בתי כנסת עושים לי משהו. רצוי ישנים אבל ממש לא חובה. אני לא יודע להגדיר במדויק מהו סוד הקסם. יש משהו במושג הזה הגורם לי לרצות להכירם במידה כלשהי ואפילו בנכר. יש משהו בבתי כנסת האומר לי בוא תראה ותכיר גם אותנו בבקשה. אני ממש לא חזק בתפילות ובמיוחד לא בעמידה למרות שתפילת שמונה עשרה זה בסדר . בית הכנסת שהכי קרוב ללבי הוא בית הכנסת הגדול בצפון הישן, רחוב דיזינגוף 312 -314 כמובן שבתל אביב ולא בנתניה.
בית הכנסת הגדול בצפון תל אביב דיזינגוף 312-314 צילום: סקנריסט אליעזר מורב
בית הכנסת הגדול והישן בצפון תל אביב דיזינגוף 312-314 נוסד ב 1927
הרב יעקב רוזנטל זצ"ל, רב בית הכנסת היה שם תמיד. הוא היה גם הרב של הנמל
אפשר לאהוב בית כנסת אפילו אם אתה לא מתפלל ידוע וקבוע.
בבית הכנסת הזה עליתי לתורה כחתן בר מצוה ובהמשך כחתן מתמיד וגם באירועים שמחים אחרים של משפחתנו. יום כיפור 1973 היה חריג ובלתי נשכח בשל המלחמה שפרצה. האחיין שלי בן לוינשטיין מחדרה גם עלה שם לתורה בהגיעו לגיל מצוות. אפילו בני הבכור ניר-יוסף עלה וגם ירד שם לתורה כחתן בר מצוה . כל בני משפחתנו שעברו לעולם שכולו טוב, מונצחים שם בקירותיו לזכרון עולם.
בבית הכנסת שלנו צילום: אליעזר מורב
קבלה בעזרת השם בית הכנסת הגדול בצפון תל אביב דיזינגוף 314 ע"ח נדר צילום: אליעזר מורב
מניין זה חובה וגם זכות בבית כנסת
שמעתי שלאחרונה עורכים שם אפילו חתונות ושמחות ולדעתי זה נפלא להתחתן בבית כנסת עם השגחה אלוהית. אומרים שלבית הכנסת הזה יש הכי הרבה מזל בתל אביב כי תמיד יש בו מניין לתפילה , לא בדיוק כמו באיצקוביץ' בבני ברק אבל מניין לתפילות בשעות המקובלות שזה הישג והרבה סיעתא דשמיא.
האנשים שהכי מחברים אותי לבית הכנסת הזה הם הרב יעקב רוזנטל זצ"ל שהקים אותו בשנותיו הראשונות וליווה את בית הכנסת ומתפלליו עד שהלך לעולמו ועל כך בהמשך. הגבאי ויושב ראש ההנהלה מר מאיר יחיאל הורוביץ ז"ל שהיה אצ"לניק בעברו ואפילו אבא של העיתונאית זיוה יריב ושני אחיה, שדאג ,שמר והקפיד על המקום ולכל הנדרש. שניהם גרו ברחוב זכריה הסמוך. לגור קרוב לבית כנסת זו הטבה נהדרת הקרויה קל"ב. מי שיכול בונה לו בית כנסת אחד משלו בתוך הבית. גם זליג ערמוני מקולנוע תכלת וסגל מהיין התפללו שם יחד עם אבא שלנו שמואל שבימי שישי ושבת וכמובן בחגים היה שם. הורי המנוחים אהבו את בית הכנסת וגם את המתפללים שהיוו חתך אוכלוסין מענין של הסביבה. אמא שלנו קראה לגברת ומר הורוביץ- אדון חורוביץ וגברת צילה חורוביץ כי פולניות מתקשות באות ה. תמיד הייתה גאה להימנות על אלו שבחגים יש להם מקום משולם באופן אדוק וקבוע ומשלהם. כיום מנחם לשם יבדל לחיים טובים וארוכים הוא וותיק המתפללים הזכור לטוב לכולנו וגם שמוליק וינשטוק נרו יאיר שתמיד דואג לאירגון לוגיסטי וימי זכרון.
החוברת של אריה שוורץ נרו יאיר
אריה שוורץ בנו של יהושע שוורץ ז"ל מוותיקי המתפללים ופרנסי המקום , נתן לי מספר דפים על בית הכנסת מניסן תשמ"ב ואמנון יצחקי תמלל אותם בדיוק נמרץ. תודה רבה לשניהם .באתר של אמנון vtlv ניתן לראותם יחד עם סיפור בית הכנסת
בשנת תשמ"ב (1982) הדפיס בית הכנסת חוברת בת שבעה עמודים לכבוד יובל 50 שנה - הן להנחת אבן הפינה לבית הכנסת והן לבואו של הרב האהוב יעקב רוזנטל, שעדיין כיהן כרב בית הכנסת. בחוברת מספר בנימין אפרתי, שבביתו נוסד בית הכנסת 55 שנה קודם לכן, את סיפור הקמתו וסיפור השכונה.
ככה זה התחיל בהתחלה
"סיפור בית הכנסת שזור בתולדות השכונה הצפונית, שהוקמה ע"י חלוצי העליה השלישית (1918-1920), פליטי הפרעות הקשות שהתחוללו ביהודי מזרח אירופה.
רוב פליטי הפרעות בחרו להגר דוקא לארצות הברית ולמדינות מערב אירופה, ואלה שעלו לארץ עשו זאת מסיבות אידיאולוגיות ציוניות. אלא שקבלת פנים צוננת במיוחד ציפתה להם. העולים שהיו ברובם המוחלט חסרי כל הפכו להיות לנטל על הישוב, עד כי ראשי ההסתדרות הציונית בעצמם התנגדו להמשך עליה המונית ובלתי מבוקרת. שום תמיכה כלכלית לא ניתנה להם, למעט עזרה במציאת עבודה. הצעירים הרווקים נשלחו לעבודות סלילת כבישים והכשרת קרקע ברחבי הארץ, ומשפחות בעלי ילדים הורשו להישאר בתל אביב.
אלא שמעטים היו החדרים להשכרה בתל אביב וממילא שכר הדירה היה גבוה מאד. בלית ברירה רכשו המשפחות אוהלים והקימו אותם על חולות העיר -באזור רחובות בלפור, ברנר, גרוזנברג. באוהלים אלו גרו בחודשי הקיץ הקשים ובחודשי החורף הגשומים. ברי המזל זכו לשדרג את האוהלים לבדונים ולצריפים.
10 גרוש לשבוע
בשנת 1924, תחילת העליה הרביעית, עלו לארץ חלק מבעלי המגרשים, ודרשו לפנות מעליהם את האוהלים והצריפים. תושבי האוהלים - כאלף משפחות - התארגנו לאגודה שמטרתה לרכוש שטח קרקע חלופי אליו יוכלו להעביר את אוהליהם וצריפיהם - "אגודת יושבי אוהלים וצריפים בתל אביב".
בסוכות 1924 התכנסה אספה של האגודה אליה זומן גם ראש העיר מאיר דיזנגוף. דיזנגוף הבטיח למצוא שטח מתאים ודרש שכל חבר באגודה ישלם לבנק על חשבון המגרש 10 גרוש לשבוע - סכום נמוך אמנם, אבל משמעותי למשפחות במצבם. כחמש מאות איש הסכימו והתחילו לשלם לבנק את הכסף, והעירייה רכשה עבורם את שטח החולות הנידחים כאן, שהיה מצפון לתחומי תל אביב, בין הכפר הערבי סומייל לבין הים, ועד נהר הירקון.
ככל הנראה נערכה גם כאן "הגרלת מגרשים", שלאחריה שילם כל חבר 50% מערך המגרש בו זכה. ב-ד' בתשרי תרפ"ז (12.9.1926)התיישבו הראשונים על השטח - משפחת משה נוביץ ומשפחת בנימין אפרתי.
מספר בנימין אפרתי:
"...המקום לא היה עוד מוכשר לבניין, לא היה מים, ללא דרך חפרנו באר ומצאנו מים. כשבאתי למגרש מצאנו שוטר עירוני. חשבתי בודאי הביא ברכת העירייה על שהרחבנו את שטח העיר, ברם השוטר דרש רשיון. נתתי לו את הרשיון שקיבלתי מעיריית תל אביב,אמר לי הרשיון הוא לבנות בית ואנו הבאנו צריף שבור. אמרתי לו הצריף ישמש מחסן לחומרי בניין, הסכים בתנאי שאבנה צריף 2X2 בלי חלונות. הסכמתי, ככה עשיתי, אבל למחסן הכנסתי לא חומרי בניין,מלט וכדומה, כי אם את הילדים הקטנים שהם חומרי בניין לארץ ישראל..."
אפרתי בנימין פנקס חבר אגודת יושבי אהלים וצריפים בתל אביב
עד פסח תרפ"ז (1927) סיים אפרתי את בניית שני החדרים. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבה הספרדי של העיר, נתן ספר תורה, ובפסח התכנס בביתו המניין הראשון והתקיימה התפילה הציבורית הראשונה בשכונה, שהיוותה את היסוד ל"בית הכנסת הגדול בצפון תל אביב".
"כמדבר בלי מן"
בחמש שנותיה הראשונות היתה השכונה "כמדבר בלי מן". ללא מים, כל תושב חפר לעצמו באר מאולתרת. ללא חשמל, האירו את הבתים בעששיות נפט ובישלו בפתיליות ובפרימוסים. ללא כביש מקשר לעיר נסעו בקיץ דרך חוף הים ובחורף דרך השכונות הערביות. את ילדיהם שלחו לבית הספר של שכונת תל נורדוי הסמוכה, וגן ילדים פתחו באופן פרטי.
הדיירים ביקשו להקים צריף לתפילה, אך העירייה סירבה ודרשה שזה יהיה בניין, ובכך לא יכלו לעמוד. בלית ברירה התאספו התושבים באחד הלילות של 1929 ובנו צריף תפילה תחת החשכה. העירייה תבעה את הגבאים למשפט והוטל עליהם קנס בסך 250 מיל. בצריף זה יתפללו התושבים בעשר השנים הבאות.
המכביה הראשונה והרב הצעיר והנמרץ יעקב רוזנטל
הגאולה באה לשכונה בדמות ה"מכביה" הראשונה, שקיומה נקבע לאביב 1932, ולשם כך הוקם אצטדיון המכביה ליד שפך הירקון. במקביל לה נערך בעיר "יריד המזרח" 1932. העירייה סללה כבישים אל אצטדיון המכביה - רחוב דיזנגוף נסלל, סודרו אספקות מים וחשמל צפונה והשכונה זכתה לטעום מטעמה של הציוויליזציה.
באותה שנה הופיע בשכונה רב צעיר - יעקב רוזנטל שמו- וביקש מהתושבים לקבלו כרב השכונה. הוא אף הציג המלצה מהרבנות הראשית בתל אביב, והתושבים קיבלוהו ברצון.
הרב יעקב רוזנטל זצ"ל בחתונה שלנו 1984 שבע ברוכעס
ככה בונים בית כנסת עם רשיון
הרב הנמרץ ניגש במרץ לטפל בכל ענייני השכונה והקהילה וגם הגיש בקשה לרשיון לבניית בית כנסת. הרשיון נתקבל ובאותה שנה הונחה אבן הפינה לבית הכנסת בנוכחות הרבנים הראשיים.
את בית הכנסת בנו התושבים באמצעיהם שלהם ללא עזרה חיצונית. משרד הדתות או מועצה דתית לא היו אז. עד 1939 הצליחו לסיים את האולם הקטן, ובית הכנסת עבר מהצריף למשכנו החדש כאן. גם את הקירות לאולם הגדול סיימו באותה שנה.
בזמן מלחמת העולם השניה הממשלה המנדטורית החרימה את כל חומרי הבניין, והבניה הופסקה. רק לאחר המלחמה הושלם בית הכנסת ובסוכות 1945 התקיימה חנוכת הבית בהשתתפות הרבנים הראשיים, ראשי העיר וקהל רב."
בית הכנסת הגדול בצפון תל אביב נוסד בשנת תרפ"ז פורסם לראשונה במגזין של קובי לידרמן בMySay
וואוו
השבמחקמרגש חתיכת היסטוריה תל אביבית
השבמחק