט אחר. אז שבנו ללאסי הנהדרת וגם זו השבה למעונה. ועוד קצת על לאסי חוזרת הביתה שבסרט. לאסי שם זה תמיד שחקן (כלב) זכר ולא נקבה.

אגב ענין המסרים הפנימיים ומרכז התקשורת המובנה בו, נפלא לטעמי ואם מישהו חושב שהם חשופים אז תדעו שלדעתי אין סיכוי שכזה , ואולי מישהו מהמערכת יסביר זאת טוב ממני. אולי הם באמת זמינים ואנחנו חשופים בצריח?

הסָךְ של MySay וגם הסָךְ הכולל הכל
יש מספר אנשים באתר הזה שאני נוהג לקרוא אותם בקביעות ובעצם כל ההכרות שלנו היא באמצעות האתר הזה שבו אתם גולשים כרגע. אנחנו חברים לאותה ברכה/ צרה והיא הצורך להתבטא וגם לקרוא אחרים באותה פלטפורמה. זוהי בהחלט משפחה מזן חדש, לטוב או לרע. האם זו שותפות גורל או סתם משהו אקראי?
העולם הוירטואלי הישראלי (אם יש דבר כזה) הוא רחב. ניתן להגיע ללא מעט במות. קנאת אתרים תרבה כותבים מכל המינים והסוגים. גרף פוטוצקי- ישורון יכול לכתוב בהמון אתרים כי הם שם, וישמחו לארח אותו חינם אין כסף ואפילו בלי בטוח לאומי. גרף לא זקוק לכסף שלהם. למצוא צוות או חבורה זה כבר סיפור אחר. הצורך בקומונה של שותפים המסוגלים להכיר ולהריח אחד לשני הוא טבעי ואפילו אנושי.
הקיום של אתרים כאלה מורכב וכנראה מאד קשה, ובטח לא קל בהיבט הכספי. הסיפור של המגזין "אחר" של רון מיברג הוא דוגמא קלילה ולא בהכרח מעידה, אבל בכל זאת דוגמא. רון מיברג לטעמי הוא הוא הכותב הישראלי הטוב ביותר שאני הכרתי.

אני מציע למי שפה שינסה להביא לכאן עוד אנשים טובים כמוהו לפחות אם לא למעלה מזה ומכל גוני הקשת. ענין שיטוטי האתרים והסימון בהם באמצעות המקלדת הזכיר לי את הדבר הבא שאכן קרה גם לנו אבל לא רק.

כשהיינו ילדים שיחקנו בחולות על ...
כשהילדים שלנו היו קטנים רציתי שילמדו לנגן על משהו ולא חשוב על מה, העיקר פסנתר. עם ניר זה היה ממש קלי קלות והוא בעצמו שיחק עם האורגן והגיע לתוצאות נאות ביותר והכל כאמור לבד לבד. מספר זעום של שיעורים עם מורה פרטית מקסימה יוצאת חבר העמים, הספיקו לו והוא רצה רק לבד ובלי טובות של איש. ככה פשוט ונחוש ולדעתי קצת הרבה חבל , אבל העתיד עוד לפנינו. עם גילי זה היה די שונה והלכנו לשיעורים של קבוצת ימאהה - בתי ספר למוזיקה שפתחו אצלנו בגבעת הסלעים קבוצה עם מורה אמיתית בחדר בקניון השכונתי. ככה במשך עונה שלמה , שבסיומה הוזמנו כמו כל ההורים למופע הסיום ומה שמכונה "הקונצרט". באנו כל המשפחה יחד עם שאר המשפחות והתיישבנו במרתף המעט לא רחב ועם המיזוג הסביר. האווירה הייתה בהחלט חגיגית וכולנו נהגנו באופן תרבותי והולם, כי רבותיי אנחנו בקונצרט חגיגי של שיטת ימאהה - YAMAHA ,בגבעת הסלעים קניון הסלע , ראש העין סיטי.

"תנו לי בבקשה מוזיקה של חושך"
הקונצרט החל כשכל הילדים ביחד מנגנים כקבוצה ובהמשך כל אחד לחוד בקטעי סולו מורכבים, מי פחות ומי יותר. בטוח שהיה שם יונתן הקטן והגן, אבל עוד הרבה. היה שם מעניין למדי בכל הקונצרט ואפילו אהבנו זאת מאד כי אנחנו משפחה די מוזיקלית ואפילו אמא שלנו העידה על עצמה שהיא אוהבת מיוזיקלס ומופעי שירה ואופרה מורכבים, עם מריה קאלאס וגם פברוטי בסדר גמור , "ואבא שלכם רק סרטים עם מתח!". ולמרות זאת פרופסור חיים-חורחה לידרמן ז"ל מארגנטינה הקומפוזיטור המאד מוכשר היה מהמשפחה של אבא.

קליד אחד
אז חזרנו לקונצרט עם גילי פלה שלנו שהייתה אז די קטנה ומתוקה ואוטוטו היא בקרוב מהנדסת שנה רביעית , שמנגנת עם הקלידים על האורגניות של ימאהה. היה מאד מוזיקלי ונעים באותו הערב, למרות ששמנו לב שגילי שלנו ממש נצמדה לאחד הקלידים באופן די קבוע ובלתי מתפשר. קשה לי לזכור כרגע איזה מהם ,אבל נראה לי שזה היה משהו במרכז, בצבע לבן ואפילו הצליל שלו היה קבוע ובסדר. קצת משונה אבל לא נורא כי כל אחד והמוזיקה שלו. חשתי גאווה אצורה מהולה בסימן שאלה בינוני.

אאורקה
אז כשהקונצרט הסתיים בשירת התקווה בליווי כל הילדים והמורה הגאה בחולצה הלבנה והחגיגית , חיבקנו כולנו את גילי שהייתה מאד גאה עם חיוך מאוזן לאוזן. ככה גם עשו כל המשפחות והתחלנו לצאת מפתח החדר המוזיקלי שבעצם היה המקלט של הקניון. כשהיינו בחוץ לא התאפקתי ושאלתי את גילי שלנו בכל זאת למה היא נצמדה לאותו קליד ספציפי. גילי הסתכלה עלי בטבעיות ואמרה לי ככה."לימדו אותנו את כל הצלילים של הקלידים עם שני הצבעים ובכל המיקצבים והאקורדים. כל הילדים מנסים ומחפשים את מה שהכי מצלצל ונעים להם. בגלל זה משתמשים עם כל האצבעות כי הם עוד מחפשים. אני כבר מצאתי את הצליל שלי." תפנימו אני כבר מצאתי!

בית וירטואלי וגם אתם מוזמנים ואין צורך לבקש הזמנה או תיאום!
מבחינתי MySay הוא בית אמיתי. בית שנעים לי להיות בו ומהרבה סיבות. בית לפעמים לא מחייב המולה קבועה או חיבוקים ונשיקות ברצף . מספיקה ההרגשה ואפילו הריח. איןלי שום רצון וצורך לכתוב במקומות אחרים. לקרוא במקומות אחרים זה בסדר. האתר הזה טוב לי ומספק אותי מכל הבחינות. מצאתי אותו על המכה הראשונה ודי. פה זה הבית שלי בעולם התקשורת הוירטואלי וזהו.

פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן באתר MySay  שחדל לפעול ומנוחתו עדן

אין תגובות:

פרסום תגובה